הרהורים על שינוי

האם ישכילו כל הדורשים שינוי להבין שהבעיה אינה דבר-מה זה או אחר במדיניות, אלא תפיסת עולם שלמה שקורסת לנוכח המציאות החברתית?
איציק ספורטא

בשבועות האחרונים התבטאתי כמעט בכל נושא אפשרי באמצעי התקשורת השונים. זה יצר אצלי תחושה שאמרתי כבר כל מה שיש לי לומר, ולשחזר את מה שאמרתי בכתב נראה לי מיותר. אני יודע שהרבה עיתונאים וגם אקדמאים כותבים את אותו מאמר פעמים רבות, אבל אותי זה ממש משעמם. ובכל זאת, רציתי לכתוב על כמה מחשבות שרצות אצלי לנוכח מה שקורה.

אין לי ספק שהאירועים במדינות ערביות משפיעים על הדרך בה דנים בישראל בנושאים בכלל ובנושאים החברתיים. פתאום רואים שהמשטר במדינות טוטליטאריות נוקשות שביר כאשר האזרחים, נתינים, פועלים בנחישות ותוך סיכון עצמי רב. לא רק זאת, גם בארה"ב, רחוק בערבות השלג של ויסקונסין, יוצאים אזרחים להגן על מה שנראה להם חשוב – זכויות קולקטיביות של עובדים. וכאן, כלום, אבל אולי גם משהו.

כאן פתאום נתגלה הפער הבלתי נתפס בין כלכלה בריאה (לפחות על פי המדדים הרגילים והבעיתיים) לחברה חולה. כאשר שר האוצר וראש הממשלה מתהדרים בחוזקה של הכלכלה, אנשים חשים שמשהו לא עובד. מה המשהו הזה? אז בתחילה זה היה עליית המחירים בעיקר מחירי הדלק והמזון, השכר הנמוך של העובדות הסוציאליות, התפוסה הבלתי הגיונית של בתי החולים, המיון המטומטם של ילדים לבתי ספר יסודיים, מחירי הדירות העולים כאילו כלום, הסירוב של הממשלה להעלות את שכר המינימום (עד אתמול), מצבם של זקנים, ועוד נושאים רבים אחרים.

כל אלו יצרו מין גל מחאה קטן וקטעי שזכה לחשיפה תקשורתית, אבל כיוון שהשלטון יודע נפש בהמתו הוא מיד התעורר ועשה רעשים של היענות לדרישות שונות. אז אם הבעיה מחיר הדלק – נוריד את המס שהעלינו רק אתמול, אם מדובר בבתי חולים – בואו נחליט להוסיף 960 מיטות בבתי החולים (לא משנה שחסרות 4,000 מיטות), כך גם לגבי העלאה עתידית של שכר המינימום, כך גם עם תוכניות חלקיות שאולי ישפיעו ואולי לא על מחיר הדירות. אלא שגם זה נראה לא מספיק.

השאלה גדולה היא האם ישכילו כל הדורשים שינוי להבין שהבעיה אינה דבר-מה כזה או אחר במדיניות, אלא תפיסת עולם שלמה שקורסת לנוכח המציאות החברתית. רבים מאלו ששיבחו והאדירו את הגאון הכלכלי הקרוי בנימין נתניהו רואים שתוצאות מעשיו לא משהו, בלשון המעטה. קבוצה של בעלי הון אינטרסנטים, אופורטיוניסטים וציניים השתלטה על חלק ניכר מהכלכלה. הצמיחה כמעט לא קיימת לגבי חלקים ניכרים מהאוכלוסייה, העוני עולה כפורח, מערכת החינוך מופרטת עד דק וההצלחה של ההפרטה הזאת לא נראית לעין. מערכת הבריאות שהמימון הפרטי בה הגיע ל-43% גם היא בצרות.

על כל אחד מהנושאים האלה אפשר לכתוב חצי ספר, אבל ברור שאי אפשר להמשיך לפעול בדרך הפעולה הנוכחית. לכן חשוב היה לראות את ההפגנה בחיפה, בה ראינו שיתוף פעולה בין גופים שונים שגם הצליחו להביא יותר מכמה עשרות אנשים למחאה. צריך להרחיב את שיתופי הפעולה האלה גם לנושאים אחרים בכדי ליצור כוח פוליטי אזרחי שישפיע על המערכת הפוליטית, שמצדה לא השכילה לעשות זאת.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. איזי גור

    דומה כי לפתחו של הציבור הישראלי הדפוק והמקופח רובצת אחת משתי האפשרויות.או שעדיין לא רע לו מספיק, או שהצורך לרקוד "מה יפית" לפני הפריץ לאורך 1900 שנים, נעשה להרגל שבאופי.
    הוסף על כך חינוך לשנאת האחר: הערבי, הרוסי, האתיופי, המהגר והפליט
    והרי לך המציאות השוררת.
    ואי לכך. כל עוד לא יקום המון בן 100 או 200 אלף איש ואשה וישמו מצור על בתיהם ומשרדיהם של ביבי ושטייניץ- יוסיפו הגבירים למלא ולהאדיר את חשבונות הבנק שלהם, חסרי הלחם יוסיפו לחטט בפחי אשפה ומרצ תמשיך להיות, אם בכלל, מפלגה בת 3 חברים.