אפשר לייסד חברה של שלום

שלום איננו משאת נפש לעתיד לבוא; שלום איננו אקט הסיום של מלחמה; שלום איננו חוק וסדר וביטחון וזכויות; שלום איננו שליטה בשטח ובשמים, פירוז, חומות. שלום הוא האופנים בהם אנו מתנהלות בחיי היום-יום; המנהג שאנו נוהגות בבריות; אורחות חיינו הממשיים, היומיומיים, שבאפשרותנו לבחור ליישם כל העת – אם נצא מהניכור ומהבדידות המאפיינים את חיינו, ונבחר בחיים של שותפות, יחסים, קרבה, דאגה, אחריות; אם נתפוס את העולם כולו, כמו שאמר מרטין לותר קינג, כבית, כמשפחה שיכולה להכיל נשים וגברים מסביבנו, ובכלל זאת לקבל את הזרים והאויבים כמשפחה.

שלום הוא מה שאנו עושות כבר היום, עת אנו מעורבות במחזוריות של נתינה חופשית ללא יחסי חליפין וכוח – אימהות המגיבות לצרכי היילוד, ידידות החולקות רגעים של שמחה ועצב, אתרים כמו וויקיפדיה ואתר אגורה, עצה או דברי חכמה הניתנים לידיד, מגש הסופגניות שמביאה שכנה. לא נותר אלא לתרגם את מה שאנו עושות כל יום – לחברה של שלום.

אם כך, נשרטט את דמותה, לפחות את קווי המתאר, של חברה של שלום (Society of Peace). זוהי חברה שאושיותיה מייצרות שלווה, הרמוניה, בטחון ורגיעה. חזון כזה, כשיובן המתווה שלו, ממילא יורה לנו את הדרך אליו. ממילא יובן כי מדובר  לא רק בפרדיגמה שונה, אלא בשינוי תודעתי: להביט באפשרויות השלום מנקודת מבט אחרת, שאיננו מורגלים בה. ככזאת, ודאי תזכה תחילה למנוד ראש, אולי אף לזלזול, תיתפס כנאיבית. בכל זאת, אני מקווה שתפתח פתח לשיח אחר ולאפשרויות חדשות. לשם כך נחוצים, הקשבה, לב פתוח, נפש חפצה. לא הרבה.

דווקא לנו, הישראלים והפלסטינים, העומדים לפני שחר חדש, ניתנה ההזדמנות לנסות לייצר עולם אחר. שהרי הסכמי השלום כפי שהכרנו אותם עד כה – עם פלסטין, מצרים וירדן – לא מסוגלים ואף לא מנסים לשחרר אותנו מהרודנים האמיתיים – הפטריארכיה, הקפיטאליזם, הדתיות, הלאומיות, שכרון הכוח, הנאורות כביכול – שמאלצים את כולנו לצבור, לצרוך, לדכא, לעבוד עד כלות, להסתכסך. נקרה לפתחנו סיכוי לבנות דגם לחברה אחרת, חברה של שלום.

מקורות ההשראה שלי

הראשון, כלכלת הנתינה. חברה קפיטליסטית מתקיימת על חליפין (exchange) אך מתחת לכלכלת החליפין, טוענת הפילוסופית האמריקאית-איטלקית, ג'נביב ווהן, מוסתרת היטב ובמכוון, כלכלת הנתינה, בראש ובראשונה של האם אך לא רק שלה – מתנות מן הטבע, מתנות של ידע, תקשורת ושפה ומתנות בכפייה מהעולם העני לעולם השבע, מהפועל למעסיק. העיקרון האימהי של כלכלת הנתינה ומחזוריות של מתנות, המוכוונות לצרכי היילוד מציע אלטרנטיבה ברורה לעולם התחרותי, המוכוון לטיפוח האינדיבידואל והאגו של כלכלת החליפין הקפיטליסטית.

מקור ההשראה השני שלי הוא המורשת המטריארכאלית. חברות של שלום, איזון, שותפות ושוויון, המתקיימות כיום (כמו המוסו בסין והמיננקבאו באינדונזיה) ושהתקיימו בתקופה הקדם-פטריארכאלית. במטריארכיות נשים עומדות במרכז התרבות בלא שהן שולטות בחברי הקהילה האחרים. המטרה אינה לזכות בעצמה על אחרים ועל הטבע אלא לטפח ולדאוג (nurture) לחיי הטבע, החברה והתרבות על בסיס כבוד הדדי.

חברות מטריארכאליות  הן בעלות מבנה חברתי בלתי אלים; הן מתקיימות ללא ניצול של א/נשים, חיות וטבע; כל ברואי הטבע זוכים לכבוד; חברה זו אינה בנויה על אופוזיציות בינאריות או אחרות, על היררכיות או מערכי כוחות ושליטה אלא על שותפות ואיזון בין מרכיביה השונים (איזון בין מגדרי, איזון בין-דורי, איזון בין האדם לטבע, איזון בין כוחות הטבע), לשון אחר, חיבור במקום דירוג (linking rather than ranking); ההיבט הרוחני הוא חלק בלתי נפרד מחיי היום-יום: האלוהות נמצאת בכל, כל דבר הוא רוחני, אין הפרדה בין קודש לחול ו"עושר השונות" – בטבע ובביטוייו, בין הקהילות, המינים והדורות – נחגג בשלל טקסים וחגים. אלו הן חברות שוויוניות באמת מאחר שהן מבוססות על שוויון מגדרי, קבלת החלטות בקונסנזוס ועקרונות  שמבטיחים שלום, הרמוניה פוליטית, איזון חברתי ובריאות רגשית.

מורשת זו מהדהדת בתיאוריה פמיניסטית אפריקנית, במיוחד בשני מושגים מרכזיים בה:  האחד, motherism – המדגיש את מרכזיותה של האם בתרבות האפריקנית ובערכיה,  והשני הוא negofeminism, המעלה על נס הן פמיניזם של משא ומתן ולא של יחסים לעומתיים והן פמיניזם ללא אגו, פמיניזם המכבד את ה"אחר". היא גם מהדהדת בהמשגה של לואיזה מורירו האיטלקייה בדבר "הסדר הסימבולי של האם".

חשיבה אפריקנית עכשווית היא מקור ההשראה השלישי שלי. משלל מכמני החשיבה האפריקנית, אני רוצה להדגיש שניים: האחד, satyagraha, מושג שפירושו על פי מהטמה גנדי כוח האמת או כוח הנפש כאמצעי בלתי-אלים ליישוב סכסוכים ומלחמות. המטרה איננה תבוסת היריב אלא  המרתו, הצלחה איננה ניצחונו של צד אחד אלא שני הצדדים מתפייסים ומגיעים לכלל יחסים הרמוניים חדשים, והעוולות מתבטלות. הדוגמא הידועה לגישה זו התממשה על-ידי נלסון מנדלה, כאשר המיר את גישתה הלוחמנית ושואפת הנקם של תנועתו, בגישה המחפשת אחר פיוס באמצעות דיאלוג ומשא ומתן.

השני, מושג ה- ubuntu: אני קיימת משום שאני שייכת (I am because I belong ). אדם הוא אדם באמצעות בני אדם אחרים; כל האנושות בנויה על חיבורים בתוכה ועל תלות הדדית עמוקה; כל החירויות, כל אופני השחרור, מחוברים זה לזה ואי אפשר לנתקם זה מזה. היחיד נמצא תמיד ביחסים, לעולם איננו מבודד. במסגרת תפישה זו, המושג האירוצנטרי "הזכות ל.." נשקל כנגד "החובה ל ". זכות לעולם אינה באה על חשבון הקהילה והקהילה אינה פוגעת באוטונומיה של יחיד. יחידים פועלים כשצרכי הקהילה עומדים לפניהם.

המושג הזה הורחב בפועל גם לגבי זרים שמתקבלים בפנים יפות, כמו שאברהם קיבל את פני אורחיו וכמו שהחוקר הבריטי ליווינגסטון סייר באפריקה תוך כדי אירוח נדיב על ידי כל מי שפגש בדרכו. לכן שלום הוא דרך להרחבת המשפחה והקהילה והכלת הזרים בתוכה, ובכלל זה שיתופם במשאבים, בזכויות ובחובות.

מרכזיות הקהילה הן במטריארכיה ובתרבות האפריקנית משתקפת גם במימרה האפריקנית " It takes a whole village to raise a child" – אמת שכל אם מגלה במהלך גידול ילדיה.

מקור ההשראה הרביעי שלי הוא הפרספקטיבה של קיום (subsistence perspective).  השקפת עולם זו מרחיקה אל מעבר לכלכלה ומציעה כי היעד הקפיטליסטי של ייצור מוצרים יוחלף ביעד של סיפוק צרכים אנושיים. יעד זה אינו כרוך בכסף ובסחורות אלא בייצור חיים (life production) שהוא תנאי הכרחי לייצור סחורות ולכל עבודה בשכר.

עניים בעיר, חקלאים כפי שחיו לפני מלחמת העולם השנייה, החיים ב"מושבות", כל אלו מעידים כי  א/נשים שורדים באמצעות עזרה הדדית, ייצור וארגון קולקטיבי של החיים, ובדרך זו הם מגלים את  ריבונותם שהיא בעצם מסוגלותם לייצר את חייהם. לפיכך, במקום ריצה אינסופית אחר מוצרים שלעולם אינה מובילה להוויה מאושרת, יכולה יצירת קהילה של נתינה וסיוע יכולה להוביל לחיים ריבוניים ומלאי סיפוק. במקום האינטרס העצמי יבואו – כמו שכבר מתרחש בכמה מקומות כמו תנועת החקלאים בהודו והגנים העירוניים בגרמניה (תנועות שהוקמו על ידי נשים) – עזרה הדדית, שותפות, קהילתיות, עבודה קולקטיבית, ללא הבחנה כה חדה בין ייצור וצריכה.

לשון אחר, אנו זקוקים לחשיבה חדשה על כלכלה, טכנולוגיה וחיים. פרושה, אם כן, של השקפת עולם של קיום היא כינון קהילה המבוססת על מעורבות מקומית וכלכלה המבוססת על כוחות (מטריאליים ולא-מטריאליים) ועל משאבי הטבע המקומיים בלא ניצולם. מושג "הצרכים" עולה גם כאן עם הבהרה חשובה: מאחר שכדור הארץ שלנו מוגבל, אי אפשר כי כולם יחיו ברמה של צריכה וניצול משאבים כפי שגברים בעולם הראשון חיים. כדי להשיג חירות ואיכות חיים לכול,  יש לפעול במסגרת הצרכים ובמגבלות הטבע.

ולבסוף, רוחניות עכשווית מהווה את מקור ההשראה החמישי שלי.  הגישות השונות שהוצגו כאן בונות לנו, כך אני מציעה,  את האופציה של חברה המחברת בין הרוחני לחברתי, בין הפרט למבנה החברה. המבנה החברתי של מטריארכיה מייצר באופן טבעי צורה רוחנית של קיום אנושי, אותה אני מכנה רוחניות של יום-יום. זוהי רוחניות שמחברת בין האישי לקהילתי ולפוליטי ובונה ומתקיימת בתוך קהילה.  בצורת קיום זו, כל יצור – חי, צומח או דומם – מקודש וזוכה למלוא הדאגה; האני מתקיים כחלק מהסביבה (במקום האני לעומת הזולת); החיבור ההדדי בין הפרט לקהילה, לעולם ולסביבה מושרש בקיום האנושי והוא בא כמובן במקום ההפרדות וההבחנות של החשיבה המערבית המקובלת, שהן בעצם מומצאות ומובנות חברתית ואינן קיימות במציאות. באותו אופן, גם ההפרדה בין המטריאלי לרוחני או בין פעולה, חשיבה ורגש הן בגדר בדיה, שכן הם אינם ניתנים להפרדה.

הקהילה על פי תפיסה זו מבוססת על סדרה של פרקטיקות אישיות וקהילתיות של מחזוריות אינסופית של הקשבה, נתינה וקבלה. כל קהילה מקבלת מתנות מתוך השפע של קהילות אחרות, ומחזוריות הנתינה יוצרת קהילות של שותפות שוות ערך הגם שלא בהכרח זהות. האחריות בין חברי הקהילה ובין הקהילות השונות מייצרת חרות אמיתית כתוצאה מהידיעה שלעולם האני אינו ננטש. אם ייפול, תישלחנה ידיים לתופסו.

חברה של נתינה, הבנויה על העיקרון האימהי, המכוננת קיום אנושי רוחני, מציעה אלטרנטיבה למערב – שאינה בנויה על ערכי שליטה, צבירה, צרכנות, רווח, היררכיה ותחרות. זוהי חברה חופשית, שוויונית, אחראית ורוחנית. היא מובילה לא רק לשינוי הקפיטאליזם הפטריארכאלי אלא לתמורה קוטבית בערכים ובמסגרות החברתיות והפוליטיות והכלכליות. מושגים מערביים של חרות, שוויון, "האחר" ורב תרבותיות מקבלים כך משמעות חדשה. כלכלת הנתינה, הפועלת בצל החברה הפטריארכאלית-קפיטליסטית, כפי שמראה ג'נביב ווהן, היא הבסיס האיתן עליו יכולה להתפתח חברה כזו – ובעצם כבר מתפתחת לנגד עיננו בימים אלו ממש. אין מדובר באוטופיה בלתי מושגת אלא בחזון שיכול להדריך את הפוליטיקה והפרקטיקות שלנו כבר היום.

סוגיות הליבה

מקורות ההשראה שלעיל, החורגים מתפיסות אירוצנטריות רווחות, חולקים ביניהם מערכת תפיסות, ערכים, מבנים והתנהלות, הבנויה על צרכים והמוכוונות אליהם, קהילה ושימורה, הכלה של הכול, כולל הזר וה"אחר" (כמו במשפחה המורחבת), רוחניות,  פיוס ויישוב סכסוכים בלתי אלים ואיזון בין כל חלקי החברה. יחד הם מובילים לאפשרות קיומה של חברה אחרת. הסיכוי לשלום במזרח התיכון מספק לנו הזדמנות נדירה לבניית חברה של שלום – וזוהי סוגיית הליבה של התהליך כולו שאבניה צרכים, קהילתיות, הכלה, רוחניות פיוס ואיזון. אם אלו ימצאו דרכם לליבו של הדיאלוג לשלום, סוגיית הגבולות, מעמד ירושלים, הפליטים והכיבוש יבואו על פתרונם.

א. מאחר שתפיסתי דוחה את רעיון "האחר" ונכונה לשתפו במשפחה המורחבת, הכול ישותפו באורח שוויוני ומלא: אש"ף, חמאס, מתנחלים, שוחרי שלום, ציונים ואנטי ציונים, מזרחים, עניים, נשים, טרנסג'נדרים.

ב. כמו נלסון מנדלה שלא חיפש ניצחון ונקמה אלא את המכנה המשותף, את הפיוס ואת החברה שמכילה את כל המגזרים, ישאף הקיום המשותף של הכול ללכת מעבר להיסטוריות ולנרטיבים השונים כדי לבנות חברה מפויסת והרמונית.

ג. משום שרק הקהילה האינטימית מאפשרת שייכות (Ubuntu), אחריות (הן במובן של גיבוי והן במובן של תגובתיות לצרכים – response-ability), מוכוונות לצרכים של האחר, גידול ילדים בביטחה ותחושת ביטחון (הביטחון שלי מותנה בביטחון שלך), תיבנה החברה מרשת של קהילות מקומיות וריבוניות, אוטונומיות תרבותית ועצמאיות כלכלית, שמגדירות באופן עצמאי את הזיקה ביניהן. המכנה המשותף לכל אחת  (פלסטינים-נוצרים, פלסטינים אזרחי ישראל, חרדים-יהודים, חרדים-פלסטינים, גרעינים עירוניים, חילונים ועוד), יחולל חלוקה לאזורים, לזהויות לאומיות ולמסגרת המדינתית. כל קהילה תהיה אוטונומית אך פתוחה לאחרים, תייחס כבוד לכל הקהילות האחרות ותהנה מיכולת קיום עצמאית. בכלל זה, ידע  ייחשב ממילא למשאב שניתן למכירה או לנתינה.

כל עוד לאומיות ומדינה  נתפסים כחשובים, ויש להניח כי אכן כך הדבר לאור השיח המקובל, הקהילות המקומיות יקושרו לזהויות אזוריות ולאומיות (ישראלית או פלסטינית) על פי בחירתן וכולן יחד יהיו חלק ממסגרת המדינה. השייכות של קהילות מקומיות לזהות לאומית אינה מחייבת גבולות משותפים אלא תודעה משותפת. כל קהילה תבחר את הזהות הלאומית אליה היא מעוניינת להשתייך או שתישאר עצמאית במסגרת המדינה.

בתוך הקהילה המקומית, האזור והמדינה, יישמרו זכויות האזרח, האדם והאישה במלואם והקהילה, האזור והמדינה לא יפגעו בהן. בה בעת, תושבי הקהילה מחויבים לשמירת הקהילה ולפיכך כל יחיד/ה יתרמו לקהילה כפי יכולתם ויפעלו תוך דאגה לשימור הקהילה ולאי פגיעה בשלמותה. האיזון בין הקהילות השונות ייווצר באמצעים האלה:

1. יישוב סכסוכים באמצעים בלתי אלימים בלבד, כולל צדק משקם, שיטור קהילתי, מעגלי הקשבה ועוד.

2.  קבלת החלטות בקונסנזוס: כל החלטות הקהילה המקומית, האזור והמדינה ייעשו באמצעות קונסנזוס כאשר נציגי הקהילות המקומיות והאזורים (הנציגים אינם יכולים להסכים להחלטות הסוטות מהקונסנזוס בקהילתם) ישותפו בהחלטות האזורים והממשל המרכזי (בהתאמה) בשיטת הקונסנזוס. כך תושג דמוקרטיה עמוקה יותר, המתעלה על התפיסה הרווחת במערב של דמוקרטיה הבנויה על הצבעה ומספרים (ככל שמתרגלים, קבלת החלטות בקונסנזוס נמשכת פחות ופחות זמן).

3. איזון במשאבים וביחסים: החברה תהיה בנויה על נדבכים של יחסים מוצלבים המחברים בין כל הקהילות באמצעות, למשל, שייכויות מרובות (ולכן תודעתית חיבורים לקהילות שונות); כלכלות מרובות (מגזרים רבים המתקיימים זה בצד זה הפועלים על פי הגיונות שונים, אך משלימים זה את זה ותומכים הדדית) ובכלל זאת המגזרים הציבורי, הפרטי והשלישי וכלכלת הנתינה; שליטה במשאבים (למשל, אש"ף שולט במשאבי המים; תל אביב, חיפה, עזה, אשדוד – במוצא לים ובנמלים; חרדים – שליטה בידע והיסטוריה מסורתיים/תורנים) ועוד. האיזון במשאבים יחד עם קבלת החלטות בקונסנזוס מבטיחים כי העוצמה ממומשת בצוותא (power is cooperatively shared).

4. שיתוף קהילות אחרות בחגיגות ובטקסים.

5.  קיימות: כל קהילה תחיה במסגרת אפשרויותיה, תדאג למניעת ניצול יתר של משאביה הטבעיים והאנושיים, תדאג לסיפוק מרבי של הצרכים האנושיים של כל תושביה, תפעל במידת האפשר לייצור מזון מקומי וכלכלה קולקטיבית מקומית ותקפיד על עזרה הדדית, שותפות, קהילתיות ועבודה קולקטיבית.

תהליך שלום

אם נאמץ  חברה כזו של שלום ואיזון כיעד אליו אנו שואפים, ממילא נגיע למהלכי עשיית השלום  מנקודת פתיחה אחרת. יש לוותר על השאיפה לניצחון, להסתלק מגישה לעומתית ולחתור לפיוס, למסד מפגשי שימוע ופיוס, תוך העלאת הנרטיבים השונים וקיום דיאלוג, לאמץ את זכויות האדם, זכויות האזרח, זכויות המיעוט, זכויות הנשים במלואם ובשלמותם, להכיר בעולם של "ריבונויות מרובות" ו"כלכלות מרובות" ו"שייכויות  מרובות", בלא להעדיף שייכות לאומית או אחרת.

מקורות ההשראה שלי לקוחים כאמור מעולמות אחרים, מתוכם עולה האפשרות לבנות חברה של שלום. דווקא משום ריחוקם מרוחות המלחמה והאלימות המנשבות באזורנו ובעולם כולו, ומהגישות המערביות והאירוצנטריות הרווחות, הם מאפשרים לנו לייצר חשיבה חדשה על שלום ומלחמה. אני מציעה כאן נקודת מבט חדשה על אפשרויות הפיוס בישראל/פלסטין שאולי לא תאומץ באופן מלא ודקדקני, אך היא מאפשרת לנו לצאת לעולם מושגים חדש ולדרך חדשה במזרח התיכון.