זה לא הסוף (2)
סיומה של שביתת העובדים הסוציאליים מזכיר לנו, שוב, שמערכת המשפט הישראלית התאימה עצמה לעקרונותיו השונים של המשטר הניאו-ליברלי בישראל. משטר זה, שאינו פועל לקידום שוויון חברתי וצדק חלוקתי, כונן מערכת משפט המשרתת את הנחותיו ואינה מערערת עליהן. לכן, יש להפסיק לראות בבית המשפט אמצעי לתיקון, אלא מערכת המאשררת את העוול שנגרם על ידי הניאו-ליברליזם הישראלי.
כאמור, התנהלות העניינים בבית הדין הארצי לעבודה השבוע מהווה מקרה מבחן נוסף המדגים את התנהלות מערכת המשפט בעידן ההפרטה. נציגי האוצר פנו לבית הדין בבקשה שיורה לעובדים הסוציאליים להפסיק את השביתה ולחזור לאלתר לעבודה. לפי הדיווחים בכלי התקשורת, נשיאת בית הדין, השופטת נילי ארד, נזפה בנציגי העובדים וטענה בפניהם כי המהלך שהתרחש בשבוע שעבר, בו דחו נציגי מרכז איגוד העובדים הסוציאליים את ההסכם, הוא מהלך לא תקין משום שהעובדים המאוגדים הסמיכו את ההסתדרות להגיע עם האוצר להסכם. לכן, לשיטתה, הם אינם יכולים כעת לחזור בהם מהסכם זה.
דברים אלה, אליהם נלוו איומיה של השופטת ארד כי תוציא לעובדים צווי מניעה אם יסרבו להגיע להסכמות עם האוצר במסגרת המתווה הנוכחי של ההסכם, מקבעים את אותה נורמה כוחנית שהשתרשה ביחסי העבודה בישראל. נורמה שאינה רואה בזכותם של העובדים לשבות זכות חברתית, ושאינה סבורה שנחוץ שבית המשפט יגן על תהליכים דמוקרטיים בארגוני עובדים, כגון הצבעה של מרכז האיגוד על הסכם שכר. לפיכך, הדיון אתמול בבית הדין סיפק הוכחה נוספת לכך שמערכת המשפט הישראלית אינה אלא השתקפות של מדינת ההפרטה.
אקורד הסיום של השביתה צריך להדליק נורה אדומה בקרב העובדים הסוציאליים וארגוני עובדים אחרים. ארגונים אלה מזניחים לרוב את הפוליטיקה, שהיא עדיין הזירה המרכזית והחשובה ביותר לניהול מאבקים לשינוי חברתי. לצד ביסוסה מחדש של העבודה המאורגנת והתארגנות לקראת מאבקי זכויות עובדים נוספים, עליהם גם להחזיר את הפוליטיקה אל המאבקים החברתיים.
מסקנה זו רלוונטית גם לארגונים החברתיים ופעיליהם. ארגונים אלה עתרו בצורה סיטונית במהלך שני העשורים האחרונים כנגד עוולות חברתיות שהתרחשו לשיטתם על ידי השלטון. עבורם, המסקנות העולות מן המאבק מחדדות את הצורך להפסיק לעסוק בהתדיינות משפטית ולחזור לעסוק בפוליטיקה. יצירת כוח פוליטי סוציאל-דמוקרטי היא אפוא התשובה לסיומו המאכזב של מאבק העובדים הסוציאליים.
הכותב הוא עובד סוציאלי וסטודנט לתואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
למה לקצב מותר היה לחזור בו מהסכם הטיעון שחתמו שלוחיו עם הפרקליטות? משום שעדיין נידרש אישורו – והוא לא נתן אותו. כך גם במקרה העו"סים, מותר לצד במשא ומתן לדחות את ההצעה ששלוחיו מביאים בפניו, כל עוד לא חתם רשמית על ההסכם.
אבל צריכה להיות כאן פעולה הרבה יותר נמרצת.
בתי המשפט לא רק שהם מבטאים את הנורמה הניו ליברלית אלא שהם אלו שהביאו אותה לדרגת נורמה. הגברת ארד לא רק שביטאת את הנורמה אלא עשתה מעשה שהוא בעיני לא יעשה ואני חושב שהיה ראוי שארגונים חברתיים ידרשו את הדחתה והחלפתה. ההלטה הזאת שלה ביחד עם פסק הדין שלה בעניין עובדי חברות הכוח אדם שבו היא פשוט עיקרה את החוק שמחייב מעסיקים לקבל לעבודה עובדי קבלן לאחר תשעה חודשי עבודה מראים שהופשטת ארד אינה ראויה להיות שופטת בבית הדין הארצי לעבודה ובוודאי לא נשיאתו.
יש כאן מישורים רבים שצרכים להשאל בצורה בוטה יותר הסתדרות העובדים מיצגת את כלל העובדים? האם בית הדין לעבודה עדיין הולך בדרך שלשמו הוקם? לעו"סים מי הם מנהיגי ומכתיבי הדרך היום?
האם יש זירות שונות או שכל הזירות הן אחת למען המטרה או שהמטרה היא הזירה ולכן כל דבר שנוגע בדרך למען המטרה הוא חלק מהזירה? האם העו"סים עשו תחקיר מקיף ואמיתי של הצלחות וכשלונות בהשביתה זאת?