זו שאמורה לתת כתף

פרשת ההטרדות המיניות באוניברסיטה העברית חזרה בשבוע שעבר לכותרות כמו לפי חוקיה הלא-כתובים של התקשורת: סילוף, מידע שגוי, הכפשות והצגה מגמתית במקום דיווחים ענייניים, תגובות של עורכי דין שמכתיבות את הרושם הכללי, ו"דיונים" עיתונאיים שמחליפים עובדות בדיעות. בימים הראשונים לסערה הנחתי שתחלוף במהרה. לא הגבתי כשעורך הדין של ד"ר גדעון ארן הכפיש אותי בניסיון לטשטש את מעשי מרשו, ושמרתי על שתיקה כשעיתונאים גיבו את דבריו. שמחתי כשמרצות ומרצים, פעילים ופעילות שונות טרחו להגיב ולנסות להאיר את הדברים באור נכון, והבלגתי כשגדודי טוקבקיסטים טינפו את שמי בכל רחבי הרשת, מגובים בתיאוריות קונספירציה ודיעות מוצקות.

מכיוון שבמסגרת הסכם הגישור שנחתם ביני ובין האוניברסיטה הודה ד"ר ארן שהטריד אותי והתנכל לי לאורך זמן ממושך וקיבל אחריות פומבית על מעשיו, הנחתי שכל עוד האוניברסיטה העברית עומדת מאחורי הסכם הגישור שעליו חתמה, מוטב לתת לסערה לחלוף. אולם בסוף השבוע פרסמה פרופ' אסתי שוהמי, נציבת התלונות למניעת הטרדה מינית שטיפלה בעניין מטעם האוניברסיטה, תגובה לפרשה. מכיוון שתגובתה רצופה שקרים, סילופים, חוסר הבנה של החוק ואף הפרה בוטה ופומבית שלו, הפכה התגובה להכרחית.

מכל המקומות, בחרה פרופ' שוהמי להגיב דווקא במגזין רשת זניח, וזאת בתשובה לטענה שהועלתה ע"י אנטוניה ימין, שדיווחה כי האוניברסיטה אינה מטפלת באופן ראוי בתלונות על הטרדות מיניות בין כתלי המוסד. את תגובתה פותחת פרופ' שוהמי בטענה שכל מקרה שמגיע אליה זוכה לטיפול נקי וללא ניסיונות לטאטא את הדברים. רגע לאחר מכן היא מבקשת לקבור את הפרשה המדוברת באמצעות הסטת הדיון לפרשה נפרדת תוך שהיא מכנה את אותה פרשה חמורה של אייל בן-ארי "הסיפור החם", כאילו כולנו סטטיסטים במערבון אמריקאי והיא הבמאית. כל זאת אולי היה נסלח אלמלא המשך התגובה היה רצף של סילופים, אי הבנת החוק והמקרה, והטעיות הנובעות מכך.

הסילוף הראשון של פרופ' שוהמי מגולם בטענתה שאמרתי שאיני מדברת על הטרדה מינית משום שמדובר על יחסים בהסכמה, בעוד שמעולם לא אמרתי דבר כזה ומעולם לא חתמתי על עדות שמציגה את הדברים כך. גם לו הייתי אומרת דבר כזה, החוק והפסיקה קובעים חד משמעית שהבנתה של מתלוננת אם מה שקרה לה הוא הטרדה מינית או לא אינה קובעת אם אכן היתה זו הטרדה מינית. נפגעות רבות מאוד משוכנעות שמה שעברו לא היה הטרדה מינית, כשלמעשה ההתנהגות הפוגענית מהווה עבירה על פי החוק. נפגעות נוטות להאשים את עצמן, להמעיט בחומרת הפגיעה בהן, לגונן על הפוגע, ולעתים קרובות הן אף לא מכירות את הגדרות החוק.

כך שגם אילו אמרתי את מה שלא אמרתי ופרופ' שוהמי מייחסת לי, היה עליה לברר אם התנהגותו של ארן מפרה חוק כלשהו. כאחראית על החוק במקום העבודה, על שוהמי לדעת שעל פי פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה, יחסי מין בין ממונה לכפיפה, גם כשהם מתקיימים ב"הסכמה" של הכפיפה, יכולים להיחשב כהטרדה מינית. יתרה מכך, על פי חוק העונשין, בהחלט ייתכן מצב שבו אשה "מסכימה" לקיים מגע מיני עם מי שהיא כפופה לו במקום העבודה, ובכל זאת המגע המיני הוא עבירה פלילית.

סעיף 346ב' קובע שמי שבועל אשה "תוך ניצול מרות בעבודה… דינו – מאסר שלוש שנים". העבירה נקראת "בעילה אסורה בהסכמה". התפיסה שיש יחסי מין שהתקיימו "בהסכמה" אך הם אסורים ופסולים משום שהושגו תוך ניצול יחסי מרות מעוגנת בחוק העונשין מאז קום המדינה. על פרופ' שוהמי היה לדעת זאת כדי שתוכל למלא את תפקידה, זאת גם אם הסטודנטית היושבת מולה אינה יודעת זאת. כך או כך, במקרה המדובר ההטרדות התקיימו בעיקר לאחר שהקשר הסתיים, כשד"ר ארן המשיך לפנות אלי בלשון מעליבה ומזלזלת, להתייחס לגופי, ללבושי ולהתנהגותי, להעיר הערות על המיניות שלי ולהציע לי הצעות מיניות, וזאת בניגוד לבקשותיי החוזרות והמפורשות. בכל המקרים הללו אין כל ספק שהתנהגותו עומדת בהגדרות החוק למניעת הטרדה מינית. בנוגע לכל אלה, שאלת ההסכמה כלל אינה רלבנטית, מכיוון שאין ספק שלא היתה הסכמה מצדי.

ניסיונה של פרופ' שוהמי להתנער מקיומה של הטרדה מינית תוך הסתמכות על העובדה שהיחסים התקיימו בהסכמה ועל כך שאני, לכאורה, לא ראיתי בהם הטרדה, נובע במקרה הטוב מאי הבנת החוק עליו היא מופקדת, ובמקרה הפחות טוב מנסיונות לטייח את רשלנותה. הסילוף השני של פרופ' שוהמי הוא טענתה שהיחסים היו "גלויים ופתוחים", זאת בניגוד לעובדה (הידועה לשוהמי) שהם כלל לא היו גלויים. גם כאן נדרש רק מעט היגיון כדי להבין כי לו היו היחסים גלויים הרי הפרשה כלל לא הייתה מתפוצצת.

הסילוף השלישי של פרופ' שוהמי הוא טענתה שפרטי הסכם הגישור היו חסויים. זו טענה תמוהה מאד לנוכח העובדה שבמסגרת ההסכם כונסו כל מרצי החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, לצורך הקראת מכתב של ד"ר ארן ובו הוא מקבל אחריות פומבית על מעשיו ומתנצל על הפגיעה בי. ע"פ דרישתי, אין בהסכם שום סעיף המדבר על חיסיון. למעשה, אם יש דבר חסוי בסיפור הזה, אלו רק שיחותי עם פרופ' שוהמי ועדויות שלא נכללו במסמך הסופי – בדיוק אותם דברים שאותם היא לכאורה חושפת, ושלגביהם היא אומרת דברי שקר.

כל הדברים שאמרתי לה בפגישותינו היו אמורים להישמר תחת חיסיון ולא להיחשף בתגובה פומבית של מי שאמורה לשמור על חיסיונם. גם כאן, אני מפנה את הנציבה למניעת הטרדה מינית לתקנות למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח – 1998 סע' 6 (ה) שקובעות כי "לא יגלה אחראי מידע שהגיע אליו במהלך בירור התלונה". אני מפנה אותה גם לנוהל למניעת הטרדה מינית של האוניברסיטה, הקובע כי "רישומי הנציב הינם פנימיים ולא יועברו לאחרים". לפיכך, פרופ' שוהמי מועלת בתפקידה כאשר היא מתיימרת לצטט דברים שאמרתי לה בפגישותינו. מעילתה חמורה עוד יותר משום שהיא "מצטטת" דברים שלא אמרתי.

תפקיד נציבת הטרדות מיניות באוניברסיטה הוא תפקיד מורכב הדורש היכרות משפטית עם הצדדים החוקיים של הנושא, הבנה של המורכבות החברתית והלחץ בו נתונות סטודנטיות הנקלעות למצבים כאלו ויכולת לתת למתלוננות כתף תומכת ובו בזמן לטפל בתלונותיהן באופן ענייני. חוסר בקיאותה של פרופ' שוהמי בחוק והן תפקודה הלקוי ובעיות האמינות שהיא מגלה, מבהירים שאין לה יכולת לשמש בתפקיד. מה שפחות ברור הוא איזה מסר מבקשת האוניברסיטה העברית להעביר לנפגעות עתידיות כשהיא ממנה אדם חסר כל כישורים מתאימים לשמש ככתובת הראשונה עבורן.