• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

אובמה עדיין תומך בשלום

נשיא ארצות הברית אינו כפוף להגיונות ישראליים והאו"ם אינו גוף יחסי ציבור להצהרות בלתי מחייבות. הגיע הזמן להתנער מחלום השמאל הילדותי על המבוגר האחראי, ולדרוש מנבחרי הציבור בישראל לפעול
יואב סיון

ישראלים רבים נהנים להספיד את אלה שטרם אמרו את המילה האחרונה. "אובמה טוב רק בדיבורים", קובע תום יפרח (העוקץ, 22 בפברואר) וקובר את מאמצי השלום של נשיא ארצות הברית; עמי קאופמן מקונן ש"אמריקה סיימה את תפקידה" (העוקץ, 20 בפברואר) ואינה מחויבת עוד לתהליך השלום; וגדעון לוי (הארץ, 20 בפברואר) רואה בעיניים כלות איך אביר חלומותיו "אובמה הצטרף לליכוד". לדעתי, מסקנתם של השלושה מוטעית והיא מייצגת טעות חשובה הרווחת בשמאל הישראלי – ואולי גם בימין הישראלי –  שנשיא ארה"ב צריך להיות כפוף להגיון הפנימי הישראלי ולא לחוק ולמנהג האמריקאים.

בנימין נתניהו וברק אובמה, יולי 2010

כדי לראות כיצד הווטו של ארה"ב על הצעת ההחלטה במועצת הביטחון דווקא מראה שאמריקה מחוייבת כתמיד לתהליך השלום, מספיק להקשיב לדבריה הנוקבים של השגרירה סוזן רייס:

ארצות הברית מחוייבת לחתירה לשלום כולל ובר קיימא בין ישראל והפלסטינים. בהקשר זה, התמקדנו בצעדים לקידום היעד של שתי מדינות החיות זו לצד זו בשלום וביטחון, במקום להפריע ליעד הזה. לרבות מחוייבות לפעול בכנות עם כל הצדדים כדי להדגיש את התנגדותנו להתמשכות ההתנחלויות… אנו דוחים מכל וכל את הלגיטימיות של המשך פעילות ההתנחלות הישראלית.

הציניקנים הישראלים מתקשים כנראה להבין שלשון החוק ונציגיו אינה צינית. למעשה, העמדה האמריקאית היא ברורה וסבירה אם טורחים לקרוא את הצעת ההחלטה עצמה שאינה מסתפקת בגינוי לישראל או בעמדה הסובייקטיבית שההתנחלויות אינן לגיטימיות, אלא מגדירה את ההתנחלויות כבלתי חוקיות ותובעת מישראל לכבד את ההתחייבויות הנובעות מההגדרה המשפטית הזאת.

מתברר שאובמה, כידוע מומחה למשפט חוקתי, מבין את הדבר האלמנטרי שנעלם מעיניהם הבוחנות של הכותבים הישראלים, שאי אפשר לנהל משא ומתן רשמי על דבר שהוא רשמית מנוגד לחוק. לפחות בארה"ב זה לא מקובל.

ואכן, ארה"ב סבורה עדיין שהמשא ומתן צריך להוביל לפשרה בהסכמת הצדדים ובגיבוי בינלאומי, ולא להסכם בינלאומי בגיבוי הצדדים. מן הסתם יכול להיות שהעמדה האמריקאית – בעד הסכם וכנגד כפייה – אינה מקובלת על ישראלים בשמאל, שמתעקשים על העמדה שאין פרטנר ישראלי.

הגם שכוונותיהם של לוי, קאופמן ויפתח טהורות, מילותיהם מבטאות זלזול באו"ם, במסורת הבן-גוריוניסטית שהאו"ם הוא שמום. השלושה מתברר חושבים שהארגון הוא מטחנת יחסי ציבור להצהרות לא מחייבות, וכוחו יפה רק לשרת אינטרס ישראלי רגעי, שבמקרה זה, לפי פרשנותם, הוא להעמיד את ישראל בפינה כדי ללמד אותה שיעור. בניגוד לכך, הנשיא אובמה דווקא רוצה לחזק את מילתו של האו"ם, ולא להחלישה.

סוזן רייס, שגרירת ארה"ב באו"ם. דברים נוקבים. צילום מסך

גדעון לוי כותב:

לא יעזרו התפתלויותיה של השגרירה האמריקאית באו"ם, לא יעזרו דברי התודה של לשכת ראש הממשלה – מדובר בצעד שהוא לא פחות מעוין לישראל. אמריקה, שישראל תלויה בה יותר מתמיד, אמרה כן להתנחלויות. זאת המשמעות היחידה של החלטתה, ובכך היא תמכה במפעל הכי מזיק לישראל.

זאת חוצפה וגבהות לב לטעון שהשגרירה האמריקאית מכלכלת את צעדיה כדי לרצות את ישראל, ואם כבר, זה יהיה שינוי מרענן ובונה אמון אם מישהו בלשכת ראש הממשלה יכיר סופסוף טובה לנשיא אמריקאי ויהגה את המילה המפורשת "תודה". ישראל אולי תלויה באמריקה, כמו תמיד, אבל טרם הגענו לרגע שבו הימין והשמאל בישראל יטרחו לכבד את אמריקה.

בכוונותיהם הטובות, לוי ושות' מטיפים לחוסר אחריות. הם ממתינים שברק אובמה יחליט עבורם על האינטרס הישראלי ויממש אותו עבורם. בחלומם הפוליטי הוורוד צריך להעיר את אובמה בלילה כשמתקבלים דיווחים בזמן אמת מהג'יפ של חגית עופרן, ראש צוות ההתנחלויות של "שלום עכשיו", על סוכה שמתנחל זה או אחר הקים בחצר ביתו. בתרחיש הילדותי של השמאל, הנשיא ממהר לכנס את המועצה לביטחון לאומי כדי לגבש עמדה בשאלה חוקיות ההיתר של המרפסת שיוסי כהן משילה סגר אתמול. וכמובן, ללא דיחוי על נשיא ארה"ב, הגננת של העולם, להכריע בהשלכות המרפסת של מר כהן במועצת הביטחון, כל עת שהרשויות המקומיות בין הירדן לים מתמהמהות בהחלטה.

אמנם עבודתה של חגית עופרן, מנטרת ההתנחלויות הלאומית, היא חשובה מאין כמותה כדי לספק מידע מהימן על ההתנחלויות. ואכן ראוי שההתנחלויות יטרידו את מנוחתם של המדינאים והעיתונאים בישראל ובעולם, ברק אובמה או גדעון לוי. אבל הנטל המשמעותי על בעל טור בכיר כגדעון לוי ועל חבריו בשמאל בישראל הוא לפנות לעמיתיהם הישראלים ולמנהיגים הנבחרים, ולא "לערב הורים". מי שחושב שאובמה יקבע מהו רצון ישראל לפני שהעם בישראל יעשה זאת, לא למד דבר מהתגובה האמריקאית העקבית לאירועי השבועות האחרונים במזרח התיכון.

במקום לצפות שהנשיא אובמה בקוראו את עיתון "הארץ" (לדבריו) יחליט לאכוף על ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לקיים את התחייבויותיו, ראוי שכותבי השמאל יתייחסו לראש ממשלתם בכבוד ויתבעו זאת ממנו ישירות. זה לא מתפקידו של המבוגר האחראי אובמה לאחוז בכוח בראשו של הילדון הסורר ביבי ולדחוף לגרונו גלולת ריטלין כדי שיפסיק להבטיח ויתחיל לקיים.

ביום ראשון הקרוב יתחיל בוושינגטון הכנס השנתי של השדולה האמריקאית השמאלית הפרו-ישראלית JStreet. לארגון זה תפקיד חשוב בקידום התמיכה בהסכם שלום, מתוך התפיסה הראויה שבכך אמריקה מסייעת לאינטרס ישראלי עליון. כדאי שהישראלים המשקיפים על הפעילות הפנים-אמריקאית הזאת יזכרו שכל עוד הנשיא אובמה ממשיך לתמוך בישראל, הוא ימשיך לתת לראש הממשלה נתניהו את הכבוד ואת ההזדמנות לומר "לא". ואולי אף כדאי ללמוד מכך את הכלל החשוב של אחריות פוליטית לפיו האשם בסופו של יום הוא במי שמסרב לשתף פעולה ולא במי שהעניק את ההזדמנות לכך.

הכותב הוא עיתונאי ישראלי בניו יורק. לאתר של יואב סיון

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמית כהן

    לשמאל הרדיקלי בישראל יש תקוות אנטי-דמוקרטיות בעליל. תקוות אנטי-דמוקרטיות אלה הן שנחלו אכזבה.
    זה הולך בערך ככה: בגלל שקבוצה זו לא מצליחה לשכנע את הציבור הישראלי ללכת בדרכה (אם הם היו מצליחים אז כנראה ג'ומס\מוחמד ברכה היו ראשי ממשלה ולא ביבי) אז הם התייאשו מהדמוקרטיה, הם רוצים שמעצמות זרות יכפו על ישראל ללכת בדרכם.
    במילים אחרות: הם ראו שהרוב לא משתנכע בעמדותיהם (שבמיעוט) ולכן הם רוצים שמעצמות זרות יכפו על הרוב את עמדותיהם (עמדות המיעוט).
    בכך הם למעשה מוציאים עצמם מהמשחק הדמוקרטי בישראל. מי שמוותר על שכנוע הרוב ומחפש לכפות על הרוב את עמדת המיעוט מוחק את העיקרון הכי בסיסי של דמוקרטיה. בצעד זה של הוצאת עצמם מהמשחק הדמוקרטי הם נותנים לגיטימציה ציבורית לאחרים גם כן להוציא אותם ממנו, ולהוציא אותם גם מהחלקים שלא יהיה נוח להם לצאת מהם.
    הצעד הזה שלהם הוא פגיעה בסיסית באמנה בין אזרחים במדינה דמוקרטית – במדינה דמוקרטית מתקיים מאבק רעיוני שבו הצדדים השונים מנסים לשכנע אחד את השני ובצורה זו להפוך לרוב וליישם את עמדותיהם. הם למעשה מוחקים את המוסכמה הבסיסית הזו.
    ולתגובות שלבטח יהיו: פשע לא מצדיק פשע אחר ופגיעה אחת בדמוקרטיה לא מצדיקה פגיעה אחרת.

  2. גרי רשף

    ארה"ב ואובמה בראשה עושים כל מה שאפשר כדי להגיע לפתרון, הם היחידים שעושים משהו, ובגלל זה כולם שונאים אותם: גם הפלסטינאים מהפתח ומהחמאס וגם הישראלים משמאל ומימין.

    את סין או את רוסיה שלא לדבר על סקנדינביה או איי סיישל- המזרח התיכון לא מעניין אלא אם כן אפשר למכור להם משהו ביוקר או לקנות משהו בזול.

    ארה"ב היא הידידה הגדולה ביותר של ישראל מאז ומעולם ומחוייבותה אלינו אינה יודעת גבולות, אך היא יודעת היטב להביע את דעתה וללחוץ: לא בגסות רוח פומבית כמו ארדואן, אלא בדיפלומטיות דיסקרטית.

  3. יורם שורק

    אז למה הטילה ארה"ב וטו?
    הנה התירוץ: ההחלטה מגדירה את ההתנחלויות כבלתי חוקיות ו"אי אפשר לנהל משא ומתן רשמי על דבר שהוא רשמית מנוגד לחוק. "
    אז זהו שאף אחד כאן לא מציע "משא ומתן רשמי" על ההתנחלויות אלא על ירושלים, גבולות, פליטים והסדרי ביטחון. באופן דומה לםי ההגיון הזה אסור להכריז על פיגועים כבלתי חוקיים כיוון שהכרזה כזו תמנע משא ומתן.
    אבל איך מתבטאת התמיכה של אובמה בשלום עליה נגן הכותב בחירוף נפש "ארה"ב סבורה עדיין שהמשא ומתן צריך להוביל לפשרה בהסכמת הצדדים ובגיבוי בינלאומי, ולא להסכם בינלאומי בגיבוי הצדדים."
    את זה נתניהו מבין היטב: כל מה שצריך כדי למנוע הסכם הוא פשוט לא לעשות כלום "עדיין" כך שה"תהליך" יזחל לו לנצח נצחים או עד שרפובליקני בסגנון בוש יחזור לבית הלבן.
    "כל עוד הנשיא אובמה ממשיך לתמוך בישראל, הוא ימשיך לתת לראש הממשלה נתניהו את הכבוד ואת ההזדמנות לומר "לא"." עכשיו הכל ברור : כל מה שנתניהו צריך לעשות הוא להמשיך להגיד "לא" עד הבחירות ב2012 והנה מצב מופלא של WIN WIN: גם אובמה תומך שלום וגם נתניהו יכול או טו טו להמשיך ב"תנופת הבניה".
    המשפט האחרון אומר הכל על הרצינות של המאמר "האשם בסופו של יום הוא במי שמסרב לשתף פעולה ולא במי שהעניק את ההזדמנות לכך"
    אז זהו שהאתר הזה לא מיועד למי שסקרן לראות מי יקבל מאמר נזיפה בניו יורק טיימס באותו "סופו של יום" מטאפורי. אין בפוליטיקה "סופו של יום" יש רק ימים של התקדמות וימים מבוזבזים: הוטו האמריקני מבטיח שהימים של אובמה יתבזבזו.

  4. תום יפרח

    תמיכה בשלום, כנראה שזה לא מספיק

    נשיא ארה"ב כפוף לאינטרס האמריקאי אבל השאלה שצריך להפנות לאובמה כעת היא: האם בכוחה של ארה"ב לקדם את התהליך המדיני בין ישראל לרשות הפלסטינית גם לאחר הוטו האמריקאי במועצת הביטחון בשבוע שעבר?

    יואב סיוון במאמרו "אובמה עדיין תומך בשלום" (העוקץ, פברואר 27 ) מציין: "מתברר שאובמה, כידוע מומחה למשפט חוקתי, מבין את הדבר האלמנטרי שנעלם מעיניהם הבוחנות של הכתובים הישראלים, שאי אפשר לנהל משא ומתן רשמי על דבר שהוא רשמית מנוגד לחוק, לפחות בארה"ב זה לא מקובל". האם זוהי הסיבה העיקרית או לפחות אחת הסיבות לוטו האמריקאי במועצת הביטחון?, ייתכן, איני יודע אבל מאז עלה אובמה לכס הנשיאות, התהליך המדיני על שרטון נוסף ויש לו אחריות בעניין, כפי שציינתי במאמרי ("אובמה טוב רק בדיבורים", 22 פברואר ).

    יודגש כי לא הפנתי אצבע מאשימה כלפי אובמה בלבד אלא גם לקונגרס, לסנאט וללוביסטים הניצים הפרו-ישראלים המתריסים באובמה השכם וערב להתייחס לישראל בכפפות של משי וזאת בשעה שהיא הצד הכובש אשר טוען ליישום פיתרון סימטרי ואוטופי מול הצד הפלסטיני הכבוש, בגלל זה חתמתי את במאמר כדלקמן: "ואובמה בסך הכול "יישר קו" עם הקונגרס והסנאט".

    יואב סיוון בהתייחסותו למאמרו של גדעון לוי מעיתון "הארץ" ("אובמה הצטרף לליכוד", 20 פברואר ) אומר: "זאת חוצפה וגבהות לב לטעון שהשגרירה האמריקאית מכלכלת את צעדיה כדי לרצות את ישראל", שאלתי בנדון היא: האם הממשל האמריקאי לא מושפע משיקולי הלובי הניצי הפרו-ישראלי בסנאט, בקונגרס ומחוץ להם?, קשה לי להאמין, בנובמבר הבטיח חבר הקונגרס הרפובליקאי אריק קנטור שהרוב השמרני ישמש כצ'ק מול מדיניות החוץ האמריקאית, "העוינת" לכאורה בעיני הימין הישראלי וחבריהם השמרנים בארה"ב . הגדיל לעשות עוד קודם לכן, פיטר בינארט שחשף את צביעותם של ארגונים אמריקאים, כגון: איפ"אק והליגה נגד השמצה המגוננים ללא הרף על ישראל בטענה כי היא רצינית לשלום אף על פי הצהרות הממשלה ע"י נתניהו, ליברמן ושות' ומדיניותה "המפותלת" של ישראל לגבי המשך הבנייה בהתנחלויות. באותה הזדמנות, אני ממליץ בחום לקרוא את חיבורו המצויין של פיטר בינארט על כישלון המוסד היהודי אמריקאי בארה"ב .

    אין חולק כי הציבור הישראלי יקבע את גורלו ואובמה עדיין מחויב ותומך בשלום ועל-כך אני מודה לו מעומק ליבי. אבל לדאבוני, ישראל 2011 היא ילד מפונק וכפוי-טובה וכנראה שלא יזיק אם המבוגר האחראי בבית הלבן יעמיד את הילד הישראלי במקומו.

  5. מאיר עמור

    נניח לרגע שתום יפרח ממש צודק במאמר התגובה שלו למאמרו של יואב סיון. מה שתום מקבל הוא ההגדרה שישראל היא "ילד מפונק". כדבריו ישראל "היא ילד מפונק וכפוי-טובה וכנראה שלא יזיק אם המבוגר האחראי בבית הלבן יעמיד את הילד הישראלי במקומו." יואב סיון התייחס בדיוק לסייפא הזו והיא העיקר. נניח שסיון טועה בפרשנות של ההתנהגות האמריקאית לבטח אין הוא טועה בפרשנות שלו את תום יפרח לגבי ישראל. ליפרח ישראל היא ילד מפונק. העמדה הזו היא הבעייתית. ישראל והפוליטיקה שלה אינה גן ילדים. לבטח אין הפוליטיקאים הישראלים גננות וגננים. את האחריות המלאה יש לדרוש מהם ועל ישראלים להיות אלה שדורשים את מימוש האחריות הזו. על כן המאמר של סיון הוא מאמר מאיר עיניים למי שהולך עם עיניים פתוחות-סגורות בחוזקה.

  6. יואב סיון

    מאיר עמור קלע לדבריי לחלוטין.
    ובכל זאת הנה תגובה לתגובה של תום יפתח: ראשית, תודה על התגובה.
    לאובמה אין אחריות לגבי תהליך השלום. חשוב להבין שהאחריות של הנשיא היא לא בדיחה באמריקה והיא נקבעת בחוקה. אובמה פועל מתוך מה שהוא מאמין שהוא אינטרס אמריקאי במזרח התיכון. לא צריך פרשנות, צריך פשוט להקשיב לו. הוא אומר את זה כל הזמן, כמו כל נשיא אמריקאי.
    אמריקה נותנת את התנאים להנהגה המקומית בישראל לפעול לשלום. אמריקה לא מחליטה עבור המנהיגות המקומית בישראל כיצד לפעול.
    לשאלה: "האם בכוחה של ארה"ב לקדם את התהליך המדיני בין ישראל לרשות הפלסטינית גם לאחר הוטו האמריקאי במועצת הביטחון בשבוע שעבר?"
    הנה התשובה:
    אין בכוחה (או יותר נכון, ברצונה) של ארה"ב להכריח את ראש ממשלת ישראל לומר "כן". זה התפקיד של הישראלים ולא של אובמה.
    הוטו בשבוע שעבר הוא לא חשוב במיוחד, מלבד עבור אלה בשמאל שרואים בכך החמצה של ההזדמנות להעמיד את ישראל בפינה, או ראש הממשלה, שבאותו אופן מתגאה על שהשיג את הוטו. גם הימין וגם השמאל מתעלמים מהעיקר: ארה"ב נותנת לישראל הזדמנות, ולכן על ישראל להחליט כבר מה היא רוצה.
    לגבי המסטיפיקציה בישראל לגבי כוחם של הלוביסטים, בפרט כוחו של aipac: החלוקה ימין/שמאל בישראל אינה כחלוקה רפובליקנים/דמוקרטים בארה"ב. לחברי הקונגרס היהודים אולי אכפת מישראל, איש איש בדרכו, אבל הם מדברים אמריקאית ולא ישראלית.
    וליורם שורק שכתב ש"אין בפוליטיקה "סופו של יום" יש רק ימים של התקדמות וימים מבוזבזים" – קרא את החוקה האמריקאית: לוח הזמנים הוא ברור מאוד והוא לא לפי שעון ישראל. אובמה פועל לפי שעון אמריקה, ולא לפי שעון ישראל.

  7. יורם שורק

    כאשר מנהלים דיון ושוכחים את הגדרות הבסיס מתקבלות שטויות. הההתנחלויות נבנות על שטח שמחוץ לתחומה הריבוני של מדינת ישראל ולכן כל הפלפולים על "הכרעה דמוקרטית" חסרי משמעות. רוב מכריע של הפלסטינים בחרו במפלגות המתנגדות להתנחלויות ולכן ההצבעה של ארה"ב בניגוד לרצון נציגי הפלסטינים היא כפייה של מדיניות על אוכלוסיה בניגוד להכרעתה הדמוקרטית.
    בשנת 1956 כפתה ארה"ב על ישראל נסיגה מסיני למרות שמבצע קדש בוצע בידי ממשלתה הנבחרת של ישראל וזכה לתמיכה גורפת של הציבור הישראלי. הסיבה לכך שהלחץ היה מוצדק היא שלממשלה נבחרת סמכות לפעול בתחומה הריבוני ולא מחוצה לו. הפלישה הגרמנית לפולין הייתה לא לגיטימית למרות שבוצעה בידי ממשלה נבחרת וביטאה את עמדת רוב הציבור הגרמני ותקיפת פרל הארבור הייתה לא לגיטימית גם אילו נבחר השלטון היפאני בבחירות דמוקרטיות.
    אינני מבקש שארה"ב תכפה פתרון על ישראל אבל גם מתנגד שיכפה פתרון על הפלסטינים. אם ארה"ב לא רוצה לכפות פתרון אין היא צריכה להשתתף כלל בהצבעות באו"ם ולתת לצדדים לשאת בעצמם בתוצאות הדיפלומטיות של מעשיהם. כרגע ארה"ב לא כופה פתרון על ישראל אבל כופה בהחלט את ההתנחלויות על הפלסטינים.

  8. יואב סיון

    מהו התחום הריבוני של ישראל? האם יש בכלל עובדת יסוד שכזאת? מהי הריבונות בישראל?
    בעקבות פרל הרבור הקונגרס הכריז מלחמה. ארצות הברית אינה פציפיסטית במיוחד, ואכן היא כוננה לשם הבטחה של שלום מבית ולהגנת הציבור (המבוא לחוקה מסביר מהו האינטרס האמריקאי, לכל מי ששוכח את עובדות היסוד). לחץ פוליטי הוא לא מלחמה.
    המילה "דמוקרטית" היא לא רלוונטית כאן במיוחד. לא הזכרתי אותה ואני מתקשה לראות מה הקשר שלה לדיון הנוכחי.

  9. יורם שורק

    אין צורך בפלפולים: לכל מדינה יש חלק כלשהו על מעטפת כדור הארץ בו חלים חוקיה. השטחים עליהם נבנות ההתנחלויות רה נמצאים מחוץ לשטח הזה. פרט לעובדה הפשוטה הזו ארצות הברית עצמה הכירה בישראל בגבולות אלו והצהירה שהיא רואה בהם שטח בו תוקם מדינה פלסטינית. ההחלטה לגבות את התנחלויות היא התערבות זרה בעניין פלסטיני פנימי: הם אלו שצריכים להחליט אם ההתנחלויות בשטחם חוקיות או לא והם כבר עשו זאת.
    גם אם נקבל את טענתך שארה"ב מחויבת ל"תהליך שלום" לא הסברת למה דווקא וטו היא כדבריך "אי התערבות הורים"
    הוטו הוא התערבות גסה בתהליך שאמור להיות דיאלוג בין שני צדדים שכל אחד מהם אחראי לפעולותיו ולתוצאותיהם (בלי האחריות הזו המשתתפים הם אכן "ילדונים סוררים"). נתניהו אינו ילדון סורר הוא מנהיג מבוגר של מדינה ריבונית ואין צורך שאובמה ימלא את תפקיד המבוגר שרץ להציל אותו מתוצאות הדיפלומטיות של מדיניות ממשלתו.
    אגב החוקה האמריקנית מגדירה את מטרתה כך:
    in Order to form a more perfect Union, establish Justice, insure domestic Tranquility, provide for the common defence, promote the general Welfare, and secure the Blessings of Liberty to ourselves and our Posterity

    לא ברור איך גיבוי ההתנחלויות משרת משהו מהמטרות הללו.