עולים על בריקדות

1. טירונות של נייר.

ברפובליקות העתיקות, ביוון וברומא, כולם הכירו היטב את אמנות המלחמה. לא היו חיילים מקצועיים. קיקרו היה גנרל, קיסר היה עורך דין. כל אחד יכול היה להחליף את הטוגה במדים, ולהפוך לסגן או לסרן שאפשר לשים עליו את היד באש. כל זמן שלא כך יהיה הדבר בצרפת, אנו נמשיך להיות כלבלבים צייתנים הנתונים לחסדם של אוחזי החרב. (לואי-אוגוסט בלנקי, "הוראות להתקוממות", 1866)

למרות התלונות של בלנקי על "מלחמות הנייר" של האינטלקטואלים, איזו אמונה היתה לו בכוחה של המלה הכתובה! בפמפלט הזה, בן כמה עשרות עמודים, מבקש בלנקי להקנות לקוראיו את כל תורת הלחימה העירונית ולמעשה להעביר אותם תוך כדי קריאה מעין טירונות מזורזת. האתגרים הארגוניים של ההתקוממות מחייבים את קיומם של נהלים כתובים, ידועים ומוסכמים על כל. מכאן מן הסתם הכרחיותו של הטקסט הזה.

המהפכה התעשייתית היתה לא רק מהפכה חברתית אלא גם מהפכה של אינפורמציה, כלומר היא נבעה ללא ספק גם מהתפתחותה של המצאת הדפוס ומהמהירות הגדולה והולכת שבה ניתן להפיץ רעיונות – טקסטים בחצי הראשון של המאה, צילום החל מאמצעה. מאז המהפכה של 1789, ספרים, עיתונים ופמפלטים החלו לשחק תפקיד מכריע בהפצה המהירה של הרעיונות והדעות וכמובן ביכולת ההולכת וגוברת "לסנכרן את הרגשות" של ההמונים ("סינכרוניזציה של רגשות" הינו מונח שטבע פול ויריליו בספרו "עיר פאניקה", המתאר את היכולות והפרספקטיבות המלחמתיות החדשות של התקשורת).

במסגרת הרפורמות של הרפובליקה השנייה נחקק חוק שעודד את חופש העיתונות והסיר מעל העיתונים היטלים ומסים. גם ההמונים עכשיו ידעו יותר ויותר קרוא וכתוב: מאז המהפכה החינוך בצרפת חילוני. בתחילה נעשה ניסיון לחוקק חוק חינוך חובה חינם, אך הניסיון נכשל. עד אז המערכת מתפתחת בהדרגה: נפוליאון מכניס את לימודי הפילוסופיה לתוכנית הלימודים; בשנות ה-1830 נחקק חוק המחייב את כל מקומות היישוב מעל 500 תושבים לפתוח בית ספר; ב-1850 נחקק חוק חינוך חדש, שלראשונה גם לוקח בחשבון את חינוכן של בנות וקובע תוכנית לימודים לאומית מפורטת בבתי הספר היסודיים. רק ברפובליקה ה-3 ב-1881 יעבור "חוק ז'ול פרי", המחייב חינוך יסודי חינם לכלל האוכלוסייה.

כך או כך, במחצית השנייה של המאה ההמונים כבר לא היו נבערים. הם היו מסוגלים לקרוא, הם רצו לקרוא, ועכשיו היה להם מה לקרוא.

2. צבא אד הוק.

ארגון הוא ניצחון. פיזור הוא תבוסה. לארגן כוח צבאי הוא לא דבר של מה בכך, כל שכן לאלתר אותו בשדה הקרב. (בלנקי, "הוראות להתקוממות")

האתגר הארגוני העיקרי של ההתקוממות הוא לאלתר בין רגע כוח צבאי מאסופה כמעט מקרית של תושבים, מתנדבים ועוברי אורח. בלנקי מציע מבנה מוסכם ונהלים קבועים להקמת ארגון צבאי לכל דבר, המוקם מעכשיו לעכשיו מרגע הישמע האות להתקוממות וזרימת ההמון. ההובלה של ארגון ההתקוממות בשלביה המוקדמים וגיוס התושבים ועוברי האורח מוטלת בראש ובראשונה על אזרחים בעלי ניסיון צבאי כלשהו, כאלה ששירתו בצבא או במשמר הלאומי. הם מאיישים את השורות הקדמיות, ובשלב ראשון מגייסים את האזרחים ומצוותים אותם על פי הסדר שנקבע.

יחידת הבסיס היא הגדוד. כל גדוד מהם מורכב משמונה כיתות או פלוגות שכל אחת מהן מונה קצין, ארבעה סמלים ו-51 חיילים. במקביל לגיוס הלוחמים, על המפקדים להקים שלוש ועדות עממיות שתפקידן לתמוך בהתקוממות – ועדה אחת לאיסוף נשק, ועדה אחת לאיסוף אוכל וציוד וועדה אחת לשמירה על הסדר הציבורי (מניעת ביזה, רישום רכוש מוחרם, פיקוח על התנועה וכו') – וכמו כן, יש להקים לאלתר שירות ציבורי של אמבולנסים.

מכאן, מונה בלנקי מספר תמרונים בסיסיים – ארגון הטורים והשורות, ומיקומם המדויק של נושאי התפקידים השונים, תנועה ותמרונים בסיסיים של צעידה, תנועה ולחימה החל ברמת החוליה וכלה ברמת הגדוד והחטיבה, נהלים לגבי מיקומם של הקצינים השונים בשלבים השונים של הקרב וכיוצא באלו. בלנקי אינו פוסח על אף פרט, יורד עד לעומק הדברים, ומסביר לקוראיו הטירונים מדוע כדאי לשמור על מרחק של 70 עד 75 סנטימטרים מזה שהולך לפניך, ומהי הסיבה שבגללה הולכים החיילים שמאל-ימין.

למען הסר ספק, וכדי לשמור על שרשרת הפיקוד, רק למפקד מותר לקרוא "תחי הרפובליקה!".

3. הדוקטרינה של בלנקי.

בלנקי לא יכול היה לקרוא את ספרו של בוז'ו שלא ראה עוד אור, וממילא לספר כבר לא היה שום ערך אופרטיבי בגלל העבודות של הברון אוסמן והצירים שהוא פרץ בפריז; קשה לחסום את הבולוורד הרחב, ובלנקי סבר שגם אין טעם: הבולוורדים יכולים לשמש גם את המתקוממים, והם נחוצים למעבר האמבולנסים.

מה שלעומת זאת אפשר וכדאי לחסום, זה את הרחובות הקטנים שנשפכים אל הבולוורד. כאן ניתן לנצל את היתרונות היחסיים של המתקוממים, את הצפיפות ברבעי המגורים, את הסולידריות בין התושבים, את קיומם של בעלי מלאכה, את ההיכרות עם השטח. במספר קטן של מתקוממים ותוך הסתמכות על כוחות ומשאבים מקומיים ושכונתיים, תוך תכנון מדוקדק אמנם, ניתן לחולל די בקלות התקוממות משמעותית: המטרה היא לחסום בבריקדות סדרה עוקבת של רחובות שמוליכים לבולוורד. הרחובות נחסמים גם מעברם השני. בין הדירות בקומות הקרקע ובקומות העליונות נפרצים הקירות ונחצבים מעברים. הורסים את חדרי המדרגות הראשיים בחזיתות הבניינים. בתוך החצרות בונים "מנהרות" המאפשרים מעברים בטוחים מבניין לבניין.

באופן כזה, אפשר לחבר כמה בלוקים ("איים") פריזאיים זה לזה, ובמידה שמצליחים לסגור את הלולאה הבלוק העירוני הופך למצודת ענק שבתוכה לבירינת סבוך של מעברים, קיטועים, מלכודות ומוצבים. המצודה העירונית הזאת מצוידת בכל הציוד והאספקה של משקי הבית והחנויות, ובעיקר חולשת על הבולוורד. אם יצליחו המתקוממים להשתלט על בלוק כזה של מגורים, יהפוך הבולוורד בבת אחת מציר תנועה ענק ורחב ידיים לשטח הריגה (או שטח השמדה או איך שלא קוראים לזה). ספינת הדגל של ה"ייפוי האסטרטגי" (כפי שקרא ז'ול פרי לעבודות של אוסמן) תהפוך למלכודת מוות ובעצם לשטח הפקר.

4. המלחמה התת-קרקעית.

ממד מעניין נוסף של העיר שנחשף בחיבורו של בלנקי, ושבוז'ו בכלל לא נותן עליו את הדעת, הוא הממד התת-קרקעי (אין ספק שבכלל, חיבורו של בלנקי הרבה יותר מקורי, יצירתי ורב אמצאה מזה של המרשל בוז'ו. אבל מה שמפתיע יותר לגלות הוא העובדה שדווקא כחיבור צבאי, ה"הוראות להתקוממות" של המהפכן הוא הרבה יותר מפורט, מסודר, ענייני, ישים ו"מקצועי" מ"מלחמת הרחובות והבתים" של הגנרל, שככל הנראה גם לא ממש הכיר את פריז ואת הממד התת-קרקעי שלה).

בלנקי מפנה תשומת לבם של המתקוממים לקיומן של המערכות התת-קרקעיות של העיר, בעיקר למערכת הביוב. הוא מזהיר שלצבא יש כאן יתרונות מסוימים מכיוון שהמפות המפורטות והמעודכנות ביותר של המערכת היו בידי הנציבות, קרי הצבא, ושבעיר חפורות תעלות ביוב משניות רבות שאינן ידועות לציבור ומופיעות רק על המפות שבידי הנציבות. האפשרות למקש צירים על ידי הנחת מטענים במערכת הביוב היתה קיימת, אך בלנקי טען שאינה אפקטיבית ושמוטב לבנות בריקדות גם בתעלות הביוב או לחסום אותן.

במקרים אחרים, ניתן לעשות שימוש בתעלות הביוב על מנת לעבור מבלוק לבלוק מתחת לבולוורדים, כדרכי מילוט ואספקה. הקרקע הגירית של פריז מאפשרת גם לחפור בקלות מנהרות מתוך מרתפי הבתים וכך לייצר מעברים חדשים מבית לבית, מרחוב לרחוב.

5. הבריקדה התקנית.

הבריקדה תיבנה לגובה של 3 מטרים או מטר וחצי במקרה חרום. 18 מ"ק הן 1,152 אבני רחוב, 24 שורות לפרוק מהרחוב. אם המבנה מקבל חשיבות מספקת יש לעבור ל-144 מ"ק שב-64 אבנים למטר נותנות 9,186 אבנים לבריקדה של 12 מטר רוחב, שהן 192 שורות לפרוק המהוות 48 מטר אורך – כדי להספיק להתבצרות מוחלטת. (בלנקי, "הוראות להתקוממות")

מבחינתו של בלנקי, הבריקדה היתה ונשארה אחד מהאמצעים החשובים של ההתקוממות, שכן היא מאפשרת למתקוממים לעצב מחדש את הנוף העירוני, להתאים אותו על פי צרכיהם ולשבש באמצעותה את מהלכי היריב. הביקורת של בלנקי לא היתה על העיקרון של הבריקדה אלא על הביצוע הכושל שאפיין את הקמתן בהתקוממויות המוקדמות בשנות ה-1830 וב-1848. במובן זה, הבריקדות ההן אכן תפקדו כפי שטען אנגלס ב"מלחמת המעמדות בצרפת", יותר כביטוי סמלי של התפרצות זעם, קריאת תיגר ופריקת עול מאשר כאקט בעל משמעות צבאית אופרטיווית.

בלנקי לקח את הבריקדה בשיא הרצינות, ובדוקטרינה שלו חשיבותה בתוך מערך ההתקוממות שתכנן לא רק פחתה אלא אף גדלה, בגלל הרעיון לשלב אותה כמרכיב במערכת ההתבצרות הגדולה של הבלוק/ המצודה העירונית. כפי שניתן לראות מהתרשימים שצירף בלנקי לחיבורו, אם ממקמים אותה נכון, הבריקדה הופכות מהתערבות מקרית ושיבוש נקודתי בעיר למרכיב לינארי – כשהיא מחברת בניין לבניין ובלוק לבלוק, היא מאפשרת להפוך את העיר לקו חזית רציף.

כשבונים את הבריקדה, צריך לעשות זאת כמו שצריך. חומר הבניין העיקרי של הבריקדה הוא אבן הריצוף התקנית של פריז – קוביית גרניט בגודל 25X25X25 ס"מ, שאותה ניתן לפרק ולשלוף מתוך הכביש. בלנקי מתלונן שיותר ויותר רחובות מצופים בזפת (באופן דומה, לאחר מהומות הסטודנטים ב-1968 החלו לסלול את הרחובות ברובע הלטיני באספלט, דבר שבסופו של דבר עמד בניגוד מוחלט למדיניות השימור והשחזור של העיר), אך אף על פי כן, ניתן עדיין למצוא אבני ריצוף בשפע.

על פי התרשימים וההסברים שצירף בלנקי לחיבורו, הבריקדה מורכבת ממחסום, שטח מוגן בין המחסום והבריקדה, ובריקדה שמצידה הפנימי רמפה המאפשרת למגינים לשלוט על הבריקדה מלמעלה. בלנקי מראה כמה שורות ושכבות יש לבנות בכל אחד מהמרכיבים וכן ערך חישובים מדויקים של מספר שורות האבנים שיש לפרק על פי מידות הרחובות התקניות בפריז. כיבושו של מערך מבוצר שכזה, העריך בלנקי, אינו פשוט. הדרך היעילה ביותר להתמודד איתו תהיה באמצעות ארטילריה והבערת הבניינים. במקרה זה, הוא צופה, יהיה צורך לסגת בהדרגה.

הפוסט התפרסם בבלוג של שרון רוטברד, חלל וכו' וכו'