• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

גם אלביס זה זבל

עוד כמה מילים על דבריו של יהורם גאון ועל הביקורת המוטחת חדשות לבקרים במוזיקה המזרחית
נפתלי שם טוב

אמירתו הנחרצת של גאון הצטרפה לכתבות וראיונות בתקשורת בעשור האחרון, בהם מבקרים יוצרים וקובעי טעם תרבותי את המוזיקה המזרחית. לכאורה, הדיון נסב על איכויות מוזיקליות ואמנותיות ללא קשר לצבע, גזע ואתניות, אך העמקה בדברי הביקורת ובהקשר שבו נשמעו חושפת אמת אחרת.

שני הטיעונים המרכזיים המושמעים תדיר כנגד המוזיקה המזרחית הם: ראשית, היותה מאופיינת בפזמונאות שטחית המורכבת מאוסף קלישאות ודימויים שהתרקונו ממשמעותם ושנית, לחן הבנוי על נוסחאות שדופות וחוזרות על עצמן.

המבקרים נזהרים ומשווים על פי רוב את המוזיקה בת ימינו עם המוזיקה המזרחית של העבר (שנות ה-70- 80 של המאה שעברה) שהפכה כבר קנונית משום היותה איכותית וטובה. אך למרבה ההפתעה, אם נחזור לעיין בארכיונים של שדה המוזיקה בישראל, נגלה את אותם שני טיעונים בגרסאות שונות כנגד מבצעים ויוצרים כמו: נסים סרוסי (זוכרים מה אמר עליו ירון לונדון בשנות ה-70 בטלוויזיה?), זוהר ארגוב, אביהו מדינה, אהובה עוזרי (שכלפיה נטען שהשיר שלה "החייל שלי" מוריד את מורל העם, והשיר נאסר להשמעה ברדיו). ההשמעות של יוצרים אלה ואחרים היו מועטות ביותר וממגודרות בגטו. מדוע? בדיוק בגלל שני הטיעונים המוזכרים לעיל.

צדי צרפתי אמר בכתבה לאחרונה בגילוי לב, שכקובע טעם ברשות השידור הוא דרש השמעה של מוזיקה מזרחית רק פעם בחודש, בראיון אחר איתו ברשת ג' הוא טען שהשיר "בדד" של ארגוב הוא שיר נפלא, המראיין שאל אותו אם תמיד הוא חשב כך, וצרפתי אמר שלקח לו זמן להתרגל…

הטיעונים הללו נגד המוזיקה המזרחית מהווים בעיניי מסכה המסווה גזענות גרידא, ללא קשר לביקורת על איכות אמנותית התלויה, מסתבר, באוזן ולא בצלילים ובמילים. מי שחשף בבוטות מסווה זה היה טומי לפיד ז"ל שלאחר השמעת עמיר בניון בגל"צ, אמר לרזי ברקאי המראיין, "חשבתי שאנו כבשנו את טול כרם אבל טול כרם כבשה אותנו" בזמן מבצע חומת מגן ב-2002. כך, הביצוע המסלסל של בניון התקשר לערביות של הזהות המזרחית המאיימת תמיד. דווקא משום שלפיד לא היה PC ולא מבין גדול במה נחשב ובמה לא נחשב במוזיקה העכשווית, שהרי בניון נחשב תמיד ל"איכותי", הוא החזיר את הדיון למקומו האמיתי – הגזענות.

ועוד מילה על תעשייה ומוזיקה. "אשכנזי" אחר, תיאודור אדורנו, ראה בתרבות הפופולארית ובכלל זה המוזיקה הקלה כחרושת וכתעשייה במובן הרע והמשחית של המילה. המוזיקה הזו נתפסה בעיניו כסחורה המרוקנת כל אפשרות של אמניציפציה ושחרור מתודעה כוזבת. אדורנו, כידוע, לא רק היה הוגה ניאו-מרקסיסט מהמובילים של אסכולת פרנקפורט אלא גם מוזיקולוג בהכשרתו, ואת טיעוני האיכות המשמשים בישראל נגד המוזיקה המזרחית הוא החיל על מוזיקת הפופ על כל גווניה.

בעיני אדורנו, כל תעשיית המוזיקה הקלה בנויה על מילים שדופות וקלישאות ולחנים הבנויים על נוסחאות ידועות ועייפות בכדי למכור את הסחורה. עם זאת, אדורנו ראה לנגד עיניו את המוזיקה הפופולרית של תקופתו – אלביס פרסלי, הביטלס, פרנק סינטרה ואחרים, שיצירתם נחשבת כתרומה משמעותית למוזיקה המערבית.

באשר לי, אני לא מסכים עם המהלך של אדורנו, בעיקר כשמדובר בקהל הרואה במוזיקה אתר של העצמה תרבותית וחברתית. אך בכל מקרה, אם להתייחס לגוף הטיעונים בדבר האיכות, מדוע הפופ-הרוק הישראלי ושירי ארץ ישראל, שגם בהם תמצאו לא מעט תמלילים שדופים עמוסי קלישאות או נוסחאות מוזיקליות מעייפות לא זוכות לביקורת דומה? כנראה שאין מנוס מהסבר סוציולוגי.

הכותב הוא חוקר תיאטרון

כנראה שיעניין אותך גם: