שיעור במהפיכה לפלסטינים
השבועות האחרונים יגרמו ללא ספק לחוקרים ומלומדים רבים ברחבי העולם לחקור, ללמוד ולגבש תובנות על אודות המהפכות בטוניסיה ובמצרים ועל מה שמתחולל כיום בעולם הערבי. אך עוד לפני המחקר האקדמי המעמיק יש מספר לקחים שהעם הפלסטיני הנתון תחת הכיבוש יכול ללמוד. ראשית, הוא יכול ללמוד כי ניתן לחולל מהפיכה או שינוי משמעותי ללא שימוש באלימות ושנית – כי בידו של הצד המוחלש קיימת עוצמה אדירה.
בטוניסיה הצליחו הצעירים לשים קץ למשטר רודני שנמשך 23 שנים, ואילו במצרים הצליחו המפגינים להפיל משטר מחת שדיכא אותם במשך 30 שנים. בשתי המהפכות לא נורתה אף ירייה מצד המפגינים. בטוניס הצטיידו המפגנים בכיכרות לחם מול שוטרים המצוידים ברובים, ואילו במצרים הצטיידו המפגינים בכרזות ובקריאות עם מסרים ברורים. בשני המקרים היו למפגינים נחישות עזה ומטרה ברורה: לשנות את המציאות שלהם.
במערכת יחסים לא שוויונית יש צד חזק וצד חלש. עוצמתו של הצד החזק נובעת, בין השאר, מהצלחתו לכפות את מרותו על הצד החלש עד שיקבל את מצבו כדבר נתון. אבל ברגע שהאחרון מחליט שאינו מקבל עוד את המצב, משתנים כללי המשחק. היה נדמה שמוחמד בועזיזי, הצעיר הטוניסאי שהפך לסמל המהפכה לאחר שהצית את עצמו, עשה זאת לאחר שאיבד את הכול. הוא איבד את מקור פרנסתו (עגלת הפירות והירקות), את כבודו (הסטירה שקיבל בפומבי מאחת השוטרות) ויכולתו לצעוק את כאבו. אבל נשאר בידו כלי אחד אדיר בעוצמתו: אי הסכמה לכללי המשחק. בעקבותיו הצטרפו אלפי טוניסאים והחליטו שגם הם לא מקבלים את תכתיבי הצד החזק. החלטה זו הפחידה את הצד החזק והביאה לסיום המשטר.
מצבם של הפלסטינים תחת הכיבוש החמיר יותר מאז תחילת תהליך אוסלו ב-1993. ניתוק מזרח ירושלים מהגדה, ניתוק רצועת עזה מהגדה וממזרח ירושלים, הצבת עשרות מחסומים, בניית רשת הכבישים העוקפים שחילקו את הגדה לרסיסים, השתלטות על כל מקורות המים בגדה, בניית גדר ההפרדה ובנייה בהתנחלויות ועוד, כולם התרחשו דווקא בתקופת אוסלו. בנוסף לכך, אוכלוסיית המתנחלים הכפילה את עצמה, גזילת האדמות נמשכה, הריסת בתים ועקירת עצים נמשכו, המעצרים והחיסולים של הפעילים נמשכו. תהליך אוסלו יצר אשליה שהכיבוש הסתיים. במציאות' הכיבוש לא הסתיים אלא הפך מכיבוש ישיר לכיבוש עקיף דרך הרשות כקבלן משנה. הרשות הפלסטינית נעשתה שותפה לישראל ביצירת אשליה זו בפני העולם כולו. הסדר אוסלו שחרר את ישראל מכל המטלות הפונקציונאליות "השחורות" של הכיבוש והפיל אותן על הרשות.
- מעמד החתימה על הסכמי אוסלו, ספטמבר 1993. צילום: Vince Musi, The White House cc by the US Federal Government-
לרשות הפלסטינית אין, למעשה, ריבונות על אף תחום כולל הנפקת תעודות לידה ופטירה, הרשות לא יכולה להנפיק תעודות זהות ללא אישור ישראל. הגיע הזמן שהפלסטינים ילמדו מהטוניסאים ומהמצרים. האם הם רוצים להמשיך לטמון את ראשיהם בחול או לסיים את הכיבוש? הקריאה לבחירות מוקדמות של יאסר עבד רבו ביוני השנה והתפטרותו של סא'אב עריקאת מצוות המשא ומתן עם ישראל לא ישנו את המציאות. הרשות הפלסטינית כולה חייבת להתפטר ולהצהיר בפני העולם כולו כי "תהליך אוסלו מיצה את עצמו". תהליך אוסלו הוא אשליה כוזבת. האדון האמיתי גם בתוקפת אוסלו היה הכיבוש הישראלי. המצב החדש יחייב את ישראל ליטול בחזרה את האחריות הפוליטית והכלכלית שלה ככובש. מדוע לשחרר אותה מתפקידה ככובש בעוד שהיא ממשיכה לשלוט על המשאבים האסטרטגיים: אדמה, גבולות, מים וירושלים.
הגיע הזמן לחשוף לעולם כולו את האשליה של אוסלו. אין תהליך שלום ולרשות אין ריבונות. מי שהרוויח מתהליך אוסלו הוא בעיקר ישראל וקומץ קטן של פלסטינים. פירוק חד צדדי של הרשות הפלסטינית לא יסיים את הכיבוש הישראלי אבל הוא יביא את הפלסטינים לתחילת הדרך הנכונה על מנת לסיים אותו.
ד"ר תותרי היא ראש החוג לאזרחות במכללת אורנים ומרצה באוניברסיטת חיפה
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
שמתעלמת מעובדות מנוגדות לתיזה.
התיזה א', של הכותבת: ישראל מעוניינת בשליטה על השטח, תוך הגבלה מירבית על התושבים והפקת מירב הרווחים מהם, תוך חיפוש כל אמתלה לחמם את השטח ולהדק את הכיבוש (גם אם הוא עקיף).
תיזה ב', שלי: ישראל מעוניינת בעיקר בביטחון לאזרחיה (אם כי יש מיעוט ימני שמעוניין בא').
איך תיזה א' מתיישבת עם הסרת המחסומים בגדה?
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/202587
עם ההשלמה הישראלית בפועל עם החרם הפלסטיני על תוצרת ההתנחלויות? http://www.inn.co.il/News/News.aspx/213762
ובפרט- עם הדרישה שחברות המעוניינות לבנות ברוואבי לא ישתמשו בתוצרת ההתנחלות?
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/213762
האם היא מתיישבת עם פריסת גדודי צבא הרשות, שעלולים לפנות נגד ישראל?
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/171/180.html
האם גדר ההפרדה נבנתה אחרי אוסלו או רק אחרי פיגועי ההתאבדות? האם חישוף הצירים והאזור בקרבת הגדר בעזה קרה אחרי הנסיגה משם בשנת ה-90' או רק בזמן האינתיפאדה השניה? האם נתניהו הקפיא, לראשונה בהיסטוריה, את הבניה בכל ההתנחלויות- או לא? האם אחרי פינוי גוש קטיף וצפון השומרון, מישהו מתיישב בהתנחלות מבודדת ובאמת מאמין שלא יפונה?
בתגובה הראשונה אנו רואים דוגמא מצוינת לעובדה שממשלת ישראל (בשל טבעה הקואליציוני והפשרני) עושה דברים שמעודדים את סיום הכיבוש יחד עם דברים שמנציחים אותו. אין מדיניות אחידה, יש "מיינסטרים".
אכן , בחינת הסכם אוסלו דרך "מבחן התוצאה" מעלה בבירור כי זה כשל במטרתו לסיים את הסכסוך או למצער לקרב את סיומו . אולם כשלון זה נובע , במידה רבה , גם מהקונספציה המוטעית שבבסיס ההסכם,קרי, קונספציית "שטחים במקום שלום" . רוצה לומר , קונספציה זו מעגנת בתוכה שתי הנחות יסוד מסוכנות : האחת , ישראל מחזיקה כדין במה שנקרא "השטחים" . השנייה והמסוכנת יותר , על הפלשתינים לשמר מעין " מצב לוחמה" כדי שייקבלו מה שהוא שלהם מכלתחילה . ויוסבר לגבי ההנחה השנייה :הנחה זו מטמיעה , מעצם טיבה ומהותה , את הצורך בשמירת על מצב של "חוסר שלום" שיכול להתבטא בכמה אופנים ( אינתפאדה , עוינות ולמצער חוסר נירמול) ומהעבר האחר מטמיעה היא אצל הצד הישראלי הבנה שלפיה כל עד שאין מצב של "חוסר שלום" אין צורך בהחזר ה"שטחים" , מכאן נמצא כי הפלשתינים נלכדו ב"מעגל קסמים" שלפיו שמירה של "מצב לוחמתי" מצייר אותם כעוינים , סרבי שלום ואף טרוריסטים , בעוד שמירה על מצב ההפוך מאותת לישראלים כי אין צורך לוויתרים בדמות החזרת שטחים . על כן , קיים צורך בביטול הסכם אוסלו ובנוסף שינוי הקונספציה המסוכנת שתוארה לעיל .
הסכם אוסלו היה הסדר מורכב ומלא סתירות שבו כל צד ניסה "לחטוף" כמה שיותר בלי ראייה רחבה של המציאות בזמן ובמרחב. זו הסיבה לכך שהם נכשלו. בהסכמי השלום עם מצרים כל צד ידע היטב מה הוא יכול לדרוש ועל מה הוא צריך לוותר ולכן הם הצליחו. בנוסף, בהסכמי השלום עם מצרים כל צד קרא היטב את הרגישויות של הצד השני וידע מה צריך לעשות כדי להחליש התנגדויות מבית ומחוץ. זה לא היה בהסכמי אוסלו. הסכמי אוסלו קרסו מהר מאוד, עוד לפני רצח רבין. הם הפכו כמעט חסרי משמעות אחרי הרצח ועם בחירת נתניהו הם בטלו למעשה גם אם לא להלכה. שני הצדדים עבדו קשה כדי להביא לקריסת ההסכמים. קשה לדעת אם ברשלנות או במזיד. בגלל שמרבים כאן לדבר על הצד הישראלי, חשוב להזכיר גם את חטאי הצד הפלסטיני. פיגועי ההתאבדות הרצחניים לא פסקו לאחר החתימה על הסכמי אוסלו. יאסר ערפאת המשיך להנהיג מדיניות של הפעלת לחץ באמצעות אלימות. ההנהגה הפלסטינית ראתה את האלימות כנקודה החזקה שלה. יש מספיק פלסטינים שמוכנים להתאבד ובלבד שייהרגו ישראלים יחד איתם. ההנהגה הפלסטינית ניצלה את העובדה הזאת ואף עודדה אותה. בטווח הארוך המדיניות הזאת גרמה להם נזק אדיר, כפי שמחמוד עבאס (אבו מאזן) הודה בפה מלא. ניתוק ירושלים מהגדה, גדר ההפרדה וצעדים נוספים ממין זה הם במידה רבה תוצאה של מדיניות האלימות הלא-מרוסנת של ההנהגה הפלסטינית. נכון שישראל ניצלה את האמצעים האלה גם למטרות שאינן ממין העניין, כמו הרחבת ההתנחלויות, וזה חבל, מה גם שאת ההתנחלויות האלה יצטרכו בסופו של דבר לפנות. אבל מי שסיפק את העילה לצעדים האלה היו הפלסטינים.
אני חושב שכדאי שנתמקד בערבים כערבים במקום לשנקן אותם ושוויצץ אותם. כי אם זכור לי או לפחות בטוח זכור לערבים. ביאפה עאכה קודס ואפילו בספאת התרחשו אירועים היסטוריים שכללו שמות כמו נפוליאון וסלאח א-דין והתפתחה מורשת איסלאמית הרבא יותר משמעותית מאשר בגבעות הערומות בשומרון.
תקראו לי פרנואיד אבל כשאני שומע את האלפים רועמים בקריאות כמו:
from the river to the sea
khybar khaybar ya yahud
mat mat israil
עולה בי השאלה,איזה חלק של ההשמדה שלנו עוד לא הבנתם?