ספר הדקדוק של הכיבוש

השפה המשמשת את החיילים כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר "כיבוש השטחים", בוראת עולם מושגים מושגים מיופה, אדיש, מצחיק לעתים וידידותי למשתמש. שכן אחרת, איך ניתן לשרוד במציאות של כיבוש שבה אתה מתעלל באנשים אחרים
אילנה ברנשטין

כיבוש השטחים אינו מתעד את תולדות הכיבוש הישראלי בין אם מאז 1948 ובין אם מאז 1967 – אלא מתמקד בעשור שחלף מאז האינתיפאדה השנייה. אף כי ברגע הראשון נדמה כי השם מטעה, הרי שעם הקריאה נטענת הכותרת במשמעות מפלצתית והקורא מבין כי בשנים אלה הועמק הכיבוש באמצעות מנגנונים ביורוקרטיים שרירותיים ואכזריים שכל מטרתם הפרדה בין ה"לא אזרחים", קרי האוכלוסייה הפלסטינית לבין ה"אזרחים", תושבי ישראל שמעבר לקו הירוק.

בהתאם לכך, צירוף המלים "ביטחון המדינה ואזרחיה" המשמש כהסבר למעשים המתוארים באסופת עדויות זו, אינו אלא לשון נקייה הבאה להחליף מצב של אנרכיה, שחיתות, התעללות פיזית לשמה, קבלת שוחד, ביזה וסתם טירוף של "חיילנו" שאינם עומדים בנטל הפיזי והנפשי. בנוסף לכל, הכובש הישראלי, כך מתברר, אינו ניחן ביכולות של ארגון וסדר ואינו פועל על פי פרוטוקולים או צווים משפטיים שלדאבון לב אף הם משקפים לעתים קרובות מדי מדיניות של איפה ואיפה המבחינה בין מתנחלים – "אזרחי ישראל" לבין הפלסטינים שלגביהם מוחלים "חוקי" הכיבוש.

באופן זה לחייל או למפקד בשטח, שלא לומר לרבש"צ (אזרח, רכז הביטחון של התנחלות) ישנן סמכויות בלתי מוגבלות כמעט: "החייל במחסום הוא המלך בסופו של דבר. הוא המלך. לא משנה כמה שיחות ותדריכים תדרכנו את המח"ט ואת המג"ד ואת המ"פ ואת המ"מ ואותו. והוא המלך" (עמוד 255), ובהמשך "המפקד שלך הוא אותו קב"ט (אזרח, קצין ביטחון) של היישוב, שבעצם הוא אומר לך מה מותר, מה אסור, איפה מותר להם (לפלסטינים) להיות, איפה אסור להם להיות… אישור לירי באוויר, הוא אומר לך" (עמוד 295).

צילום מתוך הספר

הבנאליות של הרוע, כפי שהיא משתקפת בעדויות החיילים הינה אותה ביורוקרטיה של הרשע המוכרת מספרה של חנה ארנדט אייכמן בירושלים, דין וחשבון על הבנאליות של הרוע. אך תחת ביורוקרטיה המנוהלת בסדר מופתי ובקור רוח הביורוקרטיה של הכיבוש מעידה בעיקר על מצב של כאוס שבו הגחמה שולטת. העיקר להעביר את המשמרת בכיף, מעידים החיילים: "וזה היה הבדיחה היומית, לחכות שהאבא או אחד הילדים יגיע שם ללולים, ואז כולם עומדים ומשתינים למטה. אין דין ואין דיין. אין מי שישפוט אותך על זה" (עמוד 71), ובמקום אחר "היינו רק מחפשים שיטות להרתיח את הערבים קצת, כדי שנירה הרבה גומי ושיהיה מעניין ושיעבור הזמן קצת יותר בהר בחברון" (עמוד 119).

כיבוש השטחים הינו מסמך בן 344 עמודים שמצריך אי-אלו שעות קריאה שבמהלכן הקורא הרתום למשימה אינו מוכן לוותר על אף עדות – הן מפני שכל עדות מייצגת סיפור אנושי בפני עצמו והן מפני שהעדויות המצטברות מעידות על מדיניות שלא ניתן להתעלם ממנה. אך בדיוק כפי שקורה לחיילים בשטח – המשרתים לעתים פרק זמן של 3 שנים שבהמשכו תקופות מילואים ממושכות – ולמעשה בתהליך מואץ פי כמה וכמה הוא מוצא את עצמו מדפדף באדישות אל הסיפור הבא ומצפה כי יהיה חמור יותר. כצפוי סף הגירוי עולה עם הקריאה וציפייתו זו מסופקת בנקל ולא נותר אלא לשאול עד איפה?! עד מתי?! והעדויות ממשיכות לזרום והמציאות המתוארת עולה על כל דמיון.

מאחורי הפעילות של כוחות הביטחון בגדה המערבית וברצועת עזה מסתתרת כוונת מכוון זדונית ובוטחת – ריסוק החברה הפלסטינית ומניעת כל אפשרות להגדרה עצמית ולעצמאות – שבינה לבין הגנה על ביטחונם של תושבי ישראל אין ולא כלום. ובכן, אין זאת הפתעה. אחרי 63 שנות כיבוש, הקורא, גם התמים, יכול להבין כי הכיבוש מתחזק את עצמו על מנת להצדיק את קיומו. וכאשר אנו קוראים בתקשורת על "סיכול טרור" או סיכול פח"ע (פעילות חבלנית עוינת), "הפרדה" או "היפרדות", שמירה על "מרקם חיים" פלסטיני, "מידתיות", ו"אכיפת חוק וסדר", עלינו להבין כי מדובר בקודים מוצפנים, המסלפים את המציאות, ובאים להסתיר או להתיר פעילות בלתי חוקית באוכלוסייה כבושה.

אף כי יש להודות על אומץ לבם של החיילים המעידים ואף לשבח אותם – שבירת שתיקה בחברה בישראל אינה דבר של מה בכך ולא בכדי המרואיינים אינם מזדהים בשמותיהם – הרי שהעדויות רובן ככולן מבקשות אמנם לסדוק את פעילות כוחות הביטחון בשטחים, לקרוא תיגר עליהן, לבקר אותן בחומרה לרוב, אך יחד עם זאת בודדות הן העדויות המערערות על עצם הכיבוש. בהקשר זה ניתן לומר כי החיילים המעידים חשים אמנם כי מעשיהם ומעשי חבריהם פסולים ונפסדים. כך למשל, "לפעמים הם עברו את הגבול בעיני… סטירות מטורפות. מטורפות. שבר לו את הלסת נראה לי. באמת, בחיים שלי לא ראיתי, וראיתי הרבה" (עמוד 69). ובמקום אחר "כל המטרה זה לגרום להם לצאת אלינו ולגרום להפס"ד (הפרת סדר). אז ברגע שיש הפס"ד יש אישור לירי לרגליים שזורקים לבנים… הרגו ילדים בטעות. מכוונים לרגליים – ירו להם בגב והרגו אותם" (עמוד 90). אך מרבית החיילים המעידים שבויים בפרדיגמת הכיבוש ורואים בו מציאות מוּנחת מראש ובלתי ניתנת לערעור. מצד אחד הם מְצרים על היותם סוכנים של הכיבוש ומוציאי דברו ומצד שני הם מתקשים ואולי אף אינם מסוגלים להעלות על דעתם אפשרות קיומית אחרת.

צילום מתוך הספר

הקריאה בכיבוש השטחים תוקפת את המחשבה בכיוונים שונים ומגוונים, החל מהיות אזרחי ישראל, על השקפותיהם הפוליטיות השונות, משתפי פעולה עם מדיניות הכיבוש, גם אם בעל כורחם, דרך מִשכו ותקֵפותו וכלה בהשפעתו ההרסנית גם על החברה היהודית בישראל. אך ברשימה זו ברצוני להתמקד דווקא בשפה המשמשת את החיילים בבואם לבצע את המדיניות המוכתבת להם. שפה המאפשרת להם, כך נראה, להמשיך ולבצע את המוטל עליהם. איני מדברת כאן על השפה הצבאית או הביטחונית כפי שהיא נזכרת לעיל, אלא על אוצר המילים המשמש את החיילים עצמם בתיאור שגרת הכיבוש ובמילים אחרות על ספר הדקדוק של הכיבוש.

מטבע הדברים שפת החיילים אינה מייצגת את המציאות הנוראה כפי שהיא – שכן את הנורא מכל אפשר לעשות מן הסתם אך לא ניתן לדבר עליו – אלא היא בוראת עולם מושגים מיופה, אדיש, מצחיק לעתים, ידידותי ונוח לשימוש. שפה זו, כפי שניווכח, מתעלמת במפגיע מתיאור המעשים כהווייתם ונדרשת לאוצר מלים שבכוחו להרחיק את המציאות שהוא מבקש לתאר שכן אחרת איך ניתן לשרוד ולו יום אחד בתופת הכיבוש.

כך למשל "תלתלת", מלה חמודה ומסולסלת מחליפה את צירוף המלים גדר תיל המשמשת למטרות שונות בין השאר ליצירת מחסום פתע. "אביר, ולא מהשולחן העגול, הינו סוג של רכב ממוגן המשמש לניוד חיילים. אזיקים אינם אלא "אזיקונים", מתוקים כאלה. "פורים שמח" אינו מתיימר למופע ליצנים והוראתו: לא לתת לפלסטינים לישון במשך כל הלילה, סתם כדי להפגין נוכחות. "צינורות" אינה אלא מילה נרדפת לפצצות, "דפקו על דלתות ומצאו מישהו. הוא היה רפה שכל. אמרו לו 'תעלה למסגד. למעלה בצריח יש שם צינורות תוריד אותם'. אפילו לא אמרו לו שזה פצצות" (עמוד 39). "חגיגת כדורים", אינה מסיבת סמים והיא נועדה לתאר ירי בלתי מבוקר בחפים מפשע. "להוריד ילד" משמש כאן במשמעות של להרוג אותו: "ואז חבר שלי בא עם ה-24 M, נשק צלפים, וילד בדיוק עלה. ירה וכולו מבסוט – 'הורדתי מישהו'" (עמוד 47).

"הקש בדלת" הזכור ל"חיילנו" ממבצעי ההתרמה בתקופת התיכון אינו אלא שם קוד לאימון החיילים בכיתות מעצרים. מובן מאליו שהעצור אינו יודע על כך. "להקריס", כאן ההשתעשעות הלשונית עם בניין הִפעיל אינה מבקשת להסתיר דבר ומשמעותה לפוצץ את הבית ולגרום לקריסתו. "מחבלים" הינו לעתים קרובות שם נרדף לערבים ולו על מנת להצדיק את הפעולה. כך לדוגמה בעמוד 57: "זה תמיד נגמר ב'הרגנו היום שישה מחבלים'. כל מי שירית בו ברחוב הוא מחבל". "לנגוח בפלסטינים" ואו "לתת להם בראש" הינן קריאות המעודדות אלימות רבתי. "שיבוש חיי היומיום של התושבים" פירושו מחסומי פתע הידועים בכינויים צ'קפוסט, מניעת שינה, רימוני הלם, מעצרים שרירותיים, אימונים באישון לילה בכפרים וכיוצא באלה משבשי חיים. "מגן אנושי בתנועה", מגניב דווקא, וכך זה מתואר: "הוא פשוט עצר פלסטיני בן ארבעים ומשהו, שעבר אורח, קשר אותו למכסה מנוע של הג'יפ, פשוט הבן אדם שכוב על המכסה מנוע, ונסע איתו בכפר… ואף אחד לא זרק אבנים יותר" (עמוד 73).

חיילים בנבי סלאח. צילום: יותם רונן, אקטיבסטילס

אין מה לומר החבר'ה למדו לקח. "נשים אותו", הכוונה נירה בו מה שלא יהיה: "אנחנו לא נשאיר בנגמ"ש מאה קילו (חומר נפץ) כדי להחזיר את זה ליחידה. אנחנו נשים אותו, אתה מבין מה אני אומר? … אתה חייב להבין: קשה עד בלתי אפשרי להוריד בית בלי לפגוע בבתים שלידו" (עמוד 85). "גופות מנוקבות", ובכן מה יש להוסיף מחוררות? קדוחות? מרוטשות?  "איקסים" הינם הרוגים, רצוחים, בדיוק כמו במשחק מחשב, וחייל טוב נמדד לפי כמות האיקסים המסומנים על הנשק האישי שלו. "אלמנות קש" הם בתים של פלסטינים שכוחות הצבא משתלטים עליהם לתקופות קצרות או ממושכות. "מה אפשר לקחת", כלומר גניבות: "היינו בודקים מה אפשר לקחת. עוברים על כל המגירות, עוברים על כל הדברים האישיים של אנשים… זה התחייל כביכול בדברים קטנים, מצתים, טבעות וכאלה. התפתחנו: מצלמות וידאו, מצלמות אישיות, דברים כאלה" (עמוד 104), מזכרות שיהיה מה להראות לחבר'ה בבית. "שינוי כתובת", ובכן לא מדובר במבצע של הכבלים אלא במבצע לפיצוץ בית. למה? ככה. "טום וג'רי", כינוי למרדף שסופו פלנלית ואזיקון: "מישהו שעוקף את החסימות ונוסע בכביש בלי האישורים הנדרשים… לפעמים אתה לוקח בן אדם לבסיס… אזיקון, פלנלית, שם אותו בש"ג, שיתייבש" (עמוד 177).

"גומי", לא ללעיסה כמובן, גרסת הכדורים. "מתגלגל" בדרך כלל הכוונה לאירוע ירי, גז והלם, שמתדרדר. ויש גם פמיניסטים כמו למשל עדותו של החייל (בעמוד 220) על נהג משאית שהציק לאישה במחסום ועל כן שילם את המחיר: "היתה מישהי שבאה אליו במתקן במעבר הרגלי והוא היה אומר לה שהוא  ייתן לאבא שלה ארבעים כבשים אם היא תתחתן איתו אבל ממנה שמעתי שהוא מעצבן אותה. אבל זה שטותי, אתה לא מחמיר בגלל זה, אלא מחמיר מבחינה מקצועית". נו טוב, נהג המשאית שילם בעבור השקפת העולם השוביניסטית שלו ונאלץ לפרוק מתכולתם – בתואנה של בדיקה מדגמית – ארבעים ארגזי ירקות. ויש גם "מיפוי", והכוונה אינה לקרטוגרפיה: "מיפויים זה כשאתה מקבל כתובת מלמעלה, לא יודע מה, ועובר כאילו, עובר בית-בית. נכנסים לבית, לוקחים תעודות זהות… אף אחד לא מסביר לך מה בדיוק עושים. אז הופכים-הופכים-הופכים ואז הולכים, עוברים עוד בית" (עמוד 221). "צמצום צעדים אזרחיים", והקורא שואל את עצמו עד כמה עוד אפשר לצמצם. "לעמוד פֶּלס", שיהיה סדר במחסומים. "לתת לו את הקת", ולהלן ההסבר במלואו: "הוא קצת רטן, נתתי לו את הקת של הנשק בפנים" (עמוד 241). שילמד לא לרטון. "אשכנזים חמודים שמלטפים פלסטינים" הכוונה לרובאית ד' בחייל הנדסה שחייליה מקדמים בברכת בוקר טוב את העוברים במחסומים לעומת "פלוגה שחורה ומשוגעת", חבריהם לנשק שהאלימות הינה גאוותם (עמוד243).

ויש גם "כאפה" שמשמעותה דפיקה בראש, כלומר התערערות מצבו הנפשי של החייל מול האירועים הקשים שהוא נוטל בהם חלק. הכאפה בהקשר זה וכפי שניתן להבין מקריאה בכיבוש השטחים הינה תחילתו של תהליך התפכחות. תהליך קשה ומפרך של היחיד מול חבריו ליחידה, מול מפקדיו, מול החברה הסובבת אותו, מול משפחתו, מול שטיפת המוח שעבר מינקותו ועד גיוסו לצבא ומול מדיניותן של ממשלות ישראל לדורותיהן. תהליך שמתחיל לעתים בעת השירות הצבאי ולעתים חודשים ואף שנים אחריו שבעקבותיו יכול היחיד לעמוד, בעיקר מול עצמו ומול מעשיו, ולהכריז כי אינו מוכן להיות עוד "בורג במערכת".

כי הפקודות שמוטל עליו לבצען הינן "פקודות בלתי חוקיות בעליל". כי "אני מתביישת במה שעשיתי שם" (עמוד 161). כי "מכוונים את הנשק על סטודנטיות" (עמוד 168). כי "לא ידעתי מה זה אומר באמת 'הפגנת נוכחות'", אבל עכשיו אני יודע. כי איני מוכן להרוג ילדים: "כל ילד שאתם רואים אותו עם אבן, אתם יכולים לירות בו" (עמוד 58). כי אינו מסכים עוד "לירות על אמבולנס במקלע כבד", כמתואר בעמוד 81, ואינו מוכן "להימדד בכמות האנשים שהוא הורג" כפי שדורש האוגדונר בעמוד 87, ואינו מוכן "פשוט להתעלל באוכלוסייה" ככתוב בעמוד 98, או לירות "בגלל לחץ של החבר'ה" כפי שמעיד החייל בעמוד 110, והינו מכיר במדיניות ההפרדה לפיה בין השאר "ישנם כבישים המיועדים רק ליהודים" כמתואר בעמוד 144, ואינו מוכן לחשוב על עצמו כעל חייל נאצי, על כל המשתמע מכך בחברה היהודית הישראלית שעל ברכיה צמח, אף כי זוהי מסקנתו: "בהתחלה אתה חושב שאתה חייל נאצי, אתה מרגיש כמו איזה חייל נאצי, באיזשהו שלב אתה זונח את הרעיון הזה, כי כמה זמן אתה יכול להרגיש עם עצמך שאתה נאצי?".

כיבוש השטחים – עדויות חיילים 2000-2010

עורכים: מיכאל מנקין, אביחי שרון, ינאי ישראלי, עודד נעמן, לוי ספקטור

347 עמודים

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. איתמר

    אפילו מעניין מאוד אך האם הכל אמת…. וגם אם כן האם האמת הזו משקפת מציאות כוללת-אני אומר מניסיון שלא!
    ולא כידי לא להכפיש את החיילים (שכמוהם כמוני) אלא כידי לומר ישנה גם דרך אחרת ישנם גם חיילים שחושבים על הדברים עוד במהלך שירותם ושוב אני לא טוען שאין אמת בדברים אני טוען שיש פה הכללה כואבת ולא צודקת.
    גם אני שירתתי בשטחים בשנים 2002-2005 ואני יכול להגיד מנסיוני האישי שרק שמעתי סיפורים על מגבניקים אלימים או אנשי הרובאית המתעללים וכו אך עצם העובדה שבשלוש שנות שירותי בגולני מעולם לא ניתקלתי אישית באלימות המתוארת פה!
    אולי זה אני שלא ניתקלתי או שלא ראיתי כי לא היו סביביי אותם אנשים אלימים המתוארים פה וכן הם קיימים… אך מעצם הטענה שלא ניתן להכליל עולה השאלה למה…. למה ההכללה הזו- ולדעתי זה כידי לפגוע בנו החיילים אולי יותר באלה שבאמת עשו דברים נפשעים ואני בטוח שהם מצטערים על כך מאוד היום אך מה עם אלו שלא איפה זה מותיר אותנו?

  2. נפתלי אור-נר

    לכל אדם יש את "יצר הרע" יצר ההרס, השתלטנות, הפגנת הכוח, ושכרון החושים הנובע ממנו. בחברה מתורבתת רגשות אלו נבלמים ומעודנים. כאשר חיילנו נמצאים בשטחים במשימות הכיבוש נוצרת אפשרות – גם מכיוון שצה"ל ומדיניות הממשלה מתעלים מכך, ובכך אינם בולמים זאת – לשחרורם של נטיות שליליות אלו על האוכלוסיה הכבושה. את המחיר העיקרי למצב זה משלמת האוכלוסיה הפלשתינאית. "הזניית השפה" הינה חלק קטן שמשלמת החברה שלנו מהתהליך המשחית של הכיבוש. כאשר אנו מדברים על ההשפעה השלילית של הכיבוש עלינו, כדאי שנזכור כי את המחיר העיקרי משלמים הפלשתינאים החשופים לאכזריות והתעללות של כוחותינו בשטחים.

  3. עידו

    מצד אחד עשרות ומאות עדויות של חיילים שמספרים סיפורי זוועות על ימין ועל שמאל, ומצד שני עדותו של איתמר שטוען "לא היה ולא נברא". אז לפי מה נשפוט את "המציאות הכוללת" – לפי הארכיב העצום בגודלו של שוברים שתיקה, או לפי ההכחשה האנקדוטלית של איתמר?

  4. רון

    הארכיב העצום של שוברים שתיקה מורכב בעיקרו מעדויות של חיילים שביקשו לספר על מקרים ספציפיים שהפריעו להם ושהם חשבו שראוי שיצאו החוצה. זה רק טבעי שהתמונה שמצטיירת ממנו תהיה קיצונית יותר מהמציאות. אין הרבה חיילים שמרגישים צורך עז לספר על אירועים בהם הם מרגישים שהתנהגו בצורה מוסרית וראויה, שכן ייתכן שמבחינם התנהגות מוסרית היא השגרה ועל שגרה הם לא מרגישים צורך לדווח. ובכל אופן מקרים קיצוניים תמיד יבלטו על פני מקרים נורמטיבים, כך שהנורמה המצטיירת מהעדויות ללא ספק קיצונית ואלימה יותר מזו הקיימת במציאות.

    אני בהחלט מאמין שלפחות רוב העדויות של שוברים שתיקה הם אמת לאמיתה, אך מנסיוני ומנסיונם של הרבה אנשים שאני מכיר, גם כאלה שכמוני נתנו עדות, הם אינם האמת כולה. עובדה היא שרבים מחברי הארגון כאשר הם מיצגים את עצמם כפרטים אינם מטיפים להשתמטות, וגם לא לסירוב לשרת בשטחים, והם בעצמם חוזרים ומשרתים בשטחים כחיילי מילואים.

    בנוסף יש להבדיל בין המציאות הבלתי מוסרית והבלתי אפשרית של המשך כיבוש עם אחר לבין אפשרויות הפעולה של פרטים כאשר הם מתפקדים כחילים המחויבים לציית לפקודות ולא כאזרחים חופשיים בחברה דמוקרטית. כך למשל ייתכן והעציר שנמצא בתמונה בבסיס הצנחנים לא היה מהווה כל סכנה לישראל לולא הכיבוש. ייתכן שאפילו במציאות הכיבוש הוא לא באמת היווה סכנה, ורק הצורך של גורמי הכח בחברה הישראלית להפחיד ולאיים על האוכלוסייה הפלסטינאית הביא למעצרו. עדיין מרגע שצוו החיילים (שבתפקידם כחילים אין להם שום יכולת השפעה על קיום או ביטול הכיבוש) לעצור אותו הם פעלו בצורה האנושית ביותר שמתאפשרת להם. אמנם הם מצווים לאזוק אותו [באזיקונים שכשמם כן הם רצועות פלסטיק לבנות ולא אזיקי מתכת משטרתיים] ולקשור את עיניו, אך אין מצווים להושיב אותו על ספה במקום מוצל במרכז הבסיס שם מובטח שתמיד יהיה מישהו שיוכל להביא לו מים או להוליך אותו לשרותים. את כל אלו הם עושים מפני שהם כאנשים מתייחסים לעציר בצורה אנושית, אך למרות כל מאמציהם ברגע שיראה את התמונה הזו אזרח שאינו מבין את מסגרת האילוצים של החילים הוא יראה פשע מלחמה וזעמו יופנה שלא בצדק כלפי החיליים ה"פושעים לא מוסריים" שאזקו אותו במקום אל הכוחות שמקימים את הכיבוש ושפוקדים על החילים לבצע מעצרים כגון זה.

  5. ג'וני הכבאי

    מבחינה ספרותית וביקורתית: מה הרקע של הכותבים ושל המבקרת? בתור מי ששירת כלוחם מעל עשר שנים ב'שטחים' אני חושב שלהקביל לארדנט, מעבר לפתטיות של גודווין, זה לעשות שקר בנפשנו ולזלזל בערך המילה הכתובה.

  6. גדעון

    ההסברים מיותרים. פשוט אל תעשו שקר בנפשכם. הכיבוש רק מסבך אתכם ואותנו במסכת שקרים ועינויים והוא לרועץ לקיומינו כאן, כקבוצה וכפרטים. נקודה.

  7. נתן.

    יש לך טעות.

    לא שרתת כ"לוחם" בשטחים אלה לכל היותר כ"מדכא אזרחים בשרות השלטון הצבאי שנכפה עליהם בכוח".

  8. מאור

    אפשר לרגע לחשוב שהוא מתנהל לגבי צבא זר, במדינה אחרת. הרי הרוב המוחלט של היהודים בישראל משרתים בצבא, וחלקם- מטבע הדברים- בשטחים. כל אחד יכול לשאול חברים שלו או של אחייניו מה בדיוק הם ראו בשטחים ובאיזו תדירות. העובדות זמינות לכולנו. הדיון כאן, והספר בכלל, הוא עדות להתעלמות חזקה מאוד מהמציאות. איזה אדם בר-דעת נטול הטייה ייטרח לקרוא ספר, במקום פשוט למצוא כמה אנשים ולשאול אותם?!