הפוליטיקאים יקבעו מיהו יהודי

בעקבות נתן שרנסקי והצעתו שהסוכנות היהודית תקבע מיהו יהודי
יוסי ברנע

ישראל, הידועה משום-מה כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון (שדומה שהוא ממש משתנה, אבל המזרחנים עדין לא יודעים לאיזה כיוון), היא מדינה הזוכה גם לכתר של מדינה "דמוקרטית ליברלית". למרות ששומרי החומות של הגדרתה ככזאת הם מלב האקדמיה הקונצנזואלית, כמו פרופ' שלמה אבינרי, פרופ' רות גביזון ופרופ' אמנון רובינשטיין, משטרה ותרבותה הפוליטית רחוקים עדיין מן המקובל במדינות המערב.

הבלבול מתחיל בצירוף הדמוקרטיה בישראל לזהות לאומית. מקובל שמדינות המערב הן מדינות לאום, כמו גם דמוקרטיות, והריבון הינו הלאום, כמו כלל האזרחים – שהרי הדמוקרטיה אמורה להיות מדינת כל אזרחיה. הלאום בישראל מקובל כעם היהודי או הלאום היהודי, שהרי מטרת הציונות הקמת מדינה עבור לאום זה. אבל היהודים ברחבי העולם, וכיום יותר מעבר, חיים במדינות דמוקרטיות שבחרו בהן לחיות מבחירה. אין הם רואים בישראל את מולדתם, גם אם התפיסה המקובלת בישראל רואה בהם כמי ששייכים ללאום היהודי המשותף לכל היהודים.

זאת ועוד, ההצטרפות לעם היהודי היא באמצעות גיור ולא בתהליך של התאזרחות, שהרי מדובר בקולקטיב שבסיסו עומדת הדת. לא יכול להיות בן הלאום היהודי מי שהוא נוצרי בדתו, כפי שסבר "האח דניאל", שעתירתו לקבלת אזרחות מתוקף חוק השבות נדחתה. המרת דת אינה יכולה להיות במדינה דמוקרטית תנאי להצטרפות ללאום ולקבלת מעמד אזרחי, באשר במדינה דמוקרטית לא יכול להשתנות המעמד האזרחי בשל שינוי הדת.

ישראל אינה למעשה מדינת לאום וכפועל יוצא מכך (וגם מסיבות נוספות) לוקה ביכולת הייחוס לה משטר דמוקרטי ליברלי. למעשה ישראל היא אנומאליה, וזו חותרת תחת קיומה העצמי מעצם אי ההכרה בלאום הטריטוריאלי שנוצר בה, לאום ישראלי, בשל אי היותו לגיטימי מחד ושטיפת המוח ה"ציונית יהודית" תוך מניפולציית לקחי השואה, להצדקת ההסתגרות האתנוקרטית-גטואית מאידך (ברק קרא לזה וילה בג'ונגל). בתנאים רגילים היה צומח בארץ לאום ישראלי טריטוריאלי, שבמשטר דמוקרטי ליברלי (ויש להזכיר שעד 1966 היה ממשל צבאי על אזרחיה הערבים של ישראל) היה אינקלוסיבי, מה שהיה הופך אותו ללאום אזרחי, פתוח ומכליל. אבל לא כך היה. ישראל המשיכה את מורשת ההסתגרות מהגויים, כדי ליצור מדינה מגזרית שאינה מדינת לאום טריטוריאלית, בה יש היררכיה של זכויות, מה שמסביר במידה רבה את שסעיה.

עד כמה ישראל הינה אנומלית, ניתן ללמוד למשל מהראיון עם נתן שרנסקי ("הארץ", 23.02), "נתן שרנסקי, הסוכנות היהודית תיקבע מיהו יהודי?". בראיון זה הוא מציע שהסוכנות היהודית תשמש תחליף לרבנים ברחבי העולם: "אנחנו נייעץ לממשלה להורות למשרד הפנים לפנות אלינו במקום לרבנות הראשית כדי שתבדוק את יהדותו של אדם מול רב כזה או אחר בחו"ל. השליחים שלנו ממילא יוצרים קשרים עם קהילות יהודיות ברחבי העולם, פותחים תיקים לזכאי עלייה. כך שאנו מסוגלים לספק למשרד הפנים את המידע שזאת באמת קהילה נורמטיבית שבתוכה נעשה הגיור".

למרות שקבע בפירוש "שתבדוק את יהדותו של אדם", מסיים שרנסקי בהיפוך תפיסתי: "מדובר בנושאי עלייה, ולא בשאלה של מיהו יהודי". כלומר שרנסקי מציע פיקוח פוליטי של הסוכנות על הליך דתי. אולם הבעיה אינה רק בהתערבות הפוליטית בדת (מה שהטריד את פרופ' ליבוביץ שהטיף לכן להפרדה בין הדת מהמדינה), אלא בתפיסה המטשטשת את מהותה הלאומית של ישראל, התופסת אותה כקהילה יהודית נוספת לאחרות – כפי שניתן ללמוד מהקטע הבא: "האתגר שלנו כיום הוא מצד אחד לתת קריטריון יחיד לחברה הישראלית, המגדיר איש המצטרף ליהדות כך שיהיה מקובל על ידי כל חלקי עם ישראל (כלומר הצטרפות לדת היהודית למרות שבחברה הישראלית יש גם מי שאינם יהודים). מצד שני, מדינת ישראל צריכה לתת לכל יהודי בעולם את התחושה שישראל היא גם מדינה יהודית ששייכת לו, שהיא לא פוסלת אותו או מתייחסת אליו כסוג ב'" (כלומר אין ישראל בגדר מדינת לאום, אלא קהילה שהחברות בה היא על בסיס דתי).

נתן שרנסקי וריצ'רד פרלסטון, יו"ר חבר הנאמנים היוצא של הסוכנות היהודית. צילום: The Jewish Agency for Israel, cc by-nd

שרנסקי זכה לביקורת על דבריו. היה זה מבכירי אנשי מדע המדינה בישראל, פרופ' שלמה אבינרי שבמאמרו "פגיעה מהותית בריבונות" ("הארץ", 27.02), עמד על כך שהסוכנות היהודית מהווה את "הקשר המוסדי בין יהדות העולם לבין מדינת ישראל" וביקר את הייצוג העודף של התפוצות על פני נציגי ישראל. ביקורתו של הפרופ' למדע המדינה התמקדה בטענתו הבאה: "אבל הצעתו של נתן שרנסקי מפקירה בידי גוף שמורכב מרוב של לא ישראלים את ההכרעה בשאלה מי רשאי לעלות ארצה: זכאות זו קיימת  מכוחו של חוק השבות הישראלי, והפקדתה בידי גוף שנשלט על ידי יהדות התפוצות היא פגיעה בריבונות הישראלית בעניין מהותי. חברי העצרת של הסוכנות היהודית וחברי חבר הנאמנים הם יהודים יקרים, חלקם תורמים וחלקם פונקציונרים ועסקנים של עשרות גופים יהודים מכובדים בחו"ל, אבל אין כל סיבה להפקיד בידיהם את ההחלטה מי זכאי לעלות לישראל.הם לא חיים כאן" (ההדגשות הן שלי, י"ב).

תפיסתו של אבינרי היא אחיזת עיניים אינטלקטואלית, הנובעת מתפיסתו המנרמלת כביכול את ישראל כמדינת לאום דמוקרטית. במוקד הבעייתיות הצגת חוק השבות כחוק ישראלי מתוך זיקה ל"ריבונות הישראלית". אולם חוק השבות גם אם התקבל על ידי הפרלמנט הישראלי, הכנסת, אינו חוק ישראלי במובן שנובע מלאומיות ישראלית. חוק השבות קובע ש"כל יהודי זכאי לעלות ארצה". הסייג לאי מתן אשרת עולה אינה איום על עם המדינה, אלא על "העם היהודי", אם כי לכך מצורף הסייג שהוא "עלול לסכן בריאות הציבור או בטחון המדינה". אבל בהחלט מובן שהמדינה היא מדינת העם היהודי ולא קולקטיב אחר.

גישה זו ביחס ל"עם היהודי", מתקשרת ישירות לביקורת פרופ' יחזקאל דרור על העדפת הישראליות (היהודית) שבה מצדד פרופ' אבינרי. זה מצדד בתפיסת המרכזים היהודים בעולם כשישראל היא בגדר "מדינת הליבה של העם היהודי" (מעניין איך זה נשמע בשפות אחרת אודות מדינות שיש תפוצות). המדינה לדידו והתפוצות הן מערכות כלים משולבות ומדובר ב"קשר הדוק בינה לבין התפוצות". ישראל אינה מדינה ריבונית באשר "המדיניות של ישראל צריכה להביא בחשבון את השלכות הכרעותיה על עתיד כל חלקיו של העם היהודי". תפיסה זו מתאימה לקשר בין קהילות. דומה שיחזקאל דרור מבטא תפיסה שעליה גרס בני פלד, שהמצדדים בה אינם רוצים להקים מדינה אלא ועד קהילה יהודית בפלסטינה-א"י.

דרור כותב, שחור על גבי עיתון: "חשוב להבין, כי הצבת 'הריבונות של מדינת ישראל' במרכז תגדיל את המרחק בין ישראל, כמדינה הנעשית 'נורמלית' יותר, לבין יהודי התפוצות כאזרחי מדינותיהם… ההליכה בדרך שמציע אבינרי … וסופה ניתוק הולך וגדל בין ישראל לתפוצות – שמשמעותו תוצאות חמורות לעם היהודי וליהדות בכללם".

כשאני קורא את יחזקאל דרור אני נזכר בביקורת של אוטו וינינגר על הציונות ההרצליאנית בשל היות "היהודי זר לרעיון המדינה".

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אבי עומר

    הצלחת להכניס לחבילה אחת את שני המלומדים האלה, הדוגלים ברעיון חסר הבסיס שכל היהודים בעולם הם לא בני הדת היהודית אלא בני "הלאום היהודי" הדמיוני. אבל כל היהודים בעולם אומרים מפורשות שהם שונים משכיניהם כי הם משתייכים לדת היהודית, ובשום אופן לא יסכימו שהם אינם שייכים ללאום האמיתי שהם שייכים אליו (אמריקני, צרפתי וכו').
    מי שיאמר דבר כזה עליהם ייחשב בעיניהם לאנטישמי שונא ישראל. מעניין מדוע הם לא מכנים במילה המתאימה הזאת את ביבי.

  2. מי אני?

    מיהו יהודי? בן לאם 16 שאביו נשא תמ"ק עוזי ושירת בשטחי פלסטין הכבושה.

  3. לימודי משפטים

    ברגע שדבר כזה יקרה, כל המערכת הדמוקרטית אשר אמורה לשרת אותנו כאזרחים פשוט תהפוך את עורה.