זה לא הסוף (1)

אנו, העובדים הסוציאליים שחונכו על ערכים כמו שיתוף ודמוקרטיזציה בתהליכי קבלת החלטות, היינו ליחפנים שצועדים בנתיב המאבק ומופתעים לגלות שהוא מרוצף באריחים עליהם פוזרו במזיד ובזדון שברי זכוכית. ראינו כי כוחו של ציבור העובדים הסוציאליים באחדותו, אך הלכה למעשה האחדות והכוח לא הומרו לכלי מיקוח בניהול המו"מ שבין האוצר לאיגוד העו"סים והסתדרות העובדים. אלו האחרונים ביקשו לסגור עסקת בזק, מעט מדי ומהר מדי. יש בהתפתחות מדאיגה זו כדי לבדוק בשנית את מערכת היחסים שבינינו, העובדים הסוציאליים, ובין אלה שקיבלו עליהם את התפקיד לייצג אותנו. גם ידם של פוליטיקאים שהתיימרו להיות אנשי שלומנו אינה יוצאת נקייה ויש להם חלק בכך שהזדמנות הפז להקים מחאה אמתית בישראל, שוב נקטעה בעודה באיבה.

כבר בתחילת המאבק אפשר היה לזהות בתוכו כמה "שחקנים" עיקריים: הראשון, איגוד העובדים הסוציאליים והסתדרות העובדים; השני, משרד האוצר ונציגיו; והשלישי – אנחנו, ציבור העובדים הסוציאליים שגויס והתגייס לצורך קידום המאבק. התמימות הבוסרית של תחילת המאבק יצרה את האמונה כי פעולות המחאה יובילו להשגתו של הסכם מכובד והוגן. אך מהר מאוד הסתבר כי מדובר ב"משחק מכור", כזה שתוצאותיו ידועות מראש. נציגי האיגוד וההסתדרות שפכו את התינוק עם מי האמבט מבלי לאפשר למחאה להשפיע ולשמש כלי מיקוח. הדבר יצר שבר גדול וחשף פער ונתק מדאיג ומקומם בין איגוד העו"סים והסתדרות העובדים ובינינו, ציבור העובדים הסוציאליים.

ערב היציאה למאבק הוצגה לציבור הרחב תמונה של זהות מוחלטת, שלא לומר סימביוטית, בין איגוד העובדים הסוציאליים ובינינו, ציבור העובדים הסוציאליים. עם סיום המאבק מתבררת תמונה שונה בתכלית. גם אם לא כולם יודו בכך בפה מלא, קיימת תמימות דעים כמעט מוחלטת כי תוצאות המאבק רעות מאוד. דעת הקהל מלמדת עד כמה צרמה התנערותם של האיגוד וההסתדרות מציבור העובדים ועמדותיו הברורות. הדבר מחייב אותנו העו"סים לבחון מחדש את מעמדנו כלקוחות ואת טיבו של החוזה שקיים בינינו ובין האיגוד והסתדרות העובדים ואופני התממשותו במאבק הנוכחי.

בצורתו הבסיסית ביותר, החוזה בין האיגוד לעובדים מבוסס על כך שמתפקידו של האיגוד להגן, לקדם ולייצג את האינטרסים של העובדים. תפיסת האדם כלקוח (ולא כ"מטופל" או "חולה") מעגנת בתוכה זכויות וערכי יסוד בסיסיים כמו זכותו של האדם להגדיר את עצמו, להרחיב את יכולת הבחירה שלו בנוגע לחייו והחשוב מכל להיות מעורב ושותף פעיל בהחלטות שמתקבלות בנוגע לעתידו. על כן, מימוש מעמדנו כלקוח פירושו ניהול המאבק תוך תפיסתנו כשחקנים פעילים, שחקנים ברי דעת, ובעלי יכולת לקרוא ולפרש את המציאות בה אנו פועלים ולהגיב אליה בהתאם.

הלכה למעשה התקבלו החלטות שעמדו בניגוד גמור לקולות שהשמיע ציבור העובדים, ובצורה שערערה לחלוטין את מעמד העו"סים כלקוחות. כך נחשפה צורתם האמיתי של היחסים בין האיגוד לעובדים: יחסים של פטרונות. ציבור העובדים הפך לאובייקט מנוצל שנעשה בו שימוש לרעה כדי לממש צרכים פרסונליים של צבירת כוח, יוקרה ועוצמה פוליטית.

דוגמה אחת מיני רבות לפטרונות זו ניתן היה לזהות בהודעה שהוציא דובר האיגוד, ובה הוא מציג את העו"סים כמי שאינם ברי סמכא לעסוק בסוגיות שונות של המאבק. דומה הדבר ליחסי עזרה בהם ה"מטפל", מתוקף קנאותו להגדרתו כ"מומחה", מבטל את הידע של לקוחותיו (לצורך העניין – ההורים) ומוכיח אותם על כך שהם אינם כשרים לגדל את ילדיהם משום שהם לא למדו תיאוריות על גידול ילדים. הפטרונות של איגוד העו"סים כלפי עובדיו קשה לעיכול במיוחד משום שהיא מהווה אנטיתזה לערכים ולפרקטיקות הבסיסיות ביותר בעבודה הסוציאלית. הסנדלר כפי שלימד אותנו איגוד העו"סים במאבק הנוכחי, הולך יחף.

אך אל לנו לטעות, איגוד העובדים הסוציאליים איננו היחיד ולצידו שתי שחקניות נוספות שדרך פעולתן עמדה בסתירה גמורה לרעיונות שהם מתיימרים לייצג. הראשונה היא הסתדרות העובדים, השנייה היא חברת הכנסת שלי יחימוביץ'. המאבק ותוצאותיו מלמדים אותנו כי שני אלו ביקשו להוכיח, כל אחד בדרכו הוא, כי מאבקי עובדים במדינת ישראל שמקור צמיחתם הוא מלמטה, אינם רלוונטיים. כשהגולם מאיים לקום על יוצריו, המאבק נועד מראש לכישלון. על כך אנו למדים מנטישתו של עופר עיני, בעל הבית של ההסתדרות, את המערכה בנקודת השיא שלה ומנקיטת העמדה הסקפטית והפסימית של יחימוביץ' אשר קבעה בנחרצות רבה מדי כי אבדו הסיכויים להשיג הסכם ראוי.

דומה כי ההסתדרות נעלבה נוכח ניסיונותיהם של כוחות חדשים ורעננים לייצר עמדה חדשה ואסרטיבית. עד כה בלטו הצלחותיה של ההסתדרות כשהיא ייצגה ועדים חזקים שיש ביכולתם לסגור את ה"שיבר" של המדינה. ועדים אלו יצרו עמה ברית שחיזקה את סמכותה ולא ערערה אותה. הניסיון של ציבור העו"סים להצמיח מנהיגות עובדים אותנטית שתבטא קול אלטרנטיבי הצליח, אך ההסתדרות פירשה זאת כצעד מסוכן שעלול לערער את כללי המשחק של ניהול מאבקי עובדים. צעד שיש בו כדי לפגוע בדימוי של מי שעומד בראשה של ההסתדרות, מנהיג שהתגלה כמי שמאוהב בעיקר בעצמו ובכוחו ופחות ברעיונות שהוא אמור לייצג.

יחימוביץ' שימשה עד למאבק זה דוגמה (טובה) לאישיות פוליטית המעורבת במאבקים של אוכלוסיות מוחלשות. דמות שאינה מהססת לייצג נאמנה קופאיות בסופר או עובדות ניקיון במסדרונות הכנסת, כל זאת תוך ניסיון מתמיד לבלום את ההפרטה וחולאיה ולקדם צדק חברתי. דווקא משום כך, לא ניתן לקבל את עמדתה הפסימית-פאסיבית במאבק זה, כעמדה תמימה. ככל הנראה, בדומה לחלקים אחרים של הציבור הישראלי, נכונותו של ציבור העו"סים להתגייס למאבק שגבל בחלקו גם באי ציות חברתי, תפס אותה לא מוכנה. תמיכה בהמשך המאבק הייתה מחייבת אותה להסתכל על ציבור העובדים הסוציאליים בגובה העיניים. אמונה ביכולתם של העובדים להפוך את המחאה לקלף מיקוח הייתה גובה ממנה מחיר של וויתור על דיוקנה הרובין-הודי, אולם אין זה אומר שהדבר היה הופך אותה ללא רלוונטית במאבק.

תפקידם של נציגי ומייצגי העובדים, לקוחותיהם, בדיכוי המאבק אמנם מקומם – אך הוא אינו מפתיע. האופן שבו גבר הרצון האישי לצבור עוצמה וכוח על הוגנות בסיסית משקפים את כללי הג'ונגל הניאו-ליברלי. בתוכו משתקות מערכות ממסדיות ניצוצות של מאבק באמצעות תהליכים של קואופטציה. בצורתה הפשטנית, קואופטציה היא תהליך שבו מערכות חזקות ודומיננטיות, מזהות את סוד כוחם של מערכות אחרות שעלולות לאיים עליהן ובצורה מתוחכמת ומוסוות הן שואבות – בולעות אותן לתוכן. כתוצאה מכך, המנהיגות האלטרנטיבית שאיימה על המערכת החזקה מתחילה לדבר בשפתה, להצדיק את צורת עבודתה ואת ההיגיון הבסיסי שלפיו היא פועלת. נוצרת ביניהם ברית של חלוקת שלל, כך שכל אחד מקבל את חלקו.

כך היה גם במאבק העו"סים. האוצר ביקש למזער נזקים ולא לשלם מחיר גדול מדי או ליצור תקדימים. האיגוד וההסתדרות ביקשו להוכיח הצלחה בדמותו של הסכם טוב ובכך ליצור דיבידנדים ולשפר את מעמדם הן בקרב ציבור העובדים והן ביחס לעתיד הפוליטי או המקצועי שלהם. למרבה הפלא נוצרה התקוממות מפתיעה בקרב העובדים, אשר קלקלה לרגע את ההצגה. החלטתו של בית המשפט לענייני עבודה יכולה ללמד עד כמה יכולים להיות ארוכות זרועותיהם של הקואופטציה ושל הג'ונגל הניאו-ליברלי.

לצד הביקורת, חשוב לזכור את רגעיו היפים של המאבק וגם את התוצאות החיוביות שלו. המאבק הוכיח כי לעובדים הסוציאליים יש כוח משמעותי שאמנם לא התממש בצורה משביעת רצון, אך הוא עדיין קיים. יתרה מכך, המאבק לימד אותנו העו"סים פרק חשוב, הוא איפשר לנו לחוש ולחוות מקרוב רגעים של דיכוי שהם מנת חלקם היום-יומית של לקוחותינו. בכך רכשנו במו ידינו פנס שמאיר מחדש את תפקידנו בתחום הצדק והשינוי החברתי. כדי לתרגם זאת לרמת הפרקטיקה, נצטרך לזכור רגעים אלו בכדי לראות ולקבל את לקוחתנו (גם) כתוצר של הסדר החברתי הלקוי. נוכל להיעזר בחוויה שעברנו כדי להבין את המיקומים השונים של לקוחותינו, בין אם מדובר במעמד, אתניות או מגדר, ואת תפקידם בעיצוב של אי שוויון חברתי-כלכלי.

בעקבות המאבק נוכל לבחור בחירה מודעת יותר ולהחליט כי תפקידנו לסנגר ולייצג את הלקוחות אל מול החברה והמדינה. כך גם נוכל לוותר בקלות רבה יותר על דמותנו כסוכנים ממשמעים ומפקחים מטעם המדינה והחברה. במסגרת המאבק למדנו כי המדינה והמערכות המייצגות אותה חזקות ואכזריות מספיק וכי הם אינם זקוקים לנו עוד בתפקיד של כמליצי יושר עבורם.

ולבסוף. המאבק הנוכחי הראה והוכיח לנו עד כמה אנו זקוקים למנהיגות שתייצג אותנו נאמנה. הכוחות הנפלאים שפעלו בשטח לא היו בשלים דיים כדי לייצר מנהיגות אלטרנטיבית תחת זו השמרנית שמחדליה נחשפו. אך בל תטעו, אין זה סוף הסיפור. עלינו להפנות את המבט קדימה ולפעול בשנתיים הקרובות להצמחת מנהיגות שכזאת. כבר היום כולנו יודעים כי לפעם הבאה נגיע מוכנים, בשלים ומאורגנים יותר. כל זאת כדי לממש את זכותנו ויכולתנו להקים מחאה אמיתית עבור ציבור העובדים (הסוציאליים) בישראל. מחאה שתוביל לגמול הולם עבור מומחיותנו ולתקציבים ראויים עבור לקוחותינו.

הכותב הוא עובד סוציאלי במרכז לטיפול ומניעת אלימות במשפחה בבאר שבע, סטודנט לתואר שלישי ומלמד במחלקה לעבודה סוציאלית על שם שפיצר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב