• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

מהבסטיליה לתחריר

למרות שכל מהפכה היא התחלה חדשה, ולמרות שאף פעם אי אפשר לחזות לאן גלגל המהפכה יסתובב וכמה זמן הוא יסתובב, אנחנו תמיד מתפתים לראות מאחורי כל מהפכה מהפכות אחרות
שרון רוטברד
Eugène Delacroix, La Liberté Guidant le Peuple, 1830

1. על המהפכה.

– זוהי התקוממות!
– לא, אדוני. זוהי מהפכה.
(הדוכס רושפוקו-ליאנקור מודיע למלך לואי ה-16 על נפילת הבסטיליה)

המהפכה, כך טוענת חנה ארנדט, היא תופעה מודרנית, חסרת תקדים, שבה תמיד מתקיימת חפיפה בין רעיון החופש ובין החוויה של התחלה חדשה שכשלעצמה, גם היא רעיון חדש (זהו המקום להודות לפרופ' שלום פרלמן זכרונו לברכה שאותו לא הכרתי, ושהאקס-ליבריס שלו מעטר את עותק ספרה של חנה ארנדט "על מהפכה" שאותו אני קורא עכשיו, וזה גם המקום להודות לאלמנתו, רלה, שנתנה לי את הספר).

ארנדט מספרת שחופש כתופעה פוליטית היה קיים עוד בזמן היוונים, אבל הוא התקיים אך ורק מתוקף עקרון האיזונומיה (המידה השווה) של הפוליס, שקדם לזה של הדמוקרטיה. היוונים טענו ש"אדם תמיד חופשי בין השווים לו", והשוויון והחופש ששרר בין אזרחי הפוליס היה זכות שהוקנתה להם מתוקף אזרחותם, כלומר היא נבעה מהמקום. לעומת זאת, החידוש בהצהרת זכויות האדם היה בכך שבני אדם הם חופשיים ושווים מתוקף לידתם ומעצם קיומם. ההשלכה לכך היתה כמובן כל סדרת המאבקים והמהפכות שפרצו מאז, למען השבת זכויותיהם של עבדים, נשים, מיעוטים.

עד המהפכה הצרפתית המילה "Revolution" היתה שמורה לגרמי השמים, והשימוש המקורי בה תיאר את תנועת הכוכבים סביב צירם (Revolve). למעשה, אומרת ארנדט, אותה רפליקה מפורסמת שבה הדוכס רושפוקו-ליאנקור מבשר ללואי ה-16 על נפילת הבסטיליה היתה הפעם הראשונה שבה נעשה שימוש בהוראה המודרנית של המילה – זרם אימתני ובלתי הפיך של אירועים שאת הכרחיותו ואת אי-נמנעותו ניתן להבין רק בדיעבד, שלאחריו מה שהיה לא יהיה ויהיה מה שיהיה. לראשונה, ההיסטוריה נחווית ככוח טבע שסוחף הכול, והכול מתמסרים אליו, אפילו בידיעה שהמהפכה תמיד בסופו של דבר טורפת את בניה ואת מחולליה.

2. איראן.
למרות שכאמור, כל מהפכה היא התחלה חדשה, ולמרות שאף פעם אי אפשר לחזות לאן גלגל המהפכה יסתובב וכמה זמן הוא יסתובב, אנחנו תמיד מתפתים לראות מאחורי כל מהפכה מהפכות אחרות. מדברים כאן עכשיו הרבה על המהפכה האיראנית של 1979.

לפני שנים רבות סיפר לי איראדג', חבר איראני שלמד אתי בפריז, על חוויותיו מהמהפכה ההיא, שבה השתתף: "ביום הראשון צעקו דמוקרטיה וחופש, ביום השני צעקו דמוקרטיה אבל היו שצעקו איסלאם, ביום השלישי צעקו רק איסלאם". אחרי שנה הוא כבר נאלץ לברוח. כשהכרתי אותו הוא כבר היה גולה בפריז מזה שמונה שנים. יחד איתו היתה חבורה די גדולה. כמה מהם, בני מזל, יכלו לנסוע לאיראן מעת לעת לביקורים. הנוהל בטיסות מפריז לטהרן, הם היו מספרים, היה שהטייס היה מודיע שעה לפני הנחיתה ואז כל המטוס היה נכנס למהומה. הנוסעים היו מתחילים להחליף בגדים במעברים ועוברים מטמורפוזה מוחלטת. נשים שעלו לטיסה בשמלות-מיני היו יורדות ממנה בשמלות ארוכות ובראשים מכוסים.

שנים רבות אחר כך, בתקופת חתאמי, יצא לי לפגוש מו"לית איראנית צעירה שסיפרה לי כיצד ראתה את דודה, מו"ל מרכזי וחשוב בטהרן, תלוי בכיכר העיר בגלל הספרים שהוציא. היו לה גם סיפורים מצחיקים על האופנות ועל הניואנסים של כיסויי הראש. זאת היתה הפעם הראשונה שלה בחו"ל, הפעם הראשונה שהתהלכה ברחוב ללא כיסוי ראש, והפעם הראשונה שהיא החזיקה ידיים עם החבר שלה ברחוב.

אין מה להגיד, זאת נראית פרספקטיבה עגומה. אף על פי כן, מהמעט איראנים שיצא לי להכיר בחיי, אני בטוח שהמילה האחרונה באיראן עוד לא נאמרה, ושהמהפכה שלהם עוד לא נגמרה. גם המהפכנים הצעירים בקהיר חוזרים ומבקשים: "תנו בנו אמון, אנחנו לא איראן". כדאי להקשיב להם ולתת בהם אמון, ממילא אין ברירה אחרת.

"הם היו השוטים של ההיסטוריה אבל הם כלל וכלל לא היו שוטים", כתבה ארנדט על המהפכנים המקצועיים של תחילת המאה ה-20. חלק מהעניין היה ללא ספק התשוקה להתחלה חדשה, בכל מחיר, שנבעה מתוך ההכרה שלמתקוממים אין מה לאבד זולת כבליהם. במקרה זה, של המהפכה המצרית, נראה שמצטרף לה סאבטקסט נוסף, ליבידינלי, שכן נראה שלמתקוממים הצעירים בקהיר גם אין מה לאבד זולת בתוליהם. זו אולי עוד סיבה טובה שבגללה יש לקוות שהמהפכה התוניסית, או המהפכה המצרית, או התימנית, או הלובית, לא תהיינה בסופו של דבר כמו המהפכה האיראנית.

3. פריז.
למען האמת, כשהתחילו המהפכות והתפרסם אותו "מדריך למהפכה" מפורסם, נזכרתי ב"מלחמת הרחובות והבתים" שכתב המרשל בוז'ו ב-1849, ובהוראות להתקוממות של אוגוסט בלנקי מ-1866, וחשבתי בעיקר על פריז של המאה ה-19.

זאת היתה תקופה סוערת שהתאפיינה בפערים כלכליים ומעמדיים עצומים, בתסיסה אידיאולוגית, בתקשורת חדשה ומאבק לחופש העיתונות, בקרבות רחוב אלימים ובמלחמת מוחות בין מהפכנים רדיקליים ונואשים, גנרלים חסרי מעצורים שביקשו להמשיך בפריז את המלחמות (גם מלחמות הגנרלים) שלהם מצפון אפריקה, ופוליטיקאים ערמומיים שמהר מאוד הבינו כיצד ניתן באמצעות הכלי החדש של האורבניזם לא רק גם להשיג מטרות צבאיות ופוליטיות, אלא גם להרוויח הרבה כסף.

הפוסט הוא הראשון בסדרת פוסטים בנושא שהתפרסמה בבלוג של שרון רוטברד, חלל וכו' וכו'

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.