בורקס בטעם כללי

גדלתי בדרום נתניה, וכל מי שהכרתי ידע לצטט שורה ממה שמכונה סרטי בורקס. בעיקר מ"צ'ארלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר", אך גם מסרטיו של זאב רווח – "גנב מגונב פטור", "אדון ליאון" או "המובטל בטיטו" – למרות שכרונולגית הם שייכים לתקופה אחרת שבה התעשייה ברובה עזבה את הארץ, ושחקנים כמו זאב רווח נאלצו בלית ברירה להפוך לבימאים ומפיקים, ולייצר סרטים ללא עזרת קרנות. את אותם סרטים ראינו אינספור פעמים. אם זה בכבלים הפיראטיים או בשנות ה-80 בקלטות וידאו. נדמה שמעולם לא נמאס לנו והרגשנו שמדובר בסרטים הכי מצחיקים ונפלאים בעולם, עם הדמויות שחשבנו, אולי בטעות, לטיפוסים שהכרנו בשכונה או אפילו לבני משפחה קרובים.

לאחר הצבא, כשיצא לי להכיר בני גילי ממוצא אשכנזי, פתאום גיליתי שאנחנו לא חולקים את אותו היחס לסרטים אלה. סרטי בורקס היו עבורם "דאחקה", כלומר שימשו אותם כדי להתפרק באמצעות לעג לדמויות. הגילוי גרם לי למבוכה לא מוסברת; הנה אנשים נחמדים שאני מסתדר איתם טוב, אך נראה שטעמי בקולנוע, ואף דמויות בני משפחתי משמשים להם כנושא ללעג. מאז, לא צפיתי עוד בסרט בורקס בחברת אשכנזי.

הבמאי רון כחלילי, כיוצר מצפוני ומזרחי פוליטי מודע, החליט לצלם סדרה בת שלושה פרקים על סרטי הבורקס. הסדרה נפתחת עם היוצר הגדול של סרטי בורקס, מנחם גולן, ועם "סאלח שבתי" שטוענים שמשך מיליון צופים, חלקם הגדול מזרחים שנהנו מהסרט.  סאלח שבתי הוא "דמות מזרחית כללית", טוען השחקן שגילם אותו, חיים טופול. "לא רצינו ששבתי יהיה שייך רק לתימנים או למרוקאים, אלא לכל המזרחים, ולכן המצאנו מבטא". דמותו הכללית של סאלח שבתי – תחמן, שתיין, אינו זוכר את שמות ילדיו, ולא יודע מה זה ברז מים – הופכת לאחר כמה עשורים מטרה לביקורת על-ידי אינטלקטאולים מזרחים, בין היתר בספרה החלוצי של אלה שוחט על הקולנוע הישראלי. חצי הביקורת מופנים להיותה של הדמות כללית ומאוד סטריאוטיפית. גם חבר אמר לי פעם שהוא בטוח ששבתי הוא עיראקי.

משם ממשיך כחלילי אל שנות ה-70, עשור שבו זוכים סרטי הבורקס זוכים לפריחה חסרת תקדים. האולמות מלאים, והיוצרים מקבלים עידוד כספי ממשלתי על כל כרטיס שהם מוכרים, עד להגעת קבוצת קי"ץ (קבוצת קולנועית אשכנזית צעירה, שחבריה בין השאר היו נחמן אינגבר, ג'אד נאמן, עוזי פרס וניסים דיין) שגדעה באכזריות את התחלתה של תעשיית קולנוע ישראלית נורמלית. מעשה הגיליוטינה הזה התרחש כאשר הם הצליחו בעזרת עוזי פרס, אחיינו של שמעון פרס, לשכנע את עדי אמוראי (סגן שר האוצר דאז, אליטיסט לדבריו) להפסיק עם שיטת העידוד ולהקים קרן קולנוע לסרטי עאלק איכות, כאשר הם עצמם יהיו הלקטורים והבמאים שלהם. בכך הצליחו לעשות מה שאסד עשה בסוריה – הפכו מכת קטנה ואיזוטרית לגוף השולט במדינה שלמה.

כך בעוד שבכל העולם יש ז'אנר מרכזי עממי מסחרי כשלצדו מתקיימים ז'אנרים נוספים, אמנותיים יותר או פחות, כמו סרטי אימה וכיו"ב, בישראל הפך הז'אנר האמנותי למרכזי, כשלצדו אין ז'אנרים נוספים. התוצאה הייתה שרוב התעשייה עזבה, ומאז היו עשרים שנים קשות בקולנוע הישראלי שבהם חל איסור לא כתוב לצלם סרטים מזרחיים. כמובן שמי שרצה עשה זאת על חשבונו ולא מכספי המדינה – למשל זאב רווח, שאף הרוויח ומילא אולמות, ונלחם אל מול סרטים שמומנו מתקציב ממשלתי וירדו לאחר יומיים (ועד היום חלקם לא ניתנים להשאלה ב-DVD, שלא לדבר על הורדה באינטרנט, בעוד סרטי הבורקס מושאלים, נקנים ומורדים בלי סוף).

אירוני הוא, שכל מורי הקולנוע שהיו לי אמרו שלפעמים סרטים טובים שלא מצליחים בקולנוע שורדים באמצעות ה-DVD, ועם הזמן גם מחזירים את ההשקעה שלהם. ובכן במקרה של סרטי קרן הקולנוע הישראלי זה לא קרה, וככל הנראה לא יקרה.

מדימוי רגיל לתודעת משרת

בסדרה מראיין כחלילי את היוצרים והשחקנים המרכזיים של סרטי הבורקס לפני ההגדרה ולאחריה: מנחם גולן, חיים טופול, יהודה ברקן ובועז דוידזון מהצד האשכנזי, וזאב רווח ויוסף שילוח מהצד המזרחי. מכולם הוא מנסה לחלץ עדויות מרשיעות על חלקם ביצירת הסטריאוטיפים הבעייתיים של המזרחים, ומכולם הוא שומע, למעט אמירות מזעזעות למשל כמו זו של גולן ש"הזנות היתה מרוקאית", משפטים די תמימים.

הראיונות של כחלילי חושפים קולנוענים אשכנזים שביקשו לעשות קולנוע מסחרי והשתמשו במתח העדתי כקונפליקט, אלמנט הכרחי בעשיית כל סרט באשר הוא. על מנת לחזק את התזה הראשונית שלו (והנכונה במידה מסוימת) הוסיף כחלילי כותרות מנחות. הדבר זה לא בא להקל באחריותם לנושא, אך לדעתי צריך להבין שכמעט כל יוצר אשכנזי או מזרחי, כמו ג'ורג' עובדיה, שהיה נוחת באזור, היה משתמש בקונפליקט המזרחי-אשכנזי ליצירת קונפליקט; הרי עד היום עושים את זה, ראו מקרה "האח הגדול".

ניתן לקבוע שהקהל העיקרי של סרטי הבורקס, בעיקר זה של שנות ה-70 וה-80, היו בני הדור המזרחי השני והשלישי, ואף הרביעי. מדובר במזרחים שכבר "התחנכו" פה, צרובים מכור ההיתוך, שהפנימו בכיף גדול את הסטריאוטיפים הגסים שהעתירו עליהם גולן וחבריו. הרי מה ההגיון במשפחה שבה האחות היא תימנייה (גאולה נוני) והאח הקטן הוא בעל מבטא מרוקאי (דוד שושן)? בבוטות כזו נחתמה תדמיתם של יוצאי ארצות ערב לעד.

אני משער שהסרטים הללו לא דיברו אל דור ההורים, בייחוד אל מי שבאו מארצות עם מסורת קולנועיות כמו מצרים, עיראק ואיראן. סביר להניח שאם צפו בסרטים הללו, הם חשו במרקם המלאכותי שלהם. הרי סרט קומדיה עממי או סאטירי, שנוצר במקום נורמאלי, ולא במקום שזה עתה נחתו בו אלה לצד אלה תרבויות רחוקות אלף שנות אור, היה מקצין תכונות אישיות של דמויות על מנת לייצר רפליקה קולנועית, ולא מבטאים מדומיינים. הקולנוע הישראלי הציג דמויות שמייצגות תכונות תרבותיות מגובשות שלקהל קל מאוד לשים עליהם את האצבע, ולהבין מאיפה הם באים.

אותם קולנוענים שיצרו בתמימותם סטריאוטיפים מזעזעים לא ממש אשמים. האשם הוא המבנה החברתי המוצק עליו מושתתת מדינת ישראל. מבנה בתוכו פיונים, עסקנים ושאר שרלטנים מתבייתים על דימויים קלים להשגה ומנצלים אותם רק על מנת לייצר הצלחה חומרית ושיווקית. לאשמה הזו יש שם: הציונות, שגרמה לקבוצות יהודים ממדינות ערב להפוך ביום אחד מבני אדם נורמטיבים בעלי דימוי בסיסי לכאלה עם תודעת משרת.

החשיבות העיקרית של שלושת פרקי הסדרה של כחלילי אינה במציאת האשמים, אלא בהבאת כל העדויות על אופן עשיית סרטי הבורקס, התפישות התרבותיות, הזלזול והרדוקציה. המזרחים אוהבי סרטי הבורקס, ולא על מנת להינזף, יכולים למצוא ב"סרט שחור לבן" תמונה מלאה יותר של המציאות. לעובדה זו יש חשיבות רבה לנוכח המציאות הישראלית המתעתעת, שלה היסטוריה רשמית וזרמי נגד חזקים הנחבאים בסלוני קוקטייל.

סדרת הסרטים הבאה שתיעשה על סרטי הבורקס צריכה להיעשות עלינו, המזרחים, ועל הפער בין איך שאשכנזים תופשים את סרטי הבורקס ולבין הסיבות בגינם אנו צפינו בהם פעם אחר פעם, ואולי גם על המבוכה שחלקנו חשו כשהבנו את הפער. סדרה כזו צריכה להתחקות אחר הסיבה שבעטיה קיבלנו, הזדהינו ואף הפנמנו את דמות המזרחי הכללי. האם יכול להיות שפשוט תפסנו את כל הסיפור בצורה אחרת לגמרי?

הסיבות לאהבה הגורפת בקרב המזרחים לסרטי הבורקס צוינו בעיקר על-ידי יוסף שילוח, שהסביר בסדרה שסרטי הבורקס היו המקום היחידי בו ניתנה נראות למזרחי בספירה הציבורית הישראלית, והם לקחו אותה בשתי ידיים. סיבה נכונה, אך לדעתי לא היחידה, כיוון שבני הדור השני כבר "הותכו" למחצה, וכבר נוצרו לא מעט חברויות על בסיס מזרחי כללי, כך שאולי לא היה להם כל כך מוזר ומלאכותי לצפות בחבורה של דמויות מזרחיות מכל מיני עדות. בנוסף, המזרחים כבר קיבלו את מקומם המשני בחברה הישראלית, כך שכבר היה להם קל להזדהות עם דמויות שייצגו לרוב שוליות בחברה הישראלית.

זאת ועוד: סרטי הבורקס צולמו במרחבים מזרחיים, למשל שווקים ושכונות עוני. בסופו של דבר, אותם סרטי בורקס היו סרטים עממיים עם סיפורים טובים, בעיקר בתקופתו של זאב רווח, שיכול להיות ועדיין מעין עדאל אימאם ישראלי. אבל הבעיה המרכזית הייתה הימצאותם בדד באטמוספירה הישראלית, ללא סרטים בעלי יצוגים מזרחיים אחרים – חוץ ממשה מזרחי, שנותר לבד במערכה.

הדמות היותר מרשימה ועקבית שמספקת "סרט שחור לבן" הייתה מנחם גולן, בעיקר אל מול דמויותיהם של קבוצת קי"ץ האשכנזית, שאחראית במידה רבה לקריסתו של הקולנוע הישראלי והפיכתו למוטציה מוזרה. צודק מנחם גולן שאומר ששיטת הסלקציה היא רעה, ושמתוך הכמות תבוא האיכות. אני תמה איך אף אחד לא הבין עד היום ששיטת הקרנות פשטה את הרגל. אולי כדאי, כמו אז, לייצר התארגנות פוליטית שתשכנע חברי כנסת בצורך לשנות את השיטה, ובא לציון גואל.