שחור בעיר הלבנה

מפגש בין פליט מדרפור לסטודנט ישראלי מזמן מבט מפוכח על החברה בישראל
יונתן לבנת בוסידן

איסמעיל (שם בדוי) בן 24, פליט מדרפור. איסמעיל הוא בר מזל בקנה מידה של זר בישראל, ויש שיאמרו גם בקנה מידה של אזרח מן השורה. לאיסמעיל דירת חדר בתל אביב אותה הוא שוכר ובה הוא גר בגפו, ועבודה קבועה ויציבה. איסמעיל נמצא כבר שש שנים בישראל. הוא קיבל מעמד של "תושב ארעי" על פי החלטת ממשלת אולמרט לתת מעמד שכזה ל-600 הפליטים הראשונים שהגיעו מדרפור.

קידנה אייזק קוטו, פליט מאריתריאה. צילום: פרויקט בתים פתוחים

מעמד התושב הארעי מקנה לאיסמעיל ביטוח בריאות ממלכתי, וזכויות סוציאליות נוספות (אך לא זכויות אחרות, כגון הזכות להצביע בבחירות). איסמעיל עובד כשוטף כלים במסעדה ביפו. חמש משמרות כפולות בשבוע (לבקשתו). לאיסמעיל יש מזל. הוא עובד במקום המספק לו את כל התנאים הסוציאלים כנדרש על פי חוק וקצת יותר. לאיסמעיל רצון עז להשתלב בחברה הישראלית ומסיבה שלא ברורה לי עדיין עד הסוף, מתרחק מקהילת הפליטים האחרים מדרפור. הוא חולם על זוגיות עם ישראלית.

איסמעיל הגיע לישראל אחרי מסע חוצה יבשות כמו רבים כמותו. חמש וחצי שנים אחרי כניסתו לישראל קיבל איסמעיל בשורה שאימו נפטרה מסרטן. המום מההודעה ומעוצמת הכאב הבין מהר שלהגיע ללוויה ולהתנחם בבית אביו, מעוז ילדותו, הוא לא יכול. את תנחומיו לאחי אימו, קרוב המשפחה האחרון שלו, מסר בטלפון, ואת כאבו שלו שמר לעצמו.

חודש מאוחר יותר, באחת מהפסקות הסיגריה ביציאה האחורית של מטבח המסעדה בה איסמעיל ואני עובדים, ניצלתי את ההזדמנות לנחמו על מות אימו ולהציע לו את עזרתי: "יש לך הכול?", שאלתי, "צריך בגדים? יש לך שמיכה טובה? יש לך תנור? סירים לבשל?". איסמעיל הודה לי ואמר שלא חסר לו כלום. שבוע מאוחר יותר ניגש אלי, והציע לי להצטרף אליו לסיגריה. הוא רצה לדבר.

הוא סיפר על אי יכולתו להירדם מאז שאמו נפטרה, על הגעגועים למשפחתו ועל בדידותו הרבה. לאיסמעיל לא היה קל, את הקושי ראיתי בעיניו ושמעתי בקולו. נדמה לי שאיסמעיל לא רגיל לנהל שיחות בטון הזה, טון שחושף חולשה. המחשבה שאין בסביבתך שותף זמין לחלוק איתו את כאבך היא בלתי נתפסת בעיני. החלפנו טלפונים וסחטתי ממנו הבטחה שהוא יתקשר אלי בכל רגע ועם כל בקשה. שיחות מהסוג הזה ניהלנו איסמעיל ואני במשך זמן מה.

האם אנחנו מבינים זה את זה

מספר שבועות מאוחר יותר, כמו בטקס קבוע, ניגש אלי איסמעיל והציע לי להצטרף אליו לסיגריה. הוא סיפר לי על לילות ללא שינה ועל הליכות לילה ארוכות על שפת הים, או לעיתים הסתגרות בדירתו. באותו הלילה עברה במוחי המחשבה "יכול להיות שאיסמעיל בדיכאון? אולי כדור שינה יעזור? יכול להיות שהוא צריך לראות פסיכיאטר?" היעדר היכרות עם התרבות ממנה מגיע איסמעיל גרמה לי לחשוש שהצעה שכזו עשויה לפגוע בו. האם הוא בכלל מבין למה אני דואג? האם הוא יודע מה זה פסיכיאטר? יש כאלו בדרפור?

אחרי שבוע של התחבטות, החלטתי להציע לאיסמעיל להפגש עם פסיכיאטר. לאחר שני מפגשים עם הסברים עילגים ומהוססים בהמשכים מצדי, בהם ניסיתי להסביר לאיסמעיל מה אני מציע ("זה רופא של לב, שהולכים אליו כשלא מצליחים לישון ועצובים"), הסכים איסמעיל להצעתי ואמר לי שאני בן אדם מצוין עם לב גדול. אני עצמי התפתלתי והתייסרתי על שאיני מצליח לפנות זמן ולתת לו את מה שהוא זקוק לו יותר מכל: חֶבְרה. קשה לי להחליט מה היה קשה יותר: התסכול שכרוך בחשש שאיסמעיל לא מבין את כוונתי עד הסוף או עצם המחשבה המתנשאת שלי שהוא לא מבין על מה אני מדבר.

איסמעיל קיבל, כאמור, את הצעתי. אחרי בדיקה קצרה גיליתי שיש פסיכיאטר שמקבל בחינם לייעוץ במרפאה של רל"א (רופאים לזכויות אדם). קבענו תור ואיסמעיל הגיע לפגישת ייעוץ. שבוע אח"כ התחיל איסמעיל להפגש עם פסיכולוגית מתנדבת אחת לשבוע במשרדה ללא תשלום, פגישות הממשיכות להתקיים עדיין. "חמודה וטובה, אבל חצי שעה זה לא כל כך מספיק" מסכם איסמעיל את המפגשים איתה.

חודש אחר כך שמתי לב שאיסמעיל נעדר לעיתים מהעבודה. בירור קצר העלה שיש לאיסמעיל בעיית עור לא ברורה. קשה לי שלא לקשור בין התחושות שהתעוררו אצל איסמעיל לאחר קבלת הבשורה על מות אימו לבין הופעת התסמינים על עורו. אמנם זו רק השערה לא מושכלת אך תחושת בטן אומרת לי שכן.

בכל אופן,  רופא המשפחה של איסמעיל (כזכור, לאיסמעיל יש ביטוח בריאות ממלכתי) המליץ לו להתרחק מחומרים כימים, איתם הוא בא במגע דרך שיגרה במסגרת העבודה, והורה על טיפול תרופתי אשר לא הועיל, ולאחר מכן רשם טיפול תרופתי אחר. האחראים עליו במקום עבודתו, עם הרבה סבלנות ואכפתיות, דאגו לאיסמעיל לפגישה אצל רופא עור בצפון תל אביב המצוחצחת. מצויד בתוויות החומרים הכימיים איתם בא במגע, שפורפרות המשחות השונות שמרח ומכתב מהמעסיק המספר את השתלשלות העניינים עם בקשה להמלצה/ הפסקה מהעבודה, הגיע איסמעיל אל הרופא.

יחס רפואי שגרתי או מקרה מיוחד

"לא נחמד וממש ממהר" סיכם איסמעיל את הביקור לאחר שיצא עם מרשם חדש וללא אישור על חופשת מחלה, "הוא אמר לי לא ללכת בינתיים לעבודה" סיפר לי איסמעיל, "הוא לא רצה לפתוח את המכתב, אמר שלא צריך". סקפטי מאד יצא איסמעיל מהרופא וקיווה לטוב.

איסמעיל חזר לעבודה וההחמרה לא אחרה להגיע. הרגישות התפשטה, מספר ימים מאוחר יותר, לפלג גופו העליון. רותח מזעם על התעלמותו של הרופא לשאלות שנשאל, ודואג למצבו, הצעתי לאיסמעיל שאתלווה אליו לביקור נוסף אצל הרופא. עם הגעתנו לקליניקה של רופא העור, הופתעתי מגילו הצעיר של הדוקטור, בעל תלתלים זהובים ומבטא אנגלו-סקסי.

"אני רואה שיש החמרה, אני שולח אותו לביופסיה בתל השומר", הפטיר הדוקטור. ביקשתי לשאול כמה שאלות. "אין מה לשאול, זו ההפניה", ענה הדוקטור. התגובה הזו הותירה אותי המום. אינני יודע אם כך נוהג הרופא המלומד ביחס לכל המטופלים שלו, או שהיה מדובר ביחס רע במיוחד לו זכה איסמעיל. כך או אחרת, הוא בוודאי לא הפגין התחשבות ברקע התרבותי של איסמעיל, בקשיים הייחודיים שלו הקשורים בחוסר היכרות עם מערכת הבריאות הישראלית, קשיי השפה וכיוצא באלה.

חרף תגובתו של הרופא, התעקשתי: "אשמח לשאול בכל זאת",  אני מרגיש את הדופק בוורידי המצח.  "באמת שאין מה לשאול, אני לא יודע כלום, זו ההפניה, ושם יבדקו מה יש לו", אחרי פינג פונג קצר של ניסיונות נואשים לדרישת תשומת ליבו יצאנו איסמעיל ואני מהמרפאה עם תשובות חלקיות וטופס חופשת מחלה, שאלמלא הייתי דורש, איסמעיל לא היה מקבל. "אני מאד מודה לך על זה שאתה ככה עוזר עוזר לו, זה מאד יפה מצידך" –  אני נשבע שזה מה שאמר הדוקטור כשהיינו עם רגל מחוץ למפתן הדלת.

בשיחה עם מוקד זימון תורים ב"איכילוב" נאמר לי שיוכלו לקבוע תור לאיסמעיל רק לעוד חודשיים וחצי. כשהסברתי שאי אפשר להמתין כל כך הרבה זמן אמרה לי הטלפנית "אז תלך למיון". "אפשר"? שאלתי "רק אם יש לך הפניה למיון או רק אם זה מקרה חרום, אחרת לא תקבלו החזר". "אז אני מבין שזו לא באמת אופציה", "זו החלטה שלך, אדוני. לי אין מה לעשות". מיואש מהבירוקרטיה המוכרת, אמרתי לעצמי שאחזור אליהם שוב עם יותר אנרגיה אחרי סוף השבוע, כשאני מוכן "לדפוק על השולחן".

בסופו של דבר, ולאחר ששיחה נוספת עם המוקדנית ב"איכילוב" ביום ראשון הבהירה לי שלא אוכל להקדים את התור, החלטתי לנסות דרך אחרת. פניתי לחברי גל, רופא משפחה עם תודעת שירות ואג'נדה סובלנית מסוג אחר, והוא מיד הציע לקחת את עניינו של איסמעיל לטיפולו. כשהתקשרתי לאיסמעיל לעדכן אותו שעליו להגיע למחרת למרפאתו של גל שמעתי המולה מסביבו. "איפה אתה?" שאלתי, "אני במרפאה ביפו איפה ששלחו אותי פעם. אלו שמתנדבים", "מה אתה עושה שם"? "שלחו אותי מפה מאיכילוב, אמרו לי שפה יעזרו לי", "למה הלכת לאיכילוב בלי תור ולמה הם שלחו אותך לשם"? , "חשבתי שככה אני אסדר יותר מהר".

תוך חצי דקה הסתדר הפאזל: איסמעיל הלך לאיכילוב, מתוך רצון להסדיר את ענייניו בכוחות עצמו. מבולבלים מצבעו ומערימת הניירת שבידיו, החליטו החבר'ה באיכילוב, שכנראה קל יותר לשלוח אותו פשוט למקום שבו מטפלים בכל השחורים: מרפאת המתנדבים של רופאים לזכויות אדם. יש ביטוח, אין ביטוח – למי אכפת? למי יש זמן להתעסק עם זה? המרפאה של רל"א ביפו זה הכי בטוח. "איסמעיל, תעשה לעצמך טובה ותחזור הביתה, יש לך מחר בבוקר תור לרופא שיסדר את העניינים. יש לך ביטוח ויש לך זכות לקבל טיפול מלא כמו כולם" אמרתי לו.

למחרת בשמונה וחצי בבוקר היה איסמעיל עם כחצי ליטר דם פחות (רופא המשפחה הקודם של איסמעיל מעולם לא חשב שעליו לעשות בדיקות שגרתיות, גל סבר אחרת). גל גם שוחח עם "איכילוב", והצליח לקבוע לאיסמעיל תור למומחה עור להמשך השבוע. הוא צירף את איסמעיל כמטופל במרפאתו והורה לו להגיע אליו עם כל התפתחות ובעתיד בכלל.

יומיים מאוחר יותר הגיע איסמעיל לאיכילוב, והוא אושפז בו במקום. לאחר מספר ימי אשפוז, מצבו הוטב. לאיסמעיל יש מזל. יש לו חברים לבנים.

הכותב הוא סטודנט לעבודה סוציאלית

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דני

    הדברים אמורים גם לישראלים רגילים שאינם בעלי קשרים או יכולת התעקשות לעמוד על הזכויות המגיעות להם עפ"י חוק.
    מפעם לפעם אני שומע שמועות על מצב בו המערכת הרפואית לא מכבדת את הנזקקים לה .
    ממליץ לפרסם בYNET -שידעו כולם .

  2. איריס חפץ

    תודה על המאמר. נשמע מוכר…
    זהו לחם חוקם של הרבה מטופלים בישראל, בגוונים שונים:
    http://www.kedma.co.il/index.php?id=1533&t=pages
    ע"ע החשיפה של חדווה אייל למשל, על מתן "אמצעי מניעה" תת עוריים לנשים אתיופיות, כדי שלא ילדו ולצורך בקרת ילודה של שחורים.

  3. משפ' אברהם

    קראתי את המאמר ונדמה היה שקראתי אותו בעבר. הכל היה מוכר. הסיטואציה, האנשים, הנופים, שום דבר לא היה זר לי במאמר.
    אז חשבתי לעצמי- העובדה שהסיפור מוכר הוא סיפור עצוב.
    המקרה הזה חמור שבעתיים משום שאיסמעיל לבד בארץ. אין לו משפחה וסביבה תומכת. אם היתה לו משפחה תומכת ההתמודדות האישית שלו היתה קלה יותר. לא בטוח שהוא היה זוכה ליחס אחר מהמערכות השונות.
    ואני לא מוציאה מכלל אפשרות שהמצב הרפואי שלו נובע מהבדידות, הריחוק מהמשפחה, מהאנשים הקרובים אליו.
    סוגית העובדים זרים מאוד מורכבת. יש לה פנים רבות מאוד.חלק מהאוכלוסיה מתייחס לא נכון לסוגיה לא בגלל נטייה של גזענות או קיצוניות לכאן או לכאן אלא משום שלא תמיד אנחנו מתעמקים בסוגיה לפרטי פרטים. אנחנו מגיעים לכיכרות להתגודד עם מעט האנשים שהגיעו להפגין בעד או נגד וחוזרים לבתינו היפים, הנוחים והמרוהטים עם תחושה שעשינו משהו למען האנושות. אבל זה לא באמת כך.

  4. קרן-אור

    יש לי הרבה חברים עולים חדשים ממערב אירופה(!) שחווים את המצב המתואר (אולי לא באותה עצמה, אבל עדיין) כל פעם שהם שיש להם נגיעה כל שהיא עם הביוקרטיה הישראלית (כולל חברות פרטיות – בנקים, סלולר ועוד).
    אם אתה לא יודע לעמוד על שלך, מצב שבד"כ קורה אם אתה אזרח "מוחלש" מכל מיני סיבות (היעדר משפחה בארץ, משפחה מוחלשת וכו') אתה שקוף בארצנו.

  5. חנן שליב.

    1.כל הכבוד ליונתן ולכל אותם המוכנים לתת ,להקשיב
    ולהאבק.
    2. הברוקרטיה תמיד חגגה אבל עכשיו היא גם מכפילה את הקיפוח וגם מעצימה את תחושתם של כל האזרחים ש"מוכרחים" להשיג כסף כי אחרת פשוט דורסים אותך.
    הפכנו למדינת "רוכבי אופניים" מדופלמים ,דורכים על אלה שלמטה ומלקקים לעליונים.

  6. רתם

    יונתן, אתה אדם טוב וחבר מאד טוב ומשמח שבחרת להיות עובד סוציאלי. מה שאתה מתאר מזויע, וההתנהגות של הרופא בצפון המצוחצח פשוט מקוממת.
    במקביל, אדם יכול להשתגע מרוב בדידות, בארץ זרה, כאשר הוא מתבשר שאמו מתה וליולם לא יראה או יעלה לקברה. זה גורלם של מהגרים רבים רבים. אולי השיחות עם הפסיכולוגית המתנדבת כן יעזרו. צריך זמן. תודה רבה לך שהעלית על הכתב, ובריאות לשניכם