דמיינו "יום האדמה"

א. איפה אתם ביום האדמה?

עצמו עיניים לרגע, דמיינו "יום האדמה". מה רואים?

גם מבלי לקיים מחקר עומק או סקר מקיף, ניתן לשער שבקרב רוב היהודים עולה תמונה ערבית מאיימת. הנה משהו שדווקא כן מגובה במחקר: במהלך שני העשורים שבין 1977-1997 התמקד רוב הסיקור התקשורתי לקראת יום האדמה ב"הכנות כוחות הביטחון ובטענות על הסתה מצד מנהיגים ערביים. זאת, למרות שברוב הגדול של השנים אירועי יום האדמה הסתיימו ללא אירועים אלימים. רק 7% מהדיווחים לפני ההפגנות ו-6% אחריהן סיפרו מדוע הערבים מפגינים".

יום האדמה הראשון התרחש ב-30.3.1976, לפני 35 שנים. אז יצאו מפגינים ערבים למחות כנגד הפקעת אדמות סיטונית, כנגד "ייהוד הגליל". עוצר הוטל. כוחות משטרה וצבא נכנסו ליישובים. חלק מההפגנות הפכו לאלימות. שישה מפגינים נורו ונהרגו. מאז, הפך מועד זה ליום של מחאה כנגד אפליית הערבים בישראל ודרישה לשוויון אזרחי.

ב. וביום של פיגוע?

הדברים האלה נכתבים בירושלים, ביום בו הטמין מישהו מטען חבלה בתחנת אוטובוס במטרה להרוג אזרחים. בד בבד עם חידוש רוטינת הטלפונים האיומה (אתה בסדר? ואת?), התגייסו כל השחקנים הקבועים להעלות את משחק התפקידים. מיד החל מופע ההרגעה וההסתה (שמתם לב למתח הסמוי אך הקבוע בין השניים? למרכיבי התמהיל? הרגעה, פיאור החוסן, ביסוס עליונותנו המוסרית, הבטחה לנקם ושילם, הסתה פרועה. כל הרצף הזה מתקיים תמיד ובמקביל).

ומתחת כל זה מסתתר לא אושר גדול, אלא הפרדה שיטתית. חלוקה דיכוטומית בין יהודים לערבים, טובים לרעים. כמעט כל פרט מגויס, מי במודע וברצון ומי בתיוג כפוי, להזין ולחזק, באומר או בשתיקה, את בלעדיותה ובכירותה של אותה חלוקה. להוסיף עוד לבנה להבנית תודעה שקרית, הרסנית, המחלקת את החי כאן על-פי זהותו הלאומית.

ג. וביום יום?

בשנים האחרונות מבינים יותר ויותר מאיתנו (ועדיין קומץ זעום), שקריאה נכוחה של המציאות כאן מחייבת פרידה מ"תמונות תודעתיות" מושרשות. יש משהו מכאיב בתהליך הזה, בפרידה מאותן "אמיתות", במסקנות המתבקשות בנוגע לזמן הזה, בקריאה המחודשת בדברי הימים ההם (אני זוכר עכשיו רגע פרטי כזה, לפני עשור, בעת נהיגה לילית ברחובות ירושלים. הרדיו באוטו משמיע חדשות. אני יודע בוודאות מדויקת, מתוך הכרות עם פרטי הפרטים, שרוב רובו של הדיווח שאני שומע עכשיו הוא שיקרי. שחלק ניכר מהדברים המדווחים הם הפוכים מהאמת. שהדבר נעשה בכוונת מכוון. שהרע יותר שיתרחש מחר יתבסס גם על זה. משהו קורה במוח ברגע כזה. לדקות ספורות אפילו הרחובות המוכרים בהם נהגתי נראו אחרת).

זיהויי הפגנת מחאה הקוראת להכרה ושוויון כאיום משמעו להיות שבוי בחלוקה שקרית. להיות שבוי בתמונה פירושו לחזקה. מתן בכורה ובלעדיות לחלוקה האתנית על-פני רבות אפשריות היא בחירה בחיזוק הכוחות האלימים. בהנצחת האלימות. בשורה התחתונה, זוהי חלוקה מטמטמת ורצחנית.

ד. איפה אתם?

נניח הייתם שומעים על מקום אחר, רחוק מכאן, ובו רוב לאומי ומיעוט. וברגעים האלה ממש מנצל אותו רוב את כוחו הפוליטי על-מנת לצמצם עוד יותר את זכויות המיעוט. נניח הייתם שומעים שרק השבוע חוקק הפרלמנט של אותו המקום חוק חדש, שמטרתו לפגוע במי מבין חברי המיעוט שיבקש לציין ולספר את סיפורו. במי הייתם תומכים? איפה אתם עומדים?

הפעילים המארגנים את הפגנות יום האדמה הקרוב מחזיקים בעמדות שונות. יש שידגישו את הפן הלאומי, יש את הדתי, יש את הבחירה בשיתוף ושילוב בין קבוצות וחברות. לא כל סיסמה שתקרא תייצג את כולם. כל דגל שיונף לא יסכם ויכיל את הזהויות וההשקפות כולן. אך הוועדות המכינות את ההפגנות הקרובות ביפו ובלוד משוועות לשותפים יהודים. ביום האדמה, ביום של פיגוע, בימים האחרים. בלוד רואים את המאבק הנוכחי נגד הריסות הבתים כמהלך משותף. ביפו מבקשים להעלות לבמה נואמים יהודים. אפשר להמשיך ולענות לקריאות האלה בכתף קרה וחשדנית. אפשר גם לעשות אחרת ולאתגר באמת, אישית וחברתית, את החלוקה האתנית כבלעדית.

עצמו עיניים לרגע, דמיינו "יום האדמה". דמיינו עצמכם עונים אחרת לשאלת החלוקה.

אירועי יום האדמה: 29.03 בלוד, 02.04 ביפו