תחריר לנשות ישראל

לכבוד יום האישה הבינלאומי החל היום (שלישי), יש לעצור קמעא בפעילות הפמיניסטית השוטפת, הבועטת, המשפיעה, ולסמן הישגים מהדהדים ואתגרים נוספים ורבים. יום האישה הבינלאומי נולד ממחאה של פועלות, ועל כן לפני הכל יש לציין את מאבקנו לתנאי חיים בכבוד, לשכר עבודה ותנאי העסקה הוגנים, ולהפסקת ההדרה השיטתית של נשים משוק תעסוקה שנבנה, מתנהל ומעוצב על ידי אליטה גברית.

זהו שבוע שהחל בשביתה של עובדות סוציאליות במאבק חברתי-כלכלי שיכול לעורר כאן מהפיכה חברתית רחבה. אין זה פלא בעיניי, שדווקא נשים הן המניעות מחאת עובדות ועובדים כה גדולה. מחאת העובדות הסוציאליות, מאבק עובדות הניקיון באוני' בן גוריון, מאבק מטפלות המשפחתונים, מחאת העובדות באוניברסיטה הפתוחה, ועוד ועוד מאבקים שמתחילים מנשים שהודרו אל תחתית שוק התעסוקה, וסוחפים אליהם סולידאריות חברתית עצומה.

אז לפני שנמנה את שלל המשימות שעומדות לפנינו בשדה הפמיניסטי ובציבור המגוון של נשים/אנשים, יש לסמן גם כמה הישגים כבירים. לאחר ארבע שנות מאבק של ארגוני הנשים הכריע ב-23 בדצמבר 2010 בית המשפט לאמץ את שפתנו, ולהאמין ללא כחל וסרק לעדויות של נפגעות האלימות המינית הסדרתית של משה הקצב. בכך הצטרף בית המשפט לרוב של ציבור שאימץ את שאמרנו מלכתחילה: יש כאן נשיא לשעבר ואיש בכיר שהינו עבריין מין סדרתי, שכל כולו חיבור תדיר ומבחיל בין הון-און לשלטון, שכל כולו ביטוי של ניצול מושחת ואלים של מעמד בכיר שלטוני.

זמן קצר לפני כן עלתה לראשי עמודי החדשות דרישתן של ארגוני נשים להכליל נשים בוועדת טירקל. מתוך בג"צ שהוגש על ידי איתך מעכי יחד עם עמותת כ"ן ושדולת הנשים, עלתה לסדר היום דרישה נושנה, לפיה לא יעלה על הדעת להמשיך לנהל את המדינה מתוך חבורה גברית לבנה, ולהמשיך להדיר נשים, הדרה שגואה שבעתיים כאשר המדובר בנשים מאוכלוסיות לא שבעות ומופלות בעליל. כל זה במקביל לאינספור ידיעות בחדשות, במוספים, בכלי תקשורת ממסדיים ובאתרים חברתיים, המתארות שוב ושוב את פעילותן, מאבקן, ועשייתן הענפה של ארגוני הנשים.

כי לצד עבודה עמוסה, יומיומית, של כל ארגון פמיניסטי על פעילותיו ועובדותיו, מתקיימת שותפות שאין כמותה כמעט בחברה האזרחית, בין עשרות רבות של ארגוני נשים, שמתוך תפיסה פמיניסטית בוחרות לשים בצד תחרות ולצאת יחד ובשותפות למאבקים, לפניות תקשורתיות, לעתירות משפטיות, למחאות, לכנסים. אל מול הדרה שהייתה פעם גם תקשורתית, הצליחו ארגוני הנשים להתמקם בשיאה של נראות, וכך להדהד את פעילותן ותפיסתן אל ציבורים רחבים של נשים-אנשים, שלאט ובהתמדה מאמצות ומאמצים שיח פמיניסטי, לגווניו השונים.

במקביל להישגים ולהצלחות של השיח והפעילות הפמיניסטית המשפיעים על החברה האזרחית, על התקשורת ועל מקבלי ומקבלות החלטות, אנו ממשיכות כל העת לחולל מהפיכה פמיניסטית שממילא אינה אקט חד פעמי, אלא תהליך מתמשך ואינטנסיבי. המשך המאבק חיוני ונחוץ משום שאנו חיות בחברה שמפלה אותנו בבית, ברחוב, בשוק התעסוקה, בכל מקום ובכל דקה, וסובלות מאלימות מינית סדרתית שידועה כבר כמגיפה חברתית הפוגעת בילדות, נערות ונשים. בחברה פושה אלימות גזענית כלפי נשים פלסטיניות, מזרחיות ודוברות רוסית וכן אלימות מגדרית כלפי להט"ביות מאפיינת את חברתנו ההומופובית, ההטרו-נורמטיבית עד זרא.

אלימות כלכלית שמשליכה אותנו אל שוליים עבים תעסוקתית מותירה עדיין כה רבות מאתנו בקשיי הישרדות כלכלית. הסללתנו למקצועות "נשיים" נמוכי שכר שעניינם מתן מגוון שירותים לאליטה גברית. פגיעה בנו על ידי מדיניות הפרטה שמונחתת בעיקר על מקצועות שמאויישים ברוב נשי ניכר. סקסיזם שיטתי בפרסומות שמציב אותנו כחושות-ילדיות, ומעודד פדופיליה ואלימות מינית נגד נשים וילדות. בין כל הדיכויים שמניתי לעיל, יש זיקה ברורה. כולם כאחד תורמים לשימור תפקידנו כאובייקט שנועד להשבעת רצונם ומעמדם של גברים.

אז כמו בימים אחרים בשנה, כך גם ביום האשה הבינלאומי הבא עלינו לטובה, נקיים עשרות אירועים, מחאות, הפגנות, נמחה, נתנגד, נדבר, נצעק, נפגין בכל פה- כדי שנוכל להתקדם ולו בעוד צעד קטן לחיים בחברה שבה פמיניזם, צדק, כבוד ותיקון אפליה הן לא רק סיסמאות ומלים, אלא מציאות של שחרור מדיכוי, תחריר של כל אחת ואחת.

הכותבת היא רכזת קמפיינים של ארגוני נשים