כשמדברים על "מינוף"

דמיינו שיום למחרת הרשעת נשיא המדינה לשעבר משה קצב, שערי העיתונים היו עוסקים בטובות ש"הרוויחו" המתלוננות מפסק הדין. לא סביר, נכון? אולם זה מה שקרה שלשום (שלישי) לקוראי עיתון "הארץ", שפתחו את הבוקר עם ידיעת שער על הסכם גישור שבמסגרתו תפצה האוניברסיטה העברית את הסטודנטית לשעבר אורטל בן דיין על העוול שנגרם לה הן מצד ד"ר גדעון ארן, עימו ניהלה בשנת 2006 רומן שהסתיים בהתנכלויות ואיומים, והן בשל הטיפול הקלוקל של המוסד במעשים לאחר חשיפתם.

הכתבה נפתחה בהצהרה ש"האוניברסיטה העברית בירושלים שילמה כ-38 אלף שקלים לסטודנטית", והסתיימה בתגובה בת שלוש פסקאות שכל כולה הכפשות ודמגוגיה שנמסרו על ידי בא כוחו של ארן, עו"ד רונאל פישר. באמצע אמנם ניתנו לקוראים פרטים טכניים נוספים על הפרשה, אולם אופן מסגורה – החל בכותרת, עבור דרך משפטי הפתיחה וכלה בסיום – הפכו ידיעה על מרצה שהורשע על פי הודאתו ונסוג מדבריו באופן חריג ומפוקפק לאחר הכרעת הדין, כמו גם על התנהלות רשלנית של רשויות המוסד בטיפולן בפרשה, להצהרה של עו"ד על "סטודנטית שיודעת להקים מהומות", ש"בשלב כלשהו בחייה הסטודנטיאליים, החליטה למנף את יחסיה עם המרצה כדי לעשות לעצמה נפשות".

את הפרשנות ל"עובדות" הללו כבר עשו הטוקבקיסטים. אחת מהם, עירית לינור שמה, דיברה על המקרה אתמול בתוכניתה בגלי צה"ל, וכינתה את בן דיין "זונה" משום שקיימה רומן עם גבר נשוי; ארן אמנם כלל לא היה נשוי בתקופת הקשר בין השניים, אולם המיקרופונים, כמו נייר העיתון, סופגים הכל.

המקרה של בן דיין עלה לכותרות בעקבות מאמר קצר שפרסמה בשנת 2008 באתר זה, ובו סיפרה על רומן שנוצר בינה לבין "פרופסור א'" בזמן שלמדה לתואר ראשון בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה שבאוניברסיטה העברית. עם תום הרומן ביקשה בן דיין להשאיר את העניין מאחוריה ולא דיברה על הנושא. יתכן שהדבר היה נשאר כך אלמלא הפך הרומן למסכת הטרדות והתנכלויות, אלמלא שמועות שהפכו לידיעות של ממש על התנהגות דומה ואף גרועה יותר מצד מרצים נוספים, ואלמלא גילתה בן דיין שבשנות השתיקה שלה הסתובב ד"ר ארן כמו טווס באוניברסיטה וסיפר לקולגות כמה רב-תרבותי הוא מרגיש כי היה לו רומן עם סטודנטית מרוקאית.

הקולגות, אינטלקטואלים מחוייבים כשזה מגיע למאבק על משרות ותקציבי מחקר, ציחקקו וציקצקו, שוכחים שמאבקים חברתיים אינם נולדים כדי לסמן עוד וי ברשימת הפרסומים האקדמיים, אלא מתוך מצוקה וצורך לשינוי. וכך את מה שלא הבינו הדוקטורים לפמיניזם, פוסט-קולוניאליזם ותיאוריות ביקורתיות, הבינה סטודנטית צעירה אחת. בית הספר שעשה להם המאמר הקטן, מאמר שבעקבותיו מרצים נענשו ונהלי התנהגות חדשים נוסחו במוסדות לימוד בכל רחבי הארץ, עוד יילמד בעתיד בשיעורים אקדמיים על ניצול יחסי מרות.

מאמרה של בן דיין היה שנון, נוקב ומבריק, אולם המהלך המשמעותי ביותר בו לא היה קשור לסגנון הכתיבה אלא לבחירתה של הכותבת לחשוף את עצמה ולהותיר דווקא את זהותו של המרצה חסויה. היא ויתרה על סממנים כמו פנים מפוקסלות, קול מטושטש ואותיות במקום שמות, ולקחה אחריות על עצמה ועל מעשיה. בכך גילתה בן דיין אומץ לדבר על הדבר עצמו – יחסי מרות, ניצול, גזענות, סקסיזם וכוחנות באקדמיה, ולא רק על תופעת הלוואי שלו – פרופסור א'. קראו את המאמר וראו בעצמכם. קראו גם את דבריה של אורית קמיר ואת הציטוטים מהסכם הגישור שפירסמה איריס חפץ באתר קדמה. לו רצתה בן דיין את ראשו של פרופסור א' על מגש, במקום לכתוב היא היתה מגישה תלונה (כאן, אגב, המקום להבהיר שבניגוד לרושם שנוצר, מי שהגיש את התלונה הראשונית בעניין הוא אחד המרצים בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה – פרופ' גד יאיר המכהן כיום כראש החוג, שעשה מה שכל בעל דרגה עם מעט שכל ישר אמור היה לעשות במצב כזה).

בחזרה לכתבה ב"הארץ" ול"מינוף הקריירה" של בן דיין. הכפשת הקורבן היא טקטיקת התגוננות קלאסית ונפוצה. בדרך כלל התבטאויות כאלו נותרות מחוץ להכרעת הדין, אולם בסיוע התקשורת – גם אם הטענות נדחות, שאריות הלכלוך אינן נמחות. כך הדיבורים על "מינוף" מעלימים את העובדה שמרגע שהוציאה את הכביסה המלוכלכת לחצר הפכה הסטודנטית שסיימה תואר ראשון ושני בהצטיינות ושימשה כמתרגלת אהובה ומוערכת, לעצם בגרונה של האקדמיה. בשלב זה, מוכשרת ככל שלא תהיה, כל שביקשה האוניברסיטה לעשות היה להעלימה מן הנוף.

הקריירה של ד"ר ארן, לעומת זאת, נראית קצת אחרת. לאחר שניצל והכפיש ואיים והודה וחזר בו והכפיש בשנית, הוא נהנה מן האפשרות לשבת בשנת שבתון בארה"ב ולשלוח גברים בחליפות שיספרו ש"ניכר כי הסטודנטית חשבה לנצל את האווירה הציבורית הנוכחית כדי להעלות מחדש טענות שעבר מזמן נבדקו ונדחו", כאילו לא חתם על מסמך משפטי בו הודה בנכונותן של הטענות הללו, ש"מזמן נבדקו ונדחו".

אם האוניברסיטה העברית למדה משהו מן הפרשיות שבמשך שנים ביקשה לטאטא מתחת לשטיח, המינימום שעליה לעשות הוא להתנער מתגובתו של ד"ר ארן, להוקיע בפומבי את התנהגותו ולהתנצל בפני אורטל בן דיין על מנת הרפש שהוטחה בה בחסותם הנדיבה של תקן אקדמי ותקציב מחקר.

הכותב הוא עורך שותף של כתב העת המקוון לאמנות, תרבות וחברה ערב רב

***

קריאה נוספת בנושא:

על ההתנכלות / צילי פז-וולק

מילה מלוכלכת / יוסי דהאן