הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
האם להתערב בלוב?
ההתערבות של חלק ממדינות המערב בתוספת תמיכה של הליגה הערבית (תמיכה התחלתית נלהבת שהופכת עם חלוף הזמן למסויגת וביקורתית) נתפסת כמובנת מאליה בקרב הציבור הישראלי. מה יותר מוצדק מלצפות במפלתו של דיקטטור מטורף שונא ישראל. יש גם חריגים לעמדה הזו, כך למשל פרשנינו לענייני ערבים הפופולארי שקונן על נפילתו של מובארק והתדרדרותה של מצרים לדמוקרטיה, רחמנא ליצלן, זועם בימים אלו על כך שהמערב הפועל נגד קדאפי, אינו מבין שהשליט הלובי הוא מגן האינטרסים של מדינות אירופה. שליט הלוחם באיסלאם הקיצוני ומונע מגלי הגירה המוניים של אפריקאיים לנחות בחופי איטליה.
מן הדיון הציבורי נעדר כמעט לחלוטין ההיבט המוסרי של ההתערבות. חריג מעניין לכך, הוא אורי אבנרי התומך בהתלהבות בהתערבות במאמרו "התערבות היא לא מילה גסה", כך הוא כותב בין היתר:
האנושות מתקדמת לקראת סדר עולמי. "אי-ההתערבות" היא ההפך מזה. החלטת מועצת-הביטחון מערב יום שישי הייתה צעד היסטורי. בדמיוני ראיתי את המטוסים הצרפתיים ממריאים משדות-התעופה שתי דקות אחרי ההצבעה. זה אמנם לא קרה, אבל העם הלובי ניצל וגורלו של קדאפי נחרץ. אי-ההתערבות הפכה באמת למילה גסה בשיח העולמי.
הטיעון המרכזי של אבנרי הוא שההתערבות מוצדקת כיוון שהיא נועדה למנוע רצח עם, וכך כמו שמן הראוי היה להתערב ולהפציץ את גרמניה הנאצית על מנת להציל יהודים, כך יש הצדקה להפצצות של כוחות הקואליציה בלוב. אבל נדמה לי שאבנרי ותומכי ההתערבות, אלה המציגים טיעונים, לא אלו המתפקדים כלהקת מעודדים, עושים את מלאכתם קלה מדי והדיון מורכב יותר מכפי שמציג אותו אבנרי. הפילוסוף מייקל וולצר, אחד הפילוסופים הבולטים ביותר שכתבו על מוסר ומלחמה. מציג במאמר קצר מספר טיעונים נגד ההתערבות.
ראשית, כפי שגם עולה מהגרסות הסותרות למשל של הנשיא אובמה ושרת החוץ שלו הילרי קלינטון, לא ברור מה מטרת הפעולה הצבאית, האם המטרה היא להציל מרד שנכשל באמצעות התערבות כוחות צבאיים מערביים. או לגרום להפלתו של קדאפי, או אולי לסייע למורדים עד שהם יצליחו להפיל את קדאפי בעצמם? או אולי המטרה היא להשיג הפסקת אש שתשאיר לקדאפי שליטה רק על חלק מהמדינה. נדמה, טוען וולצר, שהמטרה היא להפיל את קדאפי, אולם זה יצריך לדעתו מעורבות של כוחות קרקע מערביים, דבר שאף אחד בצרפת, בריטניה או ארצות הברית אינו מעוניין בו. אם המטרה היא רק לסייע למורדים מהאוויר, אזי זה ייקח זמן רב ובמקום למנוע הרג של בני אדם, שזו הייתה מטרת ההתערבות, תושג התוצאה ההפוכה.
שנית, להתערבות הצבאית המערבית אין תמיכה בעולם הערבי, מלבד התמיכה של קטאר ואיחוד האמירויות המייצגות 1% מהעולם הערבי. אין למבצע תמיכה ממצרים או מתוניסיה, שכנותיה של לוב, ושוב, טוען וולצר, מדינות ערביות אינן תומכות במה שהן מעוניינות שייעשה… אלא אם כן מישהו אחר עושה זאת. בהתקפות של מטוסי המערב ייהרגו אזרחים חפים מפשע ביניהם נשים וילדים, וכך ערבים ומוסלמים ייהרגו (שוב) על-ידי צרפתים, אנגלים ואמריקנים.
כל הטיעונים הללו היו בלתי רלבנטיים, אם כפי שטוען אורי אבנרי מטרת ההתערבות ההומניטארית הייתה למנוע הרג המוני של אזרחים, אולם לדעת וולצר זה לא מה שמתרחש כיום בלוב. אילו היה קדאפי מנצח, הוא היה משליט שלטון דיכוי ואז הייתה חובה לסייע למתנגדי המשטר לברוח מלוב ולמצוא להם מקלט בטוח. זה לא נעים לצפות בשלטונו המדכא של קדאפי, אולם למערב אין בעיה לצפות בשלטון המדכא של השליטים בתימן ובחרין.
בעקבות ג'ון סטיוארט מיל, וולצר טוען שכינון דמוקרטיה זה עניין שצריך להתבצע ידי אזרחי המדינה עצמה, ובמקרה הזה למרבה הצער הכוחות המקומיים לא הצליחו לעשות זאת. זרים יכולים לספק עזרה מסוגים שונים – מוסרית, פוליטית, דיפלומטית, ואפילו חומרית, אולם התערבות צבאית ישירה מוצדקת רק במקרים קיצוניים, כמו במקרים של רואנדה ודארפור, מקומות שבהם המערב לא התערב, במקרה של לוב ההתערבות לא מוצדקת.
אחת מנקודות המחלקות המרכזית בין מצדדי ההתערבות ומתנגדיה היא עובדתית, האם המאבק בין קדאפי לבין המורדים נכנס לקטגוריה של הרג המוני של אזרחים, שההסתברות שהרג כזה עמד להתרחש היא כמעט ודאית, לולא התערבותן של מדינות מערביות.
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
טוב שיוסי דהאן מערער על מוסכמות משותפות (גם) לשמאל הציוני ולאורי אבנרי. נועם חומסקי מעיר ומזכיר שארה"ב, בריטניה וצרפת שבחרו בדרך ההתערבות הצבאית, הם המדינות השנואות ביותר באיזור, ושלכך סיבות טובות ומוכרות: העשירים והחזקים יכולים לטעון שההיסטוריה גמורה, אבל לקורבנות אין את הלוקסוס הזה". משאלי דעת קהל במצרים מראים שכ- 90% מאוכלוסייה רואה בארה"ב את האיום הראשי עבורה. ברור שתקיפת לוב נעשתה בתשובה לדרישת ניקולא סרקוזי, שמקווה לנצח בבחירות הקרובות בעזרת תקיפות ח"א הצרפתי את לוב. אך נראה שהוא ייכשל כמו שאוהד ברק ניכשל להיבחר לראשות הממשלה בעזרת "עופרת יצוקה". אבל גם וול סטריט מאבחן את הבעיה החדשה של ארה"ב במז"הת: לייצב את המזרח התיכון, יצרן הנפט, לפי דרישת המונופולים הגדולים והמלכים משרתיהם. ברור שתקיפת לוב היא חלק מחיפוש הדרך של ממשל אובמה לשליטה מחודשת במזרח התיכון. ביקורו של רוברט גייטס היום מוכיח שארה"ב עוד מאמינה בשליטת הכוח –וגם הכוח הישראלי האגרסיבי (כך נהנתניהו) כדרך לשליטה מחודשת באלמנטים העולים בעולם הערבי. אחד הנסיונות הוא לשלוח את הדיקטטורים הישנים והמשומשים לרעות בשדות מוכרים -בסעודיה למשל- אם לא ניתן להשתמש בהם יותר ולהצהיר בו בזמן ש"ארה"ב כמובן תומכת בדמוקרטיה"… ובו בזמן תומכת ארה"ב בישראל ובסעודיה שהיא המרכז העולמי של האיסלם הרדיקלי, וסעודיה היא גם בת הברית של ארה"ב ובריטניה, שתומכים במלכי האיסלם הרדיקלי ומתנגדים ללאומיות החילונית. (על כך עוד בתגובה למאמר של חדוה יששכר ב"גדה השמאלית").
החחש מפני טבח. נעזוב רגע את שאלת המניעים, או יותר גרוע טוהר המניעים.
עמדת התמיכה פשוטה: אם טבח רחב-היקף בבנגאזי עמד בפתח, אזי התערבות המונעת אותו מוצדקת.
האם ניתן להעריך בסבירות מספקת שאכן טבח כזה וקרוב? נראה במקרה הזה שכן. לפחות יש "קייס" רציני.
האם האנלוגיה לשמטרי דיכוי בתימן למשל, ואפילו להרג פחות של אזרחים רלוונטית? נראה שלא. מספרים משנים מבחינת הדחיפות וההצדקה.
האם ההתערבות היא אכן ההתערבות המינימלית הנדרשת כדי למנוע טבח? לא ברור, אבל בהחלט יכול להיות שלא. זו צריכה להיות השאלה (שוב ושוב – כל יום מחדש) – האמנם התקפיות הן "פחות או יותר" מה שנדרש כדי למנוע טבח.
כותרת המאמר עוסקת בשאלה שרבים וטובים בשמאל דנים בה, אך מעטים ממהרים לחרוץ דין. מי שלא עונה לא טועה, ומי שיקרא קריאה שנייה במאמרו של אבנרי ייתכן וימצא ביקורת גם על אי התערבות זו.
כותרת מאמרו של אבנרי היא "אי התערבות היא מילה גסה" ולא כפי שצויין, בוודאי בטעות, "התערבות היא לא מילה גסה". טעות זו יכולה ללמד על שתי תפיסות עולם. הראשונה, הכרה מלאה כי מצב נוכחי כלשהו אינו יכול להמשך ויש לשנותו בכל דרך, גם אם קיים סיכון לטעות ולהפוך את המצב לגרוע עוד יותר. התפיסה השנייה זהירה יותר לכאורה, מוצגת כשקולה יותר, אך למעשה מהווה לקיחת סיכון בקנה מידה דומה לראשונה – השארת המצב הנוכחי על כנו.
אני מסכים עם קביעתו של יוסי דהאן: אחת מנקודות המחלקות המרכזית בין מצדדי ומתנגדי ההתערבות היא עובדתית, האם המאבק בין קדאפי לבין המורדים נכנס לקטגוריה של הרג המוני של אזרחים וגו'.
לאבנרי אין ספק בכך. הסיבה פשוטה: הוא צפה בשידורי אל ג'זירה. כל מי שצפה באל ג'זירה בשבוע בו עסק כל העולם בקטסטרופה ביפן יכל לחזות בתצלומי זוועה שהגיעו מלוב. אבנרי לא היסס כשקבע: "ההיסוס של ארצות-הברית ומדינות אחרות להתערב באופן צבאי בלוב היה שערורייה. שערורייה מפלצתית". אמנם לא צויין לאיזה סוג מוסיקה בחר קדאפי להאזין כשהחליט למנות עצמו לשר הבטחון של לוב (אם לא תבחרו בי אני לא אוכל, וגם לא ארצה, להיות שר בטחון), אך אין ספק כי נעלב עד עמקי נשמתו כאשר המורדים כינו אותו בתואר 'ציוני'.
ייתכן כי גם סרקוזי מעוניין להיות שר בטחון (אם לא תבחרו בי וגו'). כך לפחות אומרים המקטרגים. הם מוסיפים ומדגישים כי נפגש עם ציוני אחר, אשר הוא הוא זה שהשפיע עליו לקבל את ההחלטה ולהפעיל את כל כובד משקלו להאצת קבלתה בעולם המערבי. לא כך הוא. סרקוזי נעלב עד עמקי נשמתו כאשר בנו של קדאפי כינה אותו בתואר 'ליצן'. ההיעלבות הייתה בדרך הצרפתית, כך גם אמירת השלום, אך קדאפי, כך נחרץ, לא יוכל עוד להיות שר הבטחון של לוב. (ברקע: "יא קדאפי אל תדאג, עוד נביא אותך להאג" – ברנאר אנרי לוי).
גם מי שקרא את דיווחו של ברנאר אנרי לוי ב'הארץ' לפני כשבועיים לא יכל להשאר אדיש לנוכח הזוועות. נמצאו כמובן עקבות ציוניות המעידות על אבחנתו המדוייקת של דהאן:"ההתערבות המערבית …נתפסת כמובנת מאליה בקרב הציבור הישראלי. מה יותר מוצדק מלצפות במפלתו של דיקטטור מטורף שונא ישראל" – עקבות המובילות עד למאמרו האחרון של הציוני אלוף בן – "אין מלחמות אחרות" , אך הטבח טבח והזוועות זוועות.
מוסיף אבנרי: "מה שקרה אחרי זה בכיכר המרכזית בבנגאזי הועבר בשידור חי באל-ג'זירה. זה הזכיר לי את מה שקרה בכיכר מוגרבי ב-29 בנובמבר 1947, כאשר עצרת האו"ם קיבלה את ההחלטה לחלק את הארץ בין מדינה יהודית ומדינה ערבית. רגשות ההקלה והשמחה עברו על גדותיהם". מכאן לדעתי קביעתו הנחרצת: "כדי למנוע רצח-עם אני מוכן לכרות ברית גם עם השטן. זה נכון גם היום. לא איכפת לי מי ישים קץ לפעולת-הרצח של קדאפי נגד עמו לפני שזה מאוחר מדי. האו"ם, נאט"ו, ארצות-הברית לבדה – מי שיעשה זאת, יבורך".
צביעותו של העולם המערבי לא עומדת כאן על הפרק, גם לא הודאתו של אלוף בן בחלקו בהסחת הדעת הציונית ובמניעיה של הסתה זו: "התשובה לשאלה אם ההרג וההרס הם "סיוע הומניטרי" או "פשעי מלחמה" נקבעת בדעת הקהל". מה שעומד כרגע על הפרק הוא הפסקת הטבח ההמוני הנוכחי ומלחמת חורמה בהסתה הציונית אשר מעודדת את הטבח הבא.
http://www.facebook.com/#!/pages/Kadafi-go-away-and-free-Lybia/202257813122114
האנשים בתוך לוב מיחלים לעזרה..
בהקשר הזה מעניינת גם הביקורת של הליגה הערבית שטענה כי מניעת טיסה הייתה צריכה להיות מטרת המבצע.
לכן לא שאלת ההתערבות פה היא השאלה הקשה – נראה שהטבח של קדאפי בחלק מעמו היה עניין שכבר החל לקרות ויכול היה לתפוס מימדים קשים יותר ויותר – השאלה היא שאלת אופן ההתערבות וצמצומה לכפיית "אזור ללא טיסה".
דווקא התעסקות בשאלה העקרונית של ההתערבות מסיטה אולי את הדיון מהסוגיה של איך להתערב.
מה שקרה ברואנדה היה טבח של מאות אלפים באישור בינלאומי.
בזמן שההוטו טבחו בהוטסי, האו"ם דיבר בנוסח "על שני הצדדים להניח את נשקם" ובגד בתפקיד שלמענו הוקם.
לעומת זאת המשפט "אילו היה קדאפי מנצח, הוא היה משליט שלטון דיכוי ואז הייתה חובה לסייע למתנגדי המשטר לברוח מלוב ולמצוא להם מקלט בטוח" נשמע כאילו נלקח מפליטון הזוי במיוחד של קישון.
אילו היה ממשל הנפט בארה"ב ובריטניה נלחם תחת דגל ה"צדק-צדק-תרדוף" ולא תחת דגלMonil Exxon Shell הוא היה מתקן את "טעות" הלורד בלפור ומחייב את ישראל לקבל את תכנית "שתי המדינות", או לחילופין את "המדינה האחת לכל תושביה". אבל… ואת ההמשך אתם כבר יודעים.
יש כל מיני טיעונים למה לא צריך להתערב כאן כמו בלוב. העובדה שלא התערבו ברואנדה הוא לא אחד מהם (ולהבדיל מהמאמר, אין בתגובה שלי שום דבר שרומז לכך).
אבל אני מניח שמורשת קאטו הזקן לא פסה מן העולם.