הסתה כבר אמרנו?

אם נרצה להתבונן במרחק שעברנו מאז ימי ה"נילחם בטרור כאילו אין תהליך שלום ונמשיך בתהליך השלום כאילו אין טרור", אין לנו אלא להסתכל בדיוקנו של נתניהו כפי שהשתקף מבעד לאקרנים לאחר הרצח המזעזע באיתמר. נדמה היה לרגע כי סומק של זעם נעורים מחודש זרח בלחייו של ראש הממשלה, שהלכו ונפלו בשנתיים האחרונות, ככל שהתברר שיוזמותיו לקידום המו"מ המדיני הם מס שפתיים ותו לא להרגעת העולם ומפלגת העבודה.

והנה, אחרי כמה שנים של פעילות פלסטינית אינטנסיבית נגד הטרור שתרמה לשקט כמעט מוחלט מהצד הפלסטיני, כמו ברפלקס מותנה צצה מתחת לפני השטח ההזדמנות לנער מהנפטלין את הסיסמה, שאיש לא יכול באמת להכחישה, זו המפענחת ומציעה את המניע לכל מעשה נתעב או את הסיבה מדוע אסור להתקדם בתהליך השלום: "ההסתה" ברשות הפלסטינית. זהו, אם כן, הקלף החזק ביותר שיכולה לשלוף ממשלה שבנויה על חסדיו של לאומן מתסיס ששמו אביגדור ליברמן, ממשלה שאינה מסוגלת לבלום את מציתי המסגדים ואת מתנחלי תג המחיר או לטפל כראוי ברבנים מפיצי "תורת המלך", הגורס כי איסור "לא תרצח" לא חל על יהודי שהורג גוי, "אפילו אם גוי זה הוא מחסידי אומות העולם".

כדי להתמודד עם הנטייה הרפלקסיבית הזאת של נתניהו, ליברמן ודני איילון לנפנף בכל הזדמנות בדגל ההסתה, יש לבחון ברצינות את העובדות. דוברי ממשל ישראלים מצביעים על שלושה מקורות עיקריים של הסתה מהצד הפלסטיני: הסתה של בעלי תפקידים, כמו אנשי ממשל, דרשנים במסגדים וכדומה; הסתה בתקשורת הפלסטינית; והסתה בספרי הלימוד הפלסטיניים. אלא שמאז כינונה של ממשלת אבו מאזן ב-2004 אישרו גם במערכת הביטחון כי ההסתה ברשות הפלסטינית ירדה בצורה דרמטית. ב-3 ביוני 2005 דיווח "במחנה", בהתבסס על דבריו של "גורם ביטחוני בכיר" כי ההסתה במסגדים בשטחי הרשות הפלסטינית כנגד ישראל כמעט והופסקה כליל. לדברי אותו בכיר, הוואקף המוסלמי הגביר את הבקרה על הדרשות במסגדים והעביר הנחיות ברורות נגד ההסתה.

העיתונות הפלסטינית הכפופה ברובה לרשות, בדרך כזאת או אחרת, היא עיתונות שמשרתת את האתוס הפלסטיני במידה די דומה לעיתונות הישראלית החופשית. גם האחרונה נוהגת להתגייס, בעיקר בעיתות משבר ומלחמה, לדברר את צה"ל ולהתלכד סביב הנרטיבים הלאומיים. כשליה רבים, ככשלי העיתונות בכל אומות העולם, גם זו הישראלית, ובמידה רבה הם תמונת הראי שלהם. יחד עם זאת, ראוי להזכיר כי התקשורת הפלסטינית, בניגוד לישראלית, דווקא מגלה עניין בנרטיבים שלנו – מדי יום מתורגמים מבחר מאמרים מן העיתונות העברית ומתפרסמים בעיתונים המרכזיים.

העיתונות המודפסת היוצאת בתחומי הרשות הפלסטינית כוללת שלושה עיתונים יומיים שתפוצתם קטנה יחסית. לתחנת הטלוויזיה המרכזית צופים מעטים יחסית, מאחר ומרבית הפלסטינים מעדיפים לצפות ברשתות הערביות הגדולות, אל-ג'זירה ואל-ערביה. החמאס מוציא עיתון משלו, "א-ריסאלה", ומפעיל את ערוץ הלווין "אל אקצא" – המשדר שידורי הסתה חריפים נגד ישראל, אך באותה מידה ואף יותר מכך נגד הרשות הפלסטינית.

לגבי טענת ההסתה בספרי הלימוד הפלסטיניים, כמה מרכזי מחקר ימניים הממצבים את קיומם על היכולת לדלות ראיות להסתה המגיעה מהצד הפלסטיני, לא חדלים להרעיש את הצמרת הפוליטית בגבעת הקפיטול ובירושלים באוסף אקלקטי של ראיות לכאורה לטבעם הרצחני של הפלסטינים. והנה כבר ב- 2002 קבע דו"ח של ממר"י, גוף שאינו חשוד בשמאלנות, כי ספרי הלימוד הפלסטיניים משקפים ניסיון כללי להפחית את הארסיות של המסרים האנטי-ישראליים דוגמת ספרי הלימוד במדינות ערביות אחרות. "ההסתה הישירה בספרים התמעטה, הקריאות המפורשות לאלימות הופחתו במידה ניכרת ונעשה מאמץ להטמיע ערכים כללים של דמוקרטיה וחופש".

יותר מכך, עבודה גדולה שביצע מרכז המחקר של הכנסת בין השנים 2008-2010 לפי בקשתו של חה"כ זבולון אורלב, הפתיעה את מזמיניו כשהעלתה כי "לא קיימת תמונה חד-משמעית של הסתה ישירה וגורפת לאלימות או לטרור כלפי יהודים או כלפי ישראל". המחקר מצא אמנם כי ספרי הלימוד הפלסטינים לוקים בהיעדר מרכיבים של חינוך לשלום, אך במחשבה שנייה לא ברור כלל אם במערכת הלימוד הישראלית זוכה עניין השלום עם הפלסטינים לטיפול טוב יותר.

אין להתפלא, אגב, שתוצאות המחקר של הכנסת לא קיבלו כמעט חשיפה בארץ ונתניהו ולבטח דני איילון, סגן שר החוץ ש"ההסתה" הפלסטינית היא הבייבי שלו, לא יזכירו את ממצאיו העיקריים בשום פורום העוסק בנושא. אין להם סיבה לעשות זאת, כיוון שטיעון ההסתה הוא הנקודה הארכימדית המאפשרת להיצמד בכוח לתודעה הישנה הרואה בטבעו הרצחני של הקולקטיב הפלסטיני את ההצדקה המוחלטת להימנע מוויתורים.

נשארה שאלה אחת בלתי פתורה: כיצד הרשות הפלסטינית לא מצאה לנכון עד היום לדרוש לחקור גם את ההסתה בצד הישראלי. הממצאים, אגב, עשויים להיות מרתקים.

יזהר באר הוא מנכ"ל קשב – עמותה החוקרת את הסיקור של התקשורת הישראלית