• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

כשברווזים הופכים לברבורים

לא יועילו כל ההצהרות, הזעקות והגינויים. פריחתה של הפרחה, המדירה שינה מנציגי המשטר הישן, מעידה על רנסנס תרבותי ישראלי
מאיר עמור

סוציולוג (פרופ' בגימלאות), אקטיביסט, ממייסדי ארגון הל"ה וסרבן מצפון חברתי

זרם הודעות הגינוי והתמיכה בדבריו של יהורם גאון אינו פוסק. מדוע מושך דיון זה במוזיקה המזרחית תשומת לב רבה כל כך? התשובה היא ישירה, פשוטה ומפתיעה. דיון זה מושך תשומת לב רבה משום שאין זה דיון במוזיקה מזרחית אלא בתרבות ישראלית. תרבות מערבת תמיד שאלות של זהות, פוליטיקה ורגשות עזים.

זהות ופוליטיקה הם תחומים בעלי מטען רגישויות עם מתח גבוה בכל מקום, ובהחלט במקומות מועדים לשינוי. בישראל אנו מהלכים בלב ליבו של תהליך שינוי. מסיבות אלה העניין רב כל כך ביצירה התרבותית המזרחית בישראל כיום. אנשים עם מודעות חברתית, הדנים בנושאים של תרבות, זהות ופוליטיקה, עשויים לצאת נשכרים אם יוסיפו מימד היסטורי לעיונם.

קשה לחוש בתנועת כדור הארץ, אך הלה נע ומשתנה תדיר. מודעות ודמיון היסטורי עשויים לאפשר הבחנה בתנועתה של התרבות הישראלית מחד ולהעניק לה נוכחות מאידך. תרבות זו עוברת שינוי. אפשר להתווכח על סוג השינוי, אך אי אפשר להתכחש לו. קבוצות אמנים/ות חדשות תובעות מקום ומעמד בייצור התרבותי בישראל. תביעות אלה מאיצות את קצב השינוי.

שינוי הוא מרתיע ולעיתים מפחיד. הוא מפחיד בעיקר את הנהנים מפירות המשטר הקיים. הפחד הוא פסיכולוגי, אך גם חברתי-כלכלי. זאת מאחר שסדר לא-שוויוני יוצר משטר המייחד זכות-יתר לאחדים, ופוגע באחרים דרך הפיכת זכויותיהם ללא נראות או מוכרות. "פריחת הפרחה" מציבה סימן שאלה תרבותי ופוליטי על זכות-היתר האשכנזו-ישראלית.

פריחתה של הפרחה היא זרם תת קרקעי חברתי-תרבותי אשר הופך ופורע את הסדר המקובל. מתחת לפני השטח הגלוי מתרחשת לידה-מחודשת, מעין רנסנס. זה מרעיד את אמות הסיפים של הממסד התרבותי-פוליטי בישראל, המאויים עד מאד מהזרם האלטרנטיבי. לפיכך, ננקטות על ידו פעולות פוליטיות של פיקוח, הזרה, הגחכה, הצרת צעדים וצמצום משאבים. אלה גורמים לערעור ביטחון אישי וקבוצתי. הם מסתכמים בדיכוי עקיף ומוסווה או מופיעים כדיכוי ישיר ובוטה.

הטעם בפעולות אלה הוא פשוט: הן מאיטות את קצב יצירתה של אלטרנטיבה תרבותית. צעדי הממסד חוסמים את ביטוייה האלטרנטיביים של תרבות הרוב במהלך חמישים שנות קיומה הראשונות של המדינה והחברה בישראל. אין תואר אחר לחסימה זו חוץ מאשר דיכוי דרך תגובה שלילית (ובלועזית – ריאקציה).

זו הייתה ועודנה ריאקציה תרבותית אשכנזו-צנטרית. תרבות זו מיסדה, הפיצה וכפתה סוג ביטוי תרבותי שהיה אחיד, הגמוני ומונוליטי. לריאקציה היה ויהיה כוח דיכוי, המופיע במגוון מסכות. הכסות הנפוצה ביותר היא טיעון "אנינות וטעם אישי" בצריכה תרבותית. טוענים שכאלה, לעיתים מזומנות, מתיימרים להגן על "תרבות גבוהה ואיכותית". טענת "האיכות" אינה ייחודית לכוחות האשכנזו-ישראליים בלבד. זוהי פוליטיקת התרבות, והיא נפוצה במקומות רבים. אך התנכלות שכזו לעולם תהיה אלימות מוסווית.

על כן, אמירותיו של יהורם גאון הן פוליטיות. עמדותיו מצביעות על טעם אישי, אך זה אינו הדבר היחיד המגולם בהן. "טעמו האישי" של יהורם גאון הפרט, הוא חלק ממערך שלם של עמדות פוליטיות על ייצור תרבות בישראל. צד זה מעניין פחות. הצד המעניין הוא משמעותן החברתית של אמירותיו, ובעיקר ההד שיצרו. ואת הצד הזה ניתן להבין רק על רקע הכלכלה הפוליטית של התרבות בישראל.

טעם אישי ותקצוב פוליטי

את פוליטיקת "הטעם האישי" של ירון לונדון, טומי לפיד, ויהורם גאון, אחרים ואחרות נוספים, ניתן להבין טוב יותר על רקע חלוקת משאבי התרבות בישראל. תקצוב התרבות בישראל אינו שוויוני והוא מתנהל על פי מפתחות ושיקולים פוליטיים של העדפה תרבותית. אופרה מקבלת יותר מאשר פיוט; הפילהרמונית מקבלת יותר מאשר האנדלוסית ו"הקאמרי" מקבל יותר מאשר "בימת קדם". מכאן כי "אנינות טעם תרבותית" זו עולה כסף רב לאזרחים המשלמים מיסים.

הקצאת משאבים ציבוריים היא תמיד פוליטית. השאלה האם ההקצאה הקיימת מבטאת גם חלוקת עבודה אתנית' נשארת שאלה פתוחה רק למי שמתאמץ לא לדעת ולא לראות את הכלכלה הפוליטית של תקצוב התרבות בישראל. סבסודה של "אנינות טעם תרבותית" אשכנזו-ישראלית ממשאבים ציבוריים היא פעולה של כפיה ושל  אי-צדק. יש לה קשר רופף "לאיכות" וקשר אמיץ לכוח.

אין שום ספק כי "פריחת הפרחה" משגעת את ישראל הממוסדת. רנסנס זה מטריד יותר מאשר "מהפכת הנענע" של סוף שנות ה-70 וה-80. "מנחה מרוקאית" של ארז ביטון, "הברירה הטבעית" של שלמה בר ו"עיתון אחר" של דוד חמו ואחרים/ת, היו רק איים של מסר אחר. היום אנחנו עדים לנהר שוצף.

בסוף שנות ה-70 התרחשה גם מהפכה פוליטית. מזרחים ומזרחיות רבים העניקו למנחם בגין את השלטון. אך, לכולם היה ברור, ובעיקר לדור הנסיכים והנסיכות של "תנועת העבודה" והליכוד, כי אין ולא היה שום איום ממשי על המבנה החברתי, הכלכלי והתרבותי של ישראל. אחרי הכל, נסיכי ונסיכות הליכוד ונבחריה של "תנועת העבודה" עדיין שולטים ברמה.

"הפנתרים השחורים" היו עננה שחלפה. מאז הפנתרים השחורים צמח דור חדש. סמי שלום שטרית קרא לו "מזרחים חדשים". מ"מזרחים חדשים" אלה, ומ"הקשת הדמוקרטית המזרחית" צמח דור חדש של פעילות ואמניות פוליטיות בעלות מודעות חברתית עמוקה וזהות תרבותית חדה. אלה הן אינטלקטואליות, אשר נולדו בישראל, הן באות ממשפחות אשר מקורן בארצות אסיה, אפריקה והמזרח התיכון.

נשים ככלל, ונשים מזרחיות בפרט, נתפסו "כשוליים של השוליים". הן נתפסו "כלא מאיימות". על פי ההגיון האשכנזו-ישראלי המתייג היה ידוע כי "א- שוורצע איז א חיה; א-שוורצינא איז המחייה". עם הזמן התברר כי "פריחת הפרחה" מאיימת גם על זחיחות הדעת והנרקיסיזם הגס המבוטאים בקביעה אתנו-צנטרית, סקסיסטית ושובניסטית זו. "פריחת הפרחה" מדירה שינה מנציגי המשטר הישן. פעילות ואמניות אלה מתארות, מכינות ורוקחות את המהפכה. הדיון בתרבות ישראלית מחייב להכיל גם את ההקשר הפוליטי-דמוגרפי והאתני-מגדרי, ו"פריחת הפרחה" מבהירה כי ניתן להוביל מהפכה גם מהשוליים של השוליים.

כאשר משוררת צעירה כמו קלריס חרבון כותבת שיר שבו היא טוענת ומסמיכה את השואה לחוויותיהם של יהודי אסיה, צפון אפריקה והמזרח התיכון בישראל, יסודות חברתיים, אך גם תרבותיים ופוליטיים נעים זעים בחוסר נחת במקומם. כשהיא טוענת נגד אשכנזים, בפה מלא ובמבט נכוח האומר: "… עטפתם אותנו בארעיות קבועה של כלום/ נצחיות של קיבעון וחידלון/ תפסיקו כבר מכחישי שואה שכמותכם", נמעניה לא נותרים שלווים.

הזעקה האילמת העולה מסבל הארעיות והחידלון או ההכחשה הקבועה של כאבם של מזרחים ומזרחיות, אינן זוכות על פי רוב לאור או לאוזן קשבת. למדנו זאת על בשרנו, מתוך ניסיון ארוך וכואב עם ממסד מתנכל ומתנכר. היה זה לחם חוקם של הורינו, וגם אנו טועמים את מלוא עולו. כאשר פנחס כהן מטיל נעל בנשיאת בית המשפט כולם מדברים על כך. הכאב, ההתעלמות וההזנחה הקבועים זוכים לפחות תשומת לב. על כן, קריאה בשירים כאלה חייבת להיות מושכלת. זו חייבת להיות קריאה איטית.

ריאקציה אשכנזו-ישראלית

הדבר שנפל בישראל הוא בבחינת נהר גואה של יצירתיות ואשד של פעולה פוליטית. זהו תהליך עומק, אשר משמעותו מרחיקת לכת, הרבה יותר מאמירה חסרת הגיון או ממחווה פוליטית מעושה של עבד רצוע אוזן, גאון או כסיל. תגובתו החכמה של הזמר משה פרץ מביאה את התאהבותו העצמית של פרנק סינטרה הישראלי לכדי אבסורד. פרץ הצליח ליצור מילכוד 22 לגאון.

גם אמירתו הרגשית והמתפרצת של טומי לפיד כנגד שירתו של עמיר בניון או אפילו הגחכתו של ניסים סרוסי על ידי ירון לונדון לפני כשלושים שנה, מצביעות על שורש פוליטי (המתחזה כתביעה לאיכות) משותף לאמירות אלה. השורש הפוליטי הוא ריאקציה אשכנזו-ישראלית.

הפריחה של הפרחה מתרחשת. זהו תהליך, הכולל תחומי ביטוי אנושיים מגוונים. החל ממוזיקה קלה וקלסית, דרך שירה אישית בה מגולמים עושר וגודש חוויות של משוררות ומשוררים רבים, ביניהם קלריס חרבון ומואיז בן הרוש. כמו כן מופיעה שירה ווקאלית חברתית המביאה לידי ביטוי את החייאת היצירתיות בתחום הפיוט והשירה הדתית. גם אמנות פלסטית לסוגיה השונים מעיזה להופיע ולהכריז על נוכחות בבמות שונות כמו הביאנלה באיטליה.

לפתע, כמעט כמו סינדרלה, מופיעה יצירה ישראלית, שאוצרי אמנות רבים בישראל לא שמעו את שמה או את שמעה. הצגות תיאטרון וכתיבה תיאטרלית כמו זו של שושה גורן בתיאטרון "בימת קדם"; קולנוע חברתי וקולנוע אישי ריאלי (ראו עבודותיו של בני תורתי; "שחור", "שבעה" ועוד רבים); כתיבה ספרותית של תחומים שעד לא מזמן נגזרה עליהם שתיקה מפאת "חוסר עניין לציבור". משל היו אלה ייצוגים של אח מפגר השוכן בחדר אחורי בפריפריה הישראלית. המתחלפים כאן ברווזים בברבורים?

זוהי פריחה תרבותית שבה הפרחה ממלאת תפקיד מרכזי לא רק של ליהוק וייצוג עצמי, אלא גם של דרישה פוליטית חד משמעית המבוטאת בלשון ציווי: "זוזו! פנו מקום!". דרישה זו מטריפה את הממסד התרבותי בישראל וגורמת ללשון דובריה לחרוץ. זוהי בהחלט דרישה רדיקלית, כשהשילוב של "ציווי" ו"שורשים" הוא ההופך אותה למיליטנטית. מבחינה זו, השורות הבאות בשירתה של קלריס חרבון הן אמת של נבואה המגשימה את עצמה.

"…אני מוכנה לשלם את המחיר של להיזרק מכל מוסד/ של להיות "מיליטנטית" ורדיקאלית/ אתם מתים מפחד, משקשקים."

הדיון אינו בשאלה האם יכול "נודניק תורן", כזה או אחר, לומר את דבריו בגנות או בזכות מוזיקה זו או אחרת. עצם קיומו של הדיון במוזיקה מזרחית ("כן" או "לא") כאילו מוזיקה שכזו היא דבר מונוליתי; כאילו מוזיקה זו או אחרת היא "תרבות", מפספס את העיקר. תרבות לעולם היא רב-מימדית. יצירה תרבותית במימדים המתרחשים כיום בישראל, אין לה שם אחר חוץ מאשר רנסנס תרבותי.

הפרחה בפריחת פרחה

 

תעישי,
חיי,
עלאש דאק לבאטאל?
על מה העוול?
מה קיין פיק טה באש.
אין בך עוון. את ללא מתום.
תרבחי ותסעדי
רחבי ליבך וסעדי נפשך
יה פרחה
יה, פרחה
יה בינת עמי
יה, בת דודי
כתב, סתח וורני.
כתבי, ריקדי ושירי.
דיק לפרחה
השמחה ההיא
יה לעז'יז'ה
יה, יקירתי אהובתי

מרץ 2011 – מונטריאול (תודה לזכריה פלאווין)

כנראה שיעניין אותך גם: