מעשה בבלונים נפוחים

תחת הכותרת "ועכשיו תרבות" הציג אייל קיציס אייטם מחווה למאיירת ספרי הילדים אורה אייל. הוא מזמין את גיבורי ספרי הילדים (נפתלי מ"סיר הסירים", "הבית של יעל", "מעשה בחמישה בלונים", "תירס חם", ו"מיץ פטל"), לכאורה, תמצית ההוויה הנאיבית של ילדותנו הישראלית. רבות נכתב ונאמר כבר על "ארץ נהדרת" כתכנית סטריאוטיפית שמתייגת בעיקר דמויות של קבוצות מוחלשות: נשים, מזרחים, אתיופים, ערבים, מהגרי עבודה, עולים חדשים, מתנחלים ועוד, למרות שעדיין יש מי שממשיך להתעקש שזו הסאטירה הטובה ביותר שנעשתה בשנים האחרונות.

ואולם הפעם הגיעה התכנית לאחד משיאי השפל הסקסיסטיים, הגזעניים, ההומופוביים האיומים ביותר. סימנתי. עבור הקוראים כמה משיאים אלו:

שיא סקסיסטי ראשון נרשם באופן הצגת דמות הילדה סיגלית מהספר "מעשה בחמישה בלונים". על מנת לתאר את דמותה של סיגלית (עלמה זק) כיום, הצמידו לה שדיים בלוניים ענקיים. כאשר קיציס שואל אותה כיצד הושפעו חייה מסיפור הילדים המפורסם, היא עונה "עובדה שגם היום כשאני עוברת ברחוב נועצים בי מבטים… ויש כאלו שניגשים ושואלים: תגידי זה אמיתי הדבר הזה?" כשהיא מרמזת לשדיה הענקיים. אני מתארת לעצמי איך חשות נשים ונערות בעלות חזה גדול כשהן צופות בקטע זה. שיאו של הקטע כולו הוא כאשר "פלוטו הכלב" מפוצץ לה בטעות את אחד הבלונים/השדיים והופך אותה לחצי "שטוחה", וטל פרידמן (בתפקיד נפתלי) מעיר "באמת הלכה לה חצי מהאישיות". כשצפיתי בזה מיד עלתה לי אסוציאציה לא נעימה על נשים שאני מכירה, שעברו כריתת שד, ועתה לומדות דרך התכנית כי אבדה להן חצי מאישיותן או כמעט כולה.

שיא שני בגזענות הוא כאשר קיציס מפנה אותנו אל יעל, גיבורת הילדים מהספר "הבית של יעל". נראה שעבורו ועבור רבים היא מגלמת את החלום הציוני ושברו… לדבריו, יעל היא "ילדה חמודה שמצאה ארגז (ריק) והפכה אותו לבית". אולי כשם שהאשכנזים מצאו להם מדינה ואדמות (שוממות) והפכו אותן לבית. אך שברו של החלום מגולם בדמותה של יעל המוצגת כיום כפריחה מהשיכונים. האכזבה ניכרת בקולו של קיציס: "אני חייב לומר שקצת השתנית…"

יעל, אשת נדל"ן ממולחת בעלת "יעל נכסים", מוצגת כ"פריחה" שחורדינית עטורת שרשראות זהב כבדות, שמשתלשלות מעל לשמלת המיני השחורה שלה. יש לה דיקציה של מזרחית מהפריפריה "נראה לך?" ולדבריה היא עדיין מסתובבת בשיכונים ומפנה דיירים מבתיהם. היא נוקשת על הדלת: "טוק, טוק, טוק מי פה גר? כלב, חתול או תימני מבוגר? כדאי לכם להתפנות כבר מחר, אחרת יבוא זזי מההוצאה לפועל." זזי, שם של גרוזיני מתואר כאכזר ומאיים: "זזי פחות מתעניין בחרוזים. הוא לא גדל על אותם ספרים שאנחנו גדלנו". בהמשך משווקת יעל את "דירה להשכיר" ומספרת ש"את החתולה הכושית העפנו חזרה לסודן". "ובקומה האחרונה גרה יונה?", שואל קיציס וזוכה לתשובה: "בריכה בת זונה".

שיא גזעני נוסף נרשם כאשר הילד אופיר מהספר "תירס חם" מוצג בהווה כערס "יורד", ש"כבר כילד אהב לנגן, לשיר ופרלמנט ארוך". הוא עשה בפלורידה מיליונים מכלום, כלומר ממכירת קיסמים ועל הדרך עבר חקירה של מע"מ, ישב בכלא בדאלאס עם חיות אדם ונעזר בעורך דיו יהודי (אשכנזי מן הסתם) חכם. גם דמותו של מיץ פטל זכתה לטיפול לא רחום, והוא גולם כצדי צרפתי, ארנב פחדן שמפחד לחשוף את זהותו (המינית), והחברים עושים לו אאוטינג בשידור חי.

לבסוף, דמותו העצבנית של פלוטו הכלב הממורמר, הנובח ולא ממש נושך. גם הוא מדבר בדיקציה מזרחית ושופע תלונות וטענות (יעני המזרחי הבכיין) כשנשאל "איה אתה היום פלוטו"? הוא נשאר בקיבוץ מגידו. כועס על הקיבוצניקים "חבורת גנבי קרקעות האלה", כועס על המשוררת האשכנזייה מצפון תל אביב, לאה גולדברג, שהוציאה אותו אהבל (טמבל) בחרוזים שלה. הוא צועק על קיציס "שלך יהיה מרק ועצם ולי יהיה דירה בצפון תל אביב". וזוכה למנת אהדת מצד החברים ולהרגעה מיידית מצד קיציס. הדמות האמינה היחידה בקטע היא הדמות שמשחק טל פרידמן – דמותו של נפתלי מ"סיר הסירים" שכיום מפתח פורמטים לטלוויזיה ומגיש לצופים חרא במנות גדושות. טוב שיש לחברה מקשת קצת מודעות עצמית, בכל זאת… מה שהופך את הציניות שלהם למרושעת במיוחד.

שיא שוביניסטי וסקסיסטי אחרון מוגש לנו הצופים בקטע, שבו ביבי מזמין את נטלי פורטמן "שלנו". כאן במסווה של סאטירה שנונה על הניכוס שעושה ביבי לפרסים שקיבלו היהודים באוסקר, אנו מקבלים שפע של סטריאוטיפים שליליים מתייגים: שוב אנו מקבלים את הדמות הדוחה של רווחל המתנחבלת הדתייה בתפקיד הלסבית הסוטה והסאדיסטית שמתעללת ביוקנת המתנחלת הצעירה. בפרק הנוכחי היא מרחרחת את הקרבן החדש שלה: נטלי פורטמן. משום מה שוב מלוהקת עלמה זק בתפקיד המוטרדת המינית הקבועה. והפעם היא זוכה למנה גדושה של הטרדה במשפט הכל כך לא מצחיק של רווחל: "אני כבר מתה לראות את הברבור השחור שלך" . גם השחקן נירו לוי, הערס החצוף שולח לפורטמן ידיים ומציע לה את עצמו כפרס נוסף על האוסקר.

ולסיום, הדובדבן שבקצפת:  נירו לוי הערס הישראלי הטיפוסי, מוסר: "ד"ש לאשתי כוסית לוי". בדיוק כמו נירו לוי, ששואל בתכנית את רווחל חסרת הגבולות, אם היא לא רואה "רמזור"? והיא עונה לו : "אצלנו בעמנואל אין רמזורים – בעצור עוצרים, בערבי נוסעים", כך גם לכותבי "ארץ נהדרת" אין גבולות ואין רמזורים, בעיקר כשזה נוגע לתיוג נשים ועוד יותר לנשים מזרחיות, כפי שהראו לנו בדמותה של הפריחה האולטימטיבית והאלמותית "ליטל מעתוק". הם לא בוחלים בשימוש בכינוי אולי הכי סקסיסטי שקיים כלפי נשים וכלפי מזרחיות בפרט: "כוסית".

אז מה היה לנו שם בפרק הזה? : פריחה נדל"ניסטית מהשיכונים, גרוזיני אלים ואכזר, חתולה כושית מסודן, יפה וטיפשה בעלת שדיים ענקיים, ערס נובוריש, מזרחי אהבל ממורמר, הומו פחדן, לסבית מתנחלת סוטה ומטורפת, ערס ישראלי אנס, כוכבנית מוטרדת מינית. תמהיל בטוח לייצור רייטינג וכסף,  או כמו שאומר קיציס ממש באותו קטע "זה מרגיש לי להיט בטוח," ובד בבד, מתכון בטוח לייצור עוד ועוד שנאה. תחת אייטם שאמור לעסוק ב"ספרות ותרבות" אנו מקבלים את תמצית "התרבות" שמייצרות קשת ורשת: תרבות של שנאה והשפלת "האחר" במנות גדושות. כאשר האחר הוא כל מי ששונה מאייל קיציס שמופיע בתפקיד עצמו, ומייצג את האשכנזי הנורמאלי, המבוגר האחראי של התכנית, שאמון על הרגעת הערסים והפריחות, המזרחים העצבניים והבורים, הנשים ההיסטריות החלשות והטיפשות, הלסביות הסוטות המטורפות ועוד ועוד דמויות חסרות שליטה ורציונליות.

הגיע הזמן לפוצץ את הבלונים הנפוחים הללו מארץ נהדרת ושלל תוכניות הזבל של הזכייניות ששוטפים את מוחות ילדינו בגל של שנאה ותת-תרבות במסווה של בידור וסאטירה.

לבלוג של שירה אוחיון