כתב אישום

בקיץ אלפיים ועשר, ייתרו את חיי רובוטים
מבית החרושת לייצור תלמידים ומורים.
הם היו שם תמיד, אבל אני הייתי עסוקה,
יוצאת ובאה מכיתה לכיתה, מתלמיד לתלמידה.
שלוש שנים – כאלף מאה ימים – נכנסתי יצאתי בחדר המורים
נמלה עמלה בבית החרושת היוקרתי לייצור תלמידים ומורים מצטיינים,
ולא שמתי לבי לפנים שעקבו אחרי בדממה.

אני האשמה, המזימה הרובוטית
ריחפה רבצה בכל סנטימטר ובכל פינה.
הדחקתי – את הילדים אהבתי, אהבתי את העבודה.
היו סימנים מקדימים, הדחקתי כשקוצצו ציוני המגן שנתתי לתלמידים.
הדחקתי כשיד עלומה קברה את עיתון התלמידים שרכזתי בטרם יצא.
הדחקתי, אני מודה, אני אדם בסך הכל, בשר ודם – ומדחיקה.

אל תשפטו, קל להדחיק, הרובוט שהיה אחראי ישירות עלי, ממין נקבה,
חזרה ושבחה חזור וטעון את ביצועי בפני עמיתי, .
שלוש שנים, כאלף מאה ימים, באתי יצאתי, מתלמיד לתלמידה, מכיתה לכיתה
נתתי את הנשמה.
באביב אלפיים ועשר, אביב שדוף דווי, לוקה בתסמונת חמסין הזוי
עיקצוצים ריחפו באוויר, המילים סל שעות, תקציב, קיצוצים.
יצאתי למלחמה. הו, אחי הקשובים, אתם בוודאי כבר יודעים
שהיה זה מעט מדי, שהיה כבר מאוחר מדי,

הרובוטים התעקשו על הודעת המשך אי המשך תעסוקה במכתב רשמי,
נהלתי מלחמה בכדי להשיג שיחה פנים מול פנים
עם הרובוטית הממונה על תפקודי.
בחדר צר, שולחן צפוף, שלושה כסאות שפופים, רובוטית ממן נקבה
מטר תשעים גובהה הּתַמְרָה, נעצה בי עיני ציפור מתה, פלטה וחרצה:
"לא מתאימה להוראה".
"התלמידים אינם אוהבים אותך", נקרה.
"ההיפך הוא הנכון", העדתי.
"התלמיד איקס חשב לברוח בטיול", קרקרה.
"אבל הוא לא ברח", מלמלתי.
רובוט ציפור לא הרשתה לעצמה להתבלבל מעובדות,
היא קבעה נחרצות: "המפקחת טוענת שאינך מתאימה לחינוך המיוחד".
ודבר לא עזר כשחזר והובהר שמעולם לא נפגשתי אישית עם הגברת.
ודבר מכל מעשי, מכל תלמידַי,  ההורים המורים שהעידו עלי
לא מנע את פיטורי.
בקיץ אלפיים ועשר, כאלף מאה ימים ועשרות תלמידים
הוקעתי הולקיתי הוקאתי מהמפעל היוקרתי החינוכי האיכותי
לייצור תלמידים ומורים מצטיינים שבעיר התיכונה השוכנת ברמה
על גבי גן.