• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

אי אפשר לחזור אחורה בזמן

גם דו"ח גולדסטון וגם "מאמר החרטה" שלו חיזקו את התפיסה לפיה המציאות המדינית מתרחשת בחלל וירטואלי ומופשט של קרבות הסברה, ולא על גבעות עשרים דקות מתל אביב. ואנחנו לא צריכים את גולדסטון כדי לדעת: הכיבוש כולו הוא פשע
נועם שיזף
עזה מופצצת בעופרת יצוקה. הרג אזרחים הוא פשע - גם אם הוא לא היה חלק ממדיניות, הוא היה חלק מהכיבוש. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

איש לא ממש צפה את המאמר של ריצ'רד גולדסטון בסוף השבוע, אבל מרגע שזה פורסם, הוא התקבל בארץ בתרועות ניצחון, מעורבות בחדוות חיסול חשבונות. כבר זמן רב שישראל אינה עוסקת במדינאות אלא בתעמולה, ובחזית הזאת, 500 מילה ב"וושינגטון פוסט" יכולות כנראה לסמל את תחייתו של המפעל הציוני. שווה לקרוא את המאמר המקורי של גולדסטון – הנה קישור לתרגום לעברית – כדי להתרשם מה אמר שם, ובעיקר מה לא אמר ("טעיתי", הכותרת ב"ידיעות" וב"מעריב" אתמול, לא מופיעה שם למשל). גולדסטון כן כתב שבעוד ישראל מבצעת חקירות של הפשעים שביצעה לכאורה בעת הפלישה לעזה ב-2008, חמאס לא עושה זאת; הוא הביע אכזבה מטיפולה של מועצת האו"ם בישראל, ודרש גינוי של רצח בני משפחת פוגל באיתמר בחודש שעבר. משפט המפתח בטקסט טיהר את המנהיגות הישראלית – אבל לא את החיילים בשטח – מאשמת תכנון פשעי מלחמה:

בעוד שתוצאות החקירה שפורסמו על ידי צבא ישראל והוכרו בדו"ח ועדת האו"ם ביססו את התוקף של כמה תקריות שחקרנו בהם היו מעורבים חיילים בודדים, הן גם הצביעו על כך שלא הייתה מדיניות של הרג אזרחים כמטרה.

"לא פשוט לסגת מעלילת דם", כתב בתגובה ג'פרי גולדברג ב"אטלנטיק". בעיתונים בארץ התחרו המאמרים בין פטרונות ("מודה ועוזב ירוחם", בן דרור ימיני) לבין ה"אין מחילה" הצפוי (בן כספית). אבל התרועות הרמות ביותר נשמעו מצד מערך הדוברות הלאומי, המכונה בטעות ממשלת ישראל. אהוד ברק תבע לגרור את גולדסטון לאו"ם כדי שיתנצל גם שם, ונתניהו, בנאום חגיגי לאומה, דרש לזרוק את הדו"ח לפח האשפה של ההיסטוריה. ראש הממשלה, שטרם התראיין בנושאים מדיניים לעיתון ישראלי, ושעומד לשאת את "נאום בר אילן 2" דווקא מול הקונגרס האמריקאי ולא מול אזרחי מדינתו-שלו, נזכר פתאום לדבר ישירות לציבור, ולא בעניין כרטיסי טיסה ואש"ל.

אביגדור ליברמן מצידו ניצל את ההזדמנות כדי לחדש את משא ההסתה שלו, ודרש שארגוני זכויות האדם יודו שהעבירו מידע שקרי לאויב (קרי, לגולדסטון). העובדה אמת היא שבזכות תביעתם של ארגוני זכויות האדם לדו"ח מעקב לחקירה של גולדסטון נכתב המאמר ב"וושינגטון פוסט" לא בלבלה את שר החוץ. מן הסתם, היא לא תפריע גם לציבור שאליו הוא פונה.

ליברמן ונתניהו מתעלמים כמובן מהנקודה המרכזית במאמר של גולדסטון: לו ישראל היתה מספקת לוועדה שלו את המידע אותו ביקשה, הדו"ח היה שונה. העובדה שגולדסטון מוכן לחזור בו מכמה מן ההאשמות דווקא מלמדת שהוא היה כנראה מתייחס ברצינות לממצאים הישראליים, אם אלו היו מוצגים לפניו בעת החקירה. ממשלת ישראל בחרה להתעלם מפניותיו החוזרות והנשנות של השופט – בדו"ח מופיעות חליפות המכתבים שלו עם נציגי ישראל – ואחר כך התלוננה ש"הצד שלנו" לא נשמע. ג'פרי גולדברג צודק: אי אפשר לחזור אחורה בזמן – ההחלטה הישראלית לא לשתף פעולה עם חקירת מבצע עופרת יצוקה התבררה כטעות אסטרטגית.

ברור גם שישראל לא היתה חוקרת את התנהגותם של חייליה וקציניה ללא דו"ח גולדסטון. רק הדו"ח, והלחץ שבעקבותיו, גרם לצבא לבדוק מדוע חיילים ירו באזרחים חפים מפשע – חלקם נושאים דגלים לבנים – או בזזו והשחיתו רכוש פלסטיני. הרי איש לא מכחיש שהתרחשו פשעים בעזה – בטח לא גולדסטון, שבסך הכל העביר את האחריות עליהם מהדרג הבכיר לחיילים בשטח. מעבר לכך, ישנן שורה של תקריות נוספות – כמו ההוצאה להורג של כ-248 חניכי בית הספר לשוטרים בירי ממסוקים ביומה הראשון של המתקפה – שישראל תופסת כ"חוקיות" ואחרים (כולל הח"מ) רואים בהם פשעים שתוכננו בדרגים הגבוהים ביותר (וראו גם את הפוסט המצוין של עידן לנדאו בנושא).

הפשעים הללו מעולם לא עניינו את קציני צה"ל הבכירים, ממשלת ישראל או הציבור הישראלי. מבחינתם, הבעיה לא היתה אף פעם הפלסטינים וגורלם, אלא ההצקות המתמשכות מהעולם בנוגע לדברים שאנחנו מעוללים להם. במידה רבה, גם דו"ח גולדסטון וגם "מאמר החרטה" שלו חיזקו את התפיסה הזו, לפיה המציאות המדינית מתרחשת בחלל וירטואלי ומופשט של קרבות תעמולה ואירועי הסברה, ולא על גבעות במרחק עשרים דקות נסיעה מתל אביב.

***

יצא לי לכתוב על דו"ח גולדסטון בכמה הזדמנויות בשנתיים האחרונות, וגם תרמתי פרק לספר שעסק בו – הטקסט שלי עסק בהתקבלותו של הדו"ח בישראל ולא בתוכן שלו, כך שלא הייתי משנה בו מילה גם היום – ולכן הייתי רוצה להוסיף משהו מעט יותר אישי:

גם בלי לקרוא את דו"ח גודלסטון עצמו, הרבה מאוד ישראלים הרגישו שצה"ל לא יכול היה לעשות כמה מהמעשים המתוארים בו – ובטח לא במתכוון. לפעמים אני נדהם עד כמה אנשים באמת מאמינים במנטרה הזאת על "הצבא המוסרי ביותר בעולם". אני לא חושב שצה"ל מוסרי יותר או פחות מכל צבא אחר. מדובר בצבא רגיל לחלוטין, שנמצא בסיטואציה לא מוסרית. בקונטקסט הזה, הטענה שצה"ל פועל במכוון כנגד אזרחים – אותה "עלילת דם" שהפכה את גולדסטון ליהודי המסוכן בהיסטוריה – לא רק נשמעת לי הגיונית, אלא התממשה ממש לנגד עיני. למעשה, לקחתי חלק בפעולות שכוונו כנגד האוכלוסייה האזרחית של דרום לבנון, במודע ובמתכוון, למרות שלשמחתי, לא היו להן את התוצאות המחרידות של התנהלות הצבא בעזה (על החוויה הספציפית שלי כתבתי בפירוט כאן).

אם נפסיק לרגע את פלפולי העיניים ואת ההתחסדות הכללית, מרבית אזרחי ישראל יודעים טוב מאוד מה הצבא שלהם עושה בשטחים (גם אם הם לא טורחים להכיר כל מקרה ומקרה). אם יש משהו שגרם לי לחשוב על הפשעים שנעשים בשמנו ועל ידינו ב-44 שנות הכיבוש זה לא עיתון "הארץ" וגם לא בצלם, אלא השירות הצבאי הפרטי שלי, כמו גם סיפורים של חברים ומכרים מהשירות שלהם, שצצים גם הם פה ושם. כמו כולם, ראיתי את ההתעללות בפלסטינים, את אלימות המתנחלים, את גזילת האדמות ואת אי הצדק הבסיסי הנלווה לכל פעולה תחת השלטון הצבאי. הרבה מהדברים האלו אני ממשיך לראות בשטחים גם היום, רק שהפעם אני לא נוסע לשם על מדים.

ממש אחרי פרסום המאמר של השופט גולדסטון, מישהו פנה בטוויטר למגזין 972 (בו התפרסם הפוסט הזה לראשונה, בשינויים מסוימים), ודרש שנחזור בנו מההאשמות של ישראל בפשעי מלחמה. מאחר ולא אימצנו את דו"ח גולדסטון אלינו בשום שלב, אני לא רואה צורך להצטדק עליו כעת. אם כבר, חשוב לי לומר דברים אחרים לגמרי: הכיבוש כולו הוא פשע. הסגר על עזה הוא פשע. ההתנחלויות הן פשע. הרג אזרחים הוא פשע – גם אם הוא לא היה חלק ממדיניות, הוא היה חלק מהכיבוש. ואנחנו לא צריכים את גולדסטון כדי שיסביר לנו את זה.

_________

עוד בנושא:

מה אומר לנו גולדסטון | דניאל רוזנברג

לא לברוח למשפטיזציה | נועם תירוש

מורשת גולדסטון לישראל | נעמי קליין

כנראה שיעניין אותך גם: