ויסקונסין זה לא רק סופרבול

ויסקונסין

מה קורה: השבוע החולף ראה את ההפגנות הסוערות ביותר בוויסקונסין, כמו גם במדינות נוספות, מזה שנים. עיני ארצות הברית כולן נשואות לכאן, מכיוון שמדינות רבות צפויות ללכת בעקבות ויסקונסין, והשאלה היא ידו של מי תהיה על העליונה: של המושל והתאגידים או של ציבור העובדים, משרתי הציבור ומעמד הביניים.

הרקע: בעקבות הבחירות האחרונות לסנאט ולבית הנבחרים בנובמבר, על רקע המשבר הכלכלי הקשה, שבהן גברו הרפובליקאים על הדמוקרטים, נבחר גם מושל רפובליקאי למדינת ויסקונסין, סקוט ווקר שמו. עוד לפני שהושבע לתפקידו הודיע ווקר שבכוונתו לבטל תכניות רבות להוצאותת לצורכי שירותים ציבוריים (כך למשל בוטלה תכנית לרכבת מהירה שהייתה אמורה לשמש את תושביי הבירה, מדיסון) ולבצע קיצוצים רוחביים במשכורות כל עובדי הציבור – תכניות שכבר הוצאו לפועל. זאת בשעה שתאגידים פטורים ממס תחת הלוגו "וויסקונסין פתוחה לעסקים".

על מה הוויכוח: לפני כשבוע הודיע ווקר שבכוונתו להעלות להצבעה בפרלמנט (בשני הבתים: אספת הנבחרים והסנאט) בתוך ימים ספורים, תיקון-בזק לחוק התקציב לשנה הנוכחית. התיקון המוצע מכיל גזרות דרקוניות על הציבור שהחמורה שבהן היא ביטול החוזים הקיבוציים של עשרות איגודים מקצועיים במדינה (המאגדים את מרבית עובדי הציבור בכללם מורות וכן עוזרי/ות הוראה באוניברסיטה הציבורית ,שלה כמעט שלושים קמפוסים), וכן הפקעת זכותם למשא-ומתן קולקטיבי בעתיד בכל נושא שאינו שכר-הבסיס של העובדות והעובדים. במלים אחרות, לא יהיה בכוחם של האיגודים להתדיין בסוגיות תנאי עבודה, שעות עבודה ופיצויים שאינם כספיים. מובן, שבכוונת המושל לפגוע בכל אותן הטבות, פיצויים ותנאים מיד לאחר שהחוק המדובר יעבור.

מדובר במהלך להפוך את וויסקונסין ממדינת-איגודים למדינה דוגמת אריזונה, הפועלת במודל "הזכות לעבוד". מודל זה מתייחס לכך שאין לחייב עובדים להיות חברי ארגון ו/או לשלם דמי חבר. זוהי לשון מכובסת לתאר מצב של חוסר הגנה כמעט טוטאלי מהמעביד, או במלים אחרות: "הזכות לפטר כאן ועכשיו".

המחאה: בתוך שעות מההכרזה על המחטף הפוליטי שמתכנן ווקר, התייצבו פעילי האיגודים במדינה (ואנוכי ביניהם) בבניין הקפיטול למחאה, ולמעשה מאז ועד עכשיו – כבר שישה ימים ברציפות – הולכים וגוברים גלי המחאה, שהגיעו שלשום ל-50,000, כשג'סי ג'קסון, ותיק התנועה לזכויות האזרח, נאם כאן.

ראשית המחאה התרכזה בדיון בחוק המוצע בוועדת הכספים ביום שלישי האחרון, כשנציגי ציבור הגיעו להשמיע את דעתם. הישיבה התארכה והתארכה עד לשעה שלוש לפנות בוקר. הרפובליקאים דרשו לסגור את הדיון, אך הדמוקרטים התעקשו שיש להמשיך לשמוע את הציבור – שרובו התנגד לחוק – והם פרשו לחדר נפרד כדי להמשיך לקיים את השימוע. השימוע מתקיים מאז, במשך למעלה מ-80 שעות.

קיומו של השימוע מהווה גם סיבה פורמלית לשמירתו של בניין הקפיטול פתוח 24 שעות ביממה, מה שמאפשר למפגינים לשמור על נוכחות, לישון בבניין, ועם בוקר לצור על הכניסות לחדרי הישיבות של המחוקקים. בכל רגע נתון נמצאים למעלה מ-4000 איש בתוך הבניין, וכל קירותיו מצופים שלטי מחאה.

זה דבר מדהים למי שלא ראה דמוקרטיה אמריקאית בפעולה. עם כל הביקורת על ארה"ב, קשה לי לדמיין דבר שכזה קורה בישראל או במקומות רבים אחרים. פעילים מנכסים חדרי ישיבות של הפרלמנט והופכים אותם למטה-פעולה של המאבק, תוך שימוש במשאבי המקום, כמו רשת האינטרנט, בשעה שמתנדבים אחרים מזרימים אספקה ותרומות לבניין, ולכולם ברור שבית הנבחרים הוא הבית "שלנו".

כך מתאפשר גם לפעילים מחד, ולנבחרים הדמוקרטים (האופוזיציה), מאידך, לספק מרחב פעולה הדדי. הזכרתי כבר, שקיומו של השימוע המתמשך בפני נציגי האספה (הבית התחתון) הדמוקרטיים מאפשר לא רק להשהות את הדיונים על החוק אלא "קונה זמן" לפעילים להתארגן. מנגד, העובדה שכמות מפגינים כה-מאסיבית ממלאת את הבניין איפשרה לארבעה עשר סנאטורים דמוקרטיים להימלט מהבניין בחשאי ולמעשה לצאת מהמדינה, כדי למנוע את ההצבעה בסנאט (הבית העליון. ההצבעה צריכה להתקיים בשני הבתים על מנת שהחוק יעבור). בסנאט 19 רפובליקנים, אך נחוצה נוכחות של לפחות 20 סנאטורים כדי לקיים את ההצבעה. ארבעה עשר הסנאטורים הדמוקרטים שהסתלקו בהיחבא נמצאים על פי הדיווחים באילינוי, הרחק מהישג-ידה של משטרת וויסקונסין, שמנסה לאתר אותם כדי להכריח אותם לחזור ולהצביע. לולא התמיכה שהם מקבלים מהמפגינים, לא היו יוצאים בצעד כה נחרץ וחסר-תקדים.

מתנגדי המחאה ותומכי המושל: מובן, שיש גם נסיונות רבים לשתק אותנו ולסרס את המסר שלנו. "מפלגת התה" (משחק מלים על "מסיבת התה") מקיימת הפגנת מחאה כאן היום, אליה הם מסיעים מתנדבים מרחבי ארה"ב. המלחמה ברשתות החברתיות מתעצמת, ורשת פוקס כמובן מנסה לייצג אותנו כמי שחושבים על טובת-עצמם ומסרבים לקיצוצים הכרחיים במדינה. זאת בשעה שהמסר הברור של איגודי העובדים הוא: "אנחנו מוכנים לצאת לעוד ימי חופשה ללא תשלום אם יש צורך. אנחנו מוכנים לשלם עוד מסים אם יש צורך. אבל לא נוותר על הזכות להתארגן".

ובינתיים: ההפגנות התפשטו לאוהיו, והפגנות-תמיכה בנו מתקיימות במרכזי ערים רבות כולל ניו-יורק וושינגטון הבירה.  ראשי איגודי-העובדים הגדולים בארה"ב כבר הגיעו לכאן להביע תמיכה, והמסר מתפשט.

אז לסיכום: תמשיכו לעקוב. אני אשתדל להמשיך לדווח. כידוע לכולנו, מדיניות כלכלית שמתחילה בוויסקונסין עשוייה למצוא את עצמה מהר מדי בישראל. ובהצלחה בבחריין, בתימן בלוב ובכל מקום.