אין לי אף אחד בעולם

במציאות הפוליטית והכלכלית בישראל נאלצות נשים רבות מדי להתמודד עם עוני, בדידות והדרה. השנה נוספו למסכת הקשיים השתלחויותיה של נבחרת ציבור. על אמהות חד הוריות ממרוקו עד ישראל בתמונה ובשיר
שירה אוחיון

פדווא אלערווי ובנה

לפני מספר ימים שלח לי ידיד ממרוקו את סיפורה הקשה של פדווא אלערווי, אם מרוקאית חד הורית, שהתאבדה. לרשת הועלה גם סרטון מזעזע וקשה לצפייה המתעד את התאבדותה. להלן תמונתה של אלערווי והתרגום שערכתי לאחד הסרטים המופיעים ברשת, המגוללים את סיפורה: "זוהי אישה מרוקאית ששמה פדווא אלערווי , אם חד הורית לשני ילדים, בשנות העשרים לחייה. היא שרפה את עצמה לאחר שגורשה מביתה על ידי השלטונות. במשך 24 שעות המתינה בשערי אחד המוסדות הציבוריים, מבלי שמישהו הסכים לקבלה על מנת שתוכל לשטוח בפניו את צרותיה. לבסוף יצאה משם לבית קרובתה, השאירה שם את בניה ושבה לדלת אותו מוסד. שם שפכה על גופה בנזין וצרחה: "אין לי אף אחד בעולם… מלבד אלוהים", ואז הבעירה את עצמה. כל זה קורה בזמן שהונו של המלך מוחמד השישי הוכפל בשלוש מאז שקיבל לידיו את השלטון במרוקו."

פדווא אל אלערווי ואחד מבניה

כך במרוקו הרחוקה, התוססת מאד בימים אלו בדרישה לחירות ולצדק חברתי. אלא שלמרבה הצער, המצב באשדוד אינו שונה בהרבה ממרוקו. גם פה האש כבר הוצתה כבר לפני מספר חודשים, כאשר מחוסר דיור הבעיר עצמו בפתח לשכת ראש העיר. בנוסף, רק לפני שבוע ניתן היה לקרוא בעיתונות המקומית ("הלב נשבר: מי יעזור לאמא וארבעת ילדיה" ) ובחדשות ערוץ 2 על אם חד הורית שהושלכה יחד עם ארבעת ילדיה לרחוב, לאחר שלא שילמה שכר דירה. האומללה העבירה לילה שלם עם ילדיה שהקטנה בהן בת חודש על ספסל ציבורי עד שתושבים נחלצו לעזור ופרצו למענה מקלט למשך הלילה.

אשדוד, עיר עשירה למדי, שתקציבה עומד על כמיליארד ₪ לשנה, ושהנדל"ן בה קפץ לשמיים ואולי גם יקפיץ לשמיים עוד כמה קרבנות מחוסרי דיור, אינה מאפשרת לרבים ובעיקר לרבות מאזרחיה חיים בכבוד וברמת חיים נאותה. לצערי, במסגרת עבודתי בעיר אשדוד באזורים הוותיקים, אני נתקלת במצבי מצוקה קשים ולא נתפסים על הדעת של ילדים לאמהות חד הוריות, שמגיעים לביה"ס ללא סנדוויצ'ים, שמהדקים בסיכות נעליים שנקרעו, שאין להם כסף לקנות ספרי לימוד ואפילו לא מיטה הולמת לישון בה. ילדים לא מעטים בעיר ישנים על שמיכות ומזרנים הפרושים על הרצפה, ועל טיולים שנתיים או מחשב הם יכולים רק לחלום. ובינתיים, ממשיך המרוץ של קומץ המשפחות שמשתלטות על עוד ועוד שטחים ומשאבים ציבוריים בדרך לטריליון הבא.

נשאלת השאלה, היכן הם נבחרי הציבור שלנו? ובעיקר היכן נבחרות הציבור שלנו, שיסייעו ולו במעט לנשים מוחלשות אלה, כדי לחסוך מאיתנו מחזות מבהילים כגון זה הנצפה בסרט, ומוכרים לנו גם בגירסא התוניסאית והמצרית מהתקופה האחרונה. נבחרת ציבור אחת לפחות עסוקה מאד בימים אלו בסוגיית מעמדן של הנשים בישראל. לאחרונה, מתנהל מעין מסע רדיפה נגד הפמיניסטיות או ליתר דיוק "הג'יהאד הפמיניסטי" בלשונה של מי שעומדת בראש מסע הרדיפה והתיוג הזה, גיבורת הפמיליסטים, חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ'. סוף, סוף מישהי מטפלת בנו ומעמדנו הושווה לא פחות ולא יותר מאשר לזה של גברברי החמאס ואל-קאעדה. ממש הועלנו לדרגת שאהידיות על ידי הח"כית הנכבדה.

דבריה של שמאלוב במסגרת הקמפיין האנטי-פמיניסטי רוויים בסקסיזם, בהסתה לאלימות ובגזענות, המופנית בעיקר נגד אמהות חד הוריות, אחת הקבוצות המוחלשות ביותר בקרב הנשים ובקרב החברה הישראלית בכללותה, ונגד ילדיהן. בדבריה נעזרת שמאלוב-ברקוביץ' במחקרים שמורים על כך שילדים לאמהות חד הוריות עלולים לפתח נטייה להומוסקסואליות, סטייה ועבריינות. כלומר, היא אינה רק פמיליסטית מוצהרת שמתעלמת אפילו ממספרן הרב של האמהות החד-הוריות בקרב העולות מרוסיה וחבר העמים, אלא גם הומופובית שלדידה הומוסקסואליות היא אחת מהסכנות (ואולי יש לומר ברוח דבריה אחת "המחלות") שמפיצות אמהות חד-הוריות, בדיוק כמו סטייה ועבריינות. האם מרמזת כבוד החכי"ת (קומיסרית) בדבריה שאולי יש להקדים תרופה למכה, ולהפוך את הילדים מיידית לחסרי הוריות ולמחוסרי דיור?

אגב, לאחר שיצאה נגד אמהות חד-הוריות ונגד תיאור מוגזם של הטרדות מיניות, התלוננה שמאלוב-ברקוביץ' על כך ש"הפמיניזם הרדיקלי דוחק את הנאור". לדבריה המדינה "מתקצבת ארגונים שפועלים לשסע את החברה", וארגוני נשים עוסקים בהטרדות "כי זה צהוב". הייתי ממליצה עליה ועל עירית לינור, עוד יונה פמיליסטית צחורה, שכינתה את אורטל בן דיין "זונה" בשידור חי ברדיו,  כעל מדליקות משואות ביום העצמאות לתפארת מדינת ישראל וגלי צה"ל. זאת בעיקר, על רקע הרציחות הכמעט יומיומיות, של נשים בידי בני זוגם לחיים או בני זוגם לשעבר, בהן אנו צופים לאחרונה. כפי שראינו בשבוע האחרון, רבות מהנרצחות הן נשים פרודות או גרושות שהותירו אחריהן יתומים.

חייהן של אמהות חד הוריות נתונות בסכנה גם לאחר, שרבות מהן הצליחו להשתחרר כביכול ממערכת יחסים אלימה ומשפילה ולהתגרש או להיפרד. נשים נשואות רבות מעדיפות להישאר היום במערכות יחסים אלימות ובלבד שלא להתמודד עם הטרור הכלכלי של "כוחות השוק הישראלים" או "היד הנעלמה" שמעלימה בשקט בשקט כמעט את כל נכסי הציבור ומשאבי המדינה היישר לכיסן של שמונה המשפחות העשירות ובדרך אגב משקשקת לכיסי הפקידים, הנערים והפוליטיקאים פירורים של כסף וזהב. אותה יד שמעלימה לנו, האמהות החד הוריות, את שמחת החיים והחשק לחיות פה במדינה.

מיומנה של אם חד הורית

אכוּלת עוֹני

אפוֹר ומוֹנוֹטוֹני

נפשי מתפּוֹרֶרֶת

וכְבַר לא בּורֶרֶת

בין אהוּב לאהוּב

בין גזר לכּרוּב

ממילא הכּל כּאוּב.

שִמְחתִי גוועת

ואני מתגעגעת

לימים של אושר

ללא תשלום כּופר

לא נותר בי שום כבוד

צריך רק לעבוד

ולשרוד…

עד יעבור זעם

ונוּכל בְּני, כמו פּעם

לחיות ולבלות

לשמוח, לגלות

את יופיו של העולם

את כבודו של האדם.

(השיר "מיומנה של אם חד הורית" פורסם לראשונה ב-2006, כתגובה באתר "העוקץ" לדיון שעסק בסירובו של בג"ץ לקבוע מהי הזכות לחיים בכבוד ורמת חיים נאותה).

לבלוג של שירה אוחיון

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שוש

    בשנות החמישים ובשנות השישים עולים חדשים ואוכלוסיות חלשות קבלו דיור ציבורי הגון באשדוד. שיכונים רבים הוקמו ברובע ב' וברובע ו', ובהם גדלו דורות של ילדים בעיר שהלכה והתבססה. דירות אלו עצמן נמכרו לדיירים בסוף שנות השמונים, כעשר שנים אחרי שרוב סוחף של תושבי העיר תרם את חלקו להחלפת שלטון "המערך".

    שנות הליכוד היו טובות מאוד לעיר, ומשפחות העולים התבססו ונדדו לרובעים יוקרתיים יותר. לצד השגשוג שחלחל לרבים כיום הקיטוב קשה ואכזרי הרבה יותר, ואין בניה של "עמידר" או כל פתרון אחר באופק.

    שאלת השאלות – האם אותם אנשים יהיו מסוגלים להצביע למפלגות חברתיות ולאפשר נקודת זינוק וחיים ראויים למי שנשאר מאחור.

  2. מאיר עמור

    כל שיש לי לומר הוא: אהדה וכבוד. כשיבוא היום ויתאפשר לדבר גם פוליטית אמליץ על סרבנות חברתית. עכשו רק אהדה וכבוד. מאיר עמור.