• לאה צמל
    גנובה עליה
    זכרונותיה של מתמחה לשעבר במשרד של לאה צמל
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    טור חדש של ריקי כהן בנלולו על מאבק יומיומי לחיים בכבוד

אי אפשר לחזור אחורה בזמן

גם דו"ח גולדסטון וגם "מאמר החרטה" שלו חיזקו את התפיסה לפיה המציאות המדינית מתרחשת בחלל וירטואלי ומופשט של קרבות הסברה, ולא על גבעות עשרים דקות מתל אביב. ואנחנו לא צריכים את גולדסטון כדי לדעת: הכיבוש כולו הוא פשע
נועם שיזף
עזה מופצצת בעופרת יצוקה. הרג אזרחים הוא פשע - גם אם הוא לא היה חלק ממדיניות, הוא היה חלק מהכיבוש. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

איש לא ממש צפה את המאמר של ריצ'רד גולדסטון בסוף השבוע, אבל מרגע שזה פורסם, הוא התקבל בארץ בתרועות ניצחון, מעורבות בחדוות חיסול חשבונות. כבר זמן רב שישראל אינה עוסקת במדינאות אלא בתעמולה, ובחזית הזאת, 500 מילה ב"וושינגטון פוסט" יכולות כנראה לסמל את תחייתו של המפעל הציוני. שווה לקרוא את המאמר המקורי של גולדסטון – הנה קישור לתרגום לעברית – כדי להתרשם מה אמר שם, ובעיקר מה לא אמר ("טעיתי", הכותרת ב"ידיעות" וב"מעריב" אתמול, לא מופיעה שם למשל). גולדסטון כן כתב שבעוד ישראל מבצעת חקירות של הפשעים שביצעה לכאורה בעת הפלישה לעזה ב-2008, חמאס לא עושה זאת; הוא הביע אכזבה מטיפולה של מועצת האו"ם בישראל, ודרש גינוי של רצח בני משפחת פוגל באיתמר בחודש שעבר. משפט המפתח בטקסט טיהר את המנהיגות הישראלית – אבל לא את החיילים בשטח – מאשמת תכנון פשעי מלחמה:

בעוד שתוצאות החקירה שפורסמו על ידי צבא ישראל והוכרו בדו"ח ועדת האו"ם ביססו את התוקף של כמה תקריות שחקרנו בהם היו מעורבים חיילים בודדים, הן גם הצביעו על כך שלא הייתה מדיניות של הרג אזרחים כמטרה.

"לא פשוט לסגת מעלילת דם", כתב בתגובה ג'פרי גולדברג ב"אטלנטיק". בעיתונים בארץ התחרו המאמרים בין פטרונות ("מודה ועוזב ירוחם", בן דרור ימיני) לבין ה"אין מחילה" הצפוי (בן כספית). אבל התרועות הרמות ביותר נשמעו מצד מערך הדוברות הלאומי, המכונה בטעות ממשלת ישראל. אהוד ברק תבע לגרור את גולדסטון לאו"ם כדי שיתנצל גם שם, ונתניהו, בנאום חגיגי לאומה, דרש לזרוק את הדו"ח לפח האשפה של ההיסטוריה. ראש הממשלה, שטרם התראיין בנושאים מדיניים לעיתון ישראלי, ושעומד לשאת את "נאום בר אילן 2" דווקא מול הקונגרס האמריקאי ולא מול אזרחי מדינתו-שלו, נזכר פתאום לדבר ישירות לציבור, ולא בעניין כרטיסי טיסה ואש"ל.

אביגדור ליברמן מצידו ניצל את ההזדמנות כדי לחדש את משא ההסתה שלו, ודרש שארגוני זכויות האדם יודו שהעבירו מידע שקרי לאויב (קרי, לגולדסטון). העובדה אמת היא שבזכות תביעתם של ארגוני זכויות האדם לדו"ח מעקב לחקירה של גולדסטון נכתב המאמר ב"וושינגטון פוסט" לא בלבלה את שר החוץ. מן הסתם, היא לא תפריע גם לציבור שאליו הוא פונה.

ליברמן ונתניהו מתעלמים כמובן מהנקודה המרכזית במאמר של גולדסטון: לו ישראל היתה מספקת לוועדה שלו את המידע אותו ביקשה, הדו"ח היה שונה. העובדה שגולדסטון מוכן לחזור בו מכמה מן ההאשמות דווקא מלמדת שהוא היה כנראה מתייחס ברצינות לממצאים הישראליים, אם אלו היו מוצגים לפניו בעת החקירה. ממשלת ישראל בחרה להתעלם מפניותיו החוזרות והנשנות של השופט – בדו"ח מופיעות חליפות המכתבים שלו עם נציגי ישראל – ואחר כך התלוננה ש"הצד שלנו" לא נשמע. ג'פרי גולדברג צודק: אי אפשר לחזור אחורה בזמן – ההחלטה הישראלית לא לשתף פעולה עם חקירת מבצע עופרת יצוקה התבררה כטעות אסטרטגית.

ברור גם שישראל לא היתה חוקרת את התנהגותם של חייליה וקציניה ללא דו"ח גולדסטון. רק הדו"ח, והלחץ שבעקבותיו, גרם לצבא לבדוק מדוע חיילים ירו באזרחים חפים מפשע – חלקם נושאים דגלים לבנים – או בזזו והשחיתו רכוש פלסטיני. הרי איש לא מכחיש שהתרחשו פשעים בעזה – בטח לא גולדסטון, שבסך הכל העביר את האחריות עליהם מהדרג הבכיר לחיילים בשטח. מעבר לכך, ישנן שורה של תקריות נוספות – כמו ההוצאה להורג של כ-248 חניכי בית הספר לשוטרים בירי ממסוקים ביומה הראשון של המתקפה – שישראל תופסת כ"חוקיות" ואחרים (כולל הח"מ) רואים בהם פשעים שתוכננו בדרגים הגבוהים ביותר (וראו גם את הפוסט המצוין של עידן לנדאו בנושא).

הפשעים הללו מעולם לא עניינו את קציני צה"ל הבכירים, ממשלת ישראל או הציבור הישראלי. מבחינתם, הבעיה לא היתה אף פעם הפלסטינים וגורלם, אלא ההצקות המתמשכות מהעולם בנוגע לדברים שאנחנו מעוללים להם. במידה רבה, גם דו"ח גולדסטון וגם "מאמר החרטה" שלו חיזקו את התפיסה הזו, לפיה המציאות המדינית מתרחשת בחלל וירטואלי ומופשט של קרבות תעמולה ואירועי הסברה, ולא על גבעות במרחק עשרים דקות נסיעה מתל אביב.

***

יצא לי לכתוב על דו"ח גולדסטון בכמה הזדמנויות בשנתיים האחרונות, וגם תרמתי פרק לספר שעסק בו – הטקסט שלי עסק בהתקבלותו של הדו"ח בישראל ולא בתוכן שלו, כך שלא הייתי משנה בו מילה גם היום – ולכן הייתי רוצה להוסיף משהו מעט יותר אישי:

גם בלי לקרוא את דו"ח גודלסטון עצמו, הרבה מאוד ישראלים הרגישו שצה"ל לא יכול היה לעשות כמה מהמעשים המתוארים בו – ובטח לא במתכוון. לפעמים אני נדהם עד כמה אנשים באמת מאמינים במנטרה הזאת על "הצבא המוסרי ביותר בעולם". אני לא חושב שצה"ל מוסרי יותר או פחות מכל צבא אחר. מדובר בצבא רגיל לחלוטין, שנמצא בסיטואציה לא מוסרית. בקונטקסט הזה, הטענה שצה"ל פועל במכוון כנגד אזרחים – אותה "עלילת דם" שהפכה את גולדסטון ליהודי המסוכן בהיסטוריה – לא רק נשמעת לי הגיונית, אלא התממשה ממש לנגד עיני. למעשה, לקחתי חלק בפעולות שכוונו כנגד האוכלוסייה האזרחית של דרום לבנון, במודע ובמתכוון, למרות שלשמחתי, לא היו להן את התוצאות המחרידות של התנהלות הצבא בעזה (על החוויה הספציפית שלי כתבתי בפירוט כאן).

אם נפסיק לרגע את פלפולי העיניים ואת ההתחסדות הכללית, מרבית אזרחי ישראל יודעים טוב מאוד מה הצבא שלהם עושה בשטחים (גם אם הם לא טורחים להכיר כל מקרה ומקרה). אם יש משהו שגרם לי לחשוב על הפשעים שנעשים בשמנו ועל ידינו ב-44 שנות הכיבוש זה לא עיתון "הארץ" וגם לא בצלם, אלא השירות הצבאי הפרטי שלי, כמו גם סיפורים של חברים ומכרים מהשירות שלהם, שצצים גם הם פה ושם. כמו כולם, ראיתי את ההתעללות בפלסטינים, את אלימות המתנחלים, את גזילת האדמות ואת אי הצדק הבסיסי הנלווה לכל פעולה תחת השלטון הצבאי. הרבה מהדברים האלו אני ממשיך לראות בשטחים גם היום, רק שהפעם אני לא נוסע לשם על מדים.

ממש אחרי פרסום המאמר של השופט גולדסטון, מישהו פנה בטוויטר למגזין 972 (בו התפרסם הפוסט הזה לראשונה, בשינויים מסוימים), ודרש שנחזור בנו מההאשמות של ישראל בפשעי מלחמה. מאחר ולא אימצנו את דו"ח גולדסטון אלינו בשום שלב, אני לא רואה צורך להצטדק עליו כעת. אם כבר, חשוב לי לומר דברים אחרים לגמרי: הכיבוש כולו הוא פשע. הסגר על עזה הוא פשע. ההתנחלויות הן פשע. הרג אזרחים הוא פשע – גם אם הוא לא היה חלק ממדיניות, הוא היה חלק מהכיבוש. ואנחנו לא צריכים את גולדסטון כדי שיסביר לנו את זה.

_________

עוד בנושא:

מה אומר לנו גולדסטון | דניאל רוזנברג

לא לברוח למשפטיזציה | נועם תירוש

מורשת גולדסטון לישראל | נעמי קליין

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמית

    אבל הכיבוש כולו הוא לא פשע. כלומר יתכן שבמסגרתו נעשים פשעים, אבל כיבוש וה-כיבוש הם לא פשעים. זה כלי לגיטימי המעוגן בדין הבינלאומי לשימוש בעת סכסוך אלים.

    שנית, גולדסטון במאמר שלו לא לקח את האחריות מהממשלה והטיל אותה על החיילים. הוא לא מאשים את "החיילים"\צה"ל כולו, אלא חיילים ספציפים באירועים ספציפים. זו גם העמדה הישראלית.

    אי קיום של מדיניות של הרג בכוונה של אזרחים ("civilians were not intentionally targeted as a matter of policy") מזכה לא רק את הממשלה אלא גם את "החיילים"\צה"ל, בניגוד לחיילים ספציפים באירועים ספציפים.

  2. סמולן

    התגובה השמאלית לפניית הפרסה של גולדסטון מרתקת. ישנה הכחשה ברורה, דרך הרמנויטיקה כמעט מיסטית (דניאל רוזנברג, כאן באתר). אצלך יש הוצאה מהקשר – ההקשר אינו הכיבוש הכללי (טענה בעייתית בהקשר של עזה) – אלא האסקלציה בעזה בעופרת יצוקה. הכחשה, זעם, השלמה ?

  3. י.א

    אמנם השתפרת ואתה כותב "אי קיום של מדיניות של הרג בכוונה של אזרחים" אבל אתה סבור שאי קיום מדיניות כזו מזכה את הממשלה. וזה פשוט לא נכון. זה לא אומר שהממשלה הרגה אותם רק בטעות, אלא רק שזו לא היתה מטרת הפעילות. אתה באמת לא מבין את ההבדלים?

  4. תאמנון

    הכותרת "טעיתי" כן מבוססת באופן לגיטימי על דברים שנאמרו במאמר (שׁהוא בן למעלה מאלף מילים ולא חמש מאות כמו שכתבת):

    "In the end, asking Hamas to investigate may have been a mistaken enterprise"

    אף על פי שהניסוח הוא בהטייה סבילה, היות שמדובר בדו"ח שהאיש עצמו חתום עליו, לכתוב על משהו ש"היה מוטעה" הוא שקול בהחלט ללומר "טעיתי".

    נועם, התחושה מהטקסט שלך היא שקבעת מסקנה וניסיתי לכתוב טקסט שיעקם פה ושם את המציאות כדי להגיע אליה בקלות.

  5. נועם שיזף

    לגבי המילה "טעיתי": זו מניפולציה גסה – הרי ה"טעות" בכותרות העיתונים התייחסה להאשמות נגד ישראל, ואילו הביטוי שאתה מצטט – "ייתכן שהיתה זו טעות" – מתייחס לבקשה מהחמאס שיחקור את עצמו – עניין אחר לחלוטין.

    אתה צודק לגבי מספר המילים.

  6. עמית

    באמת שאין לי רצון לגרור את הטרחנות הזו גם לכאן.

    האמירה של גולדסטון היא:"civilians were not intentionally targeted as a matter of policy"

    שכל קורא ישפוט לעצמו האם הוא אומר שישראל כמדינה\צבא אשמה בהרג מכוון של אזרחים או לא.

  7. טוביה פרנקל

    לשנות מעט את הכיוון הכל כך אהוב עליך, טעיתי או טעות,נו באמת, הענין מראש היה הרכב הועדה, חברה שטענה חצי שנה לפני המבצע שלישראל אין זכות קיום, מזכיר הועדה שטענתו הישנה כי יתכן וישראל הוקמה מוקדם מדי, וגולדסטון ידידך, כמו לתת לך, לגדעון לוי, לעדו לנדו, ולמזכיר דב חנין לבדוק את תרומת הישוב איתמר לתזמורת הסימפונית.

  8. גרי רשף

    את גולדסטון האיש והפליק-פלאקים שלו ימינה ושמאלה אני משאיר בצד: אינני מתייחס ברצינות לא לדוח ולא להתנצלות שלו.

    מה הלאה? אני יכול להסכים איתך שהכיבוש מוביל לאסון, ואולי גם נצליח לגייס חצי מדינה – מהמרכז שמאלה – ולהגיע להסדר עם נסיגה מיו"ש + כמה תיקוני גבול + הסדרים כאלו ואחרים בירושלים + פתרון כזה או אחר לסוגיית הפליטים.
    ואז יתחילו הקסאמים לעוף מקלקיליה וטול כארם לרצועת החוף, והשמאל כדרכו יאשים את ממשלת ישראל שלא הציעה פתרון נדיב יותר לפליטים, ושהמעבר היבשתי אינו מושלם, וכל תקלה ואי הסכמה תהווה מבחינתו (מבחינת השמאל) לגיטימציה לטרור, והפלסטינאים (ליתר דיוק- מי שישלוט בשטח) ישקיע את כל מאמציו ומשאביו בהמשך מעשי האיבה ולא בבניית המדינה הפלסטינאית.

    כך היה בעזה- ישראל נסוגה עד המטר האחרון ופירקה את כל ההתנחלויות. לראשונה בהיסטוריה הפלסטינאים קיבלו שטח משלהם בו יכלו להתחיל (להתחיל!) לבנות משהו, וכל מה שהם עשו מהרגע הראשון זה להפוך את השטח לבסיס טרור אחד גדול. כך גם קרה כמה שנים קודם לכן כשישראל נסוגה ממרכזי הערים ביו"ש.

    ומה יהיה הסוף? כשישראל תצא למבצע עופרת יצוקה ג' ביו"ש- הנכבה של 48 תחוויר לעומתו, והשמאל כדרכו יאשים את ישראל.

  9. איש חד"ש

    כמי שקורא את תגובותיו לעיתים – עמית הוא ממש רדיו-אקטיבי – ולי נראה שהוא מחפש ג'וב באיזה "מכון מחקר והסברה" של הימין. האם עמית הוא רוצה להיות "מגיב", או (פסבדו) עיתונאי לא אדע. אבל תגובתו הראשונה כאן הסגירה אותו: "צר לי… אבל הכיבוש כולו הוא לא פשע", טוען עמית. הבנתי ולכן, בניגוד לי.א., אין ברצוני להתדיין עימו ארוכות. כי הרי טענתו "שהכיבוש… זה כלי לגיטימי המעוגן בדין הבינלאומי לשימוש בעת סכסוך אלים" היא שטות והבל מבית הימין הקציצוני . גם ממשלות ישראל הכירו בכך, ומעולם לא התבטאו כך, אלא בחרו לקרוא לשטחים "מוחזקים", כדי לא להסתבך באמירה סמנטית שיקרית. אוקיי, הארכתי. שלום, ולא להתראות, עמית.

  10. עמית

    אני מבין שבשביל איש חד"ש העולם יכול להיות כזה שכל מי שימינה ממר"צ הוא ימין קיצוני-פאשיסטי לאומני של ממש. אבל אנא אל תשליך דעותיך על המציאות, כלומר, אתה ימין פלסטיני הרבה יותר מאשר אני ימין ישראלי.

    הבורות שהפגנת בנושא הדין הבינלאומי היא מזעזעת. מה עם כל הסיסמאות שלבטח למדת לדקלם על דין הומניטרי, אמנת ז'נבה הרביעית וכיוצא באלה? באמת דיקלמת ולא הבנת מה אתה אומר?
    זו בדיוק אמנה שבאה להסדיר מצב של כיבוש – מצב חוקי למהדרין על פי הדין הבינלאומי כחלק ממצב של סכסוך אלים, כמו כל כלי מלחמה אחר – ובאה לקבוע לו כללים ותקנות. אני לא מחדש פה שום דבר, כיבוש זה דבר חוקי המעוגן ומוסדר בדין הבינלאומי. ברוך הבא לכדור הארץ.

  11. דרור ק

    לפי התגובות אפשר לראות שקוראי האתר הזה מחזיקים בדעות הרבה יותר מתונות ופרגמטיות מאלה שכותבים בו, וזה דבר מעודד, כי פירוש הדבר שאנשים בארץ אינם דוגמטיים והם מוכנים לקרוא כל מיני דעות. הבעיה היא שהרבה פעמים הכותבים (וגם כמה מהמגיבים) לא מתייחסים לקוראים באותה רצינות שבה הקוראים מתייחסים אליהם.

    הבעיה במאמר של נועם שיזף ושל מאמרים דומים שקראתי היא ניסיון לשטח את המציאות בשעה שהמציאות היא רב-ממדית. עמית צודק – כיבוש הוא תופעה מוכרת בחוק הבינלאומי ויש לה לגיטימציה בתנאים מסוימים. אחרי מלחמת ששת הימים קבעה מועצת הביטחון של האו"ם את התנאים שבהם יסתיים הכיבוש: הכרה של המדינות השכנות בישראל ומו"מ על גבולות שאליהם תיסוג ישראל, בהתבסס על הססטוס-קוו שקדם למלחמה. הסכסוך עם מצרים הסתיים בשנת 1979 לפי המתווה הזה בדיוק. סוריה עד היום מסרבת להכיר בישראל ולכונן איתה יחסי שלום. לפיכך ישראל, בצדק לדעתי, סיפחה את רמת הגולן. הסיפוח יצר מצב שבו יש דין אחד אזרחי וברור לכל תושבי רמת הגולן, ולמרות שהוא מנוגד לחוק הבינלאומי, זה היה המעשה הנכון מבחינה אנושית ומבחינת המנהל התקין.

    לגבי הפלסטינים – המצב הרבה יותר מסובך כי הם לא הקימו מדינה עצמאית (אף שהיו יכולים לעשות זאת בכמה הזדמנויות). מאמץ רציני לבניית מדינה פלסטינית התחיל רק עם מינוי סלאם פיאד לראשות ממשל הרשות הפלסטינית.

    ישראל מצדה נהגה בשטחים בחוסר הגינות, בעיקר בכל הקשור להקמת התנחלויות. ההתנחלויות הן לדעתי תופעה בלתי-נסבלת, אבל צריך לזכור שישראל גם פינתה התנחלויות ואף תכננה לפנות עוד. מי שטרפד את המהלך הייתה תנועת חמאס (כשם שתנועת חזבאללה טרפדה במשך שנים כל ניסיון לסיים את הכיבוש הישראלי בלבנון).

    "עופרת יצוקה" הייתה מלחמה אכזרית, אבל מי שפתח בה הוא תנועה פלסטינית קיצונית שמעודדת פיגועי התאבדות. לישראל לא היו יותר מדי בררות בסיטואציה הזאת. צריך לדרוש שלא יהיו קורבנות בקרב אזרחים תמימים, אבל צריך גם להכיר בעובדה שבמצב כזה זה כמעט בלתי אפשרי, ויש היגיון בשיקול הישראלי שמוטב שייפגעו פלסטינים ולא ישראלים (אזרחים או חיילים). המחויבות של ממשלת ישראל היא לאזרחי ישראל. אם הפלסטינים רוצים להימנע ממלחמות הם צריכים לעשות מה שעושים עכשיו במדינות השכנות ולהפיל את שלטון חמאס.

  12. מיכאל

    למה לא היו לישראל הרבה ברירות לפני עופרת יצוקה? ולמה אין לה ברירות עכשיו? אף פעם לא הבנתי למה לא פעלו לחיסולים ממוקדים של מנהיגי החמאס. זה נראה לי הרבה יותר צודק ונכון מהפצצת צוערים במגרש המסדרים שלא לדבר על פגיעה באוכלוסיה לא מעורבת, מה שקורה באופן קבוע ומובנה לתוך הפעילות בעזה. אף פעם לא קיבלתי תשובה למה בעצם הפסיקו עם זה. מישהו יודע?

  13. כפיר אזולאי

    הישוב היהודי בחברון התקיים הרבה לפני התנועה הציונית ובכלל אין במרבית ההתנחלויות תופעה של הובלה כפויה של ישראלים לגור בשטחי הכיבוש. מה גם שלא ברור ששטחי יו"ש הם אכן 'כבושים' מבחינת הדין הבינלאומי כיוון שהם היו טח מנדטורי שנכבש על ידי ירדן. והכי חשוב לזכור שבאף מקום באמנת ז'נבה לא כתוב שאם כבר הועברה אוכלוסייה אזרחית לשטח 'הכבוש', והיא כבר מגדלת שם דור שלישי ורביעי, אזי הדין הוא הריסת היישוב האזרחי. בוודאי לא כשהעקירה והגירוש נעשים על פי מוצא אתני, דהיינו ישובים יהודיים בלבד נהרסים, אך לא בתים של פלסטינים ישראלים ביו"ש.

  14. דרור ק

    למיכאל –
    ישראל עשתה שימוש מוגזם מאוד בשיטת החיסולים ("סיכול ממוקד"). יש כל מיני בעיות עם השיטה הזאת: קודם כול, רוב החיסולים לא היו כל כך ממוקדים. נהרגו הרבה אזרחים חפים מפשע מסביב למותקף. שנית, ישראל הבינה באיחור רב שלא תמיד חיסול של אדם הוא חיסול של תשתית. אמנם החיסול של אחמד יאסין וד"ר רנתיסי הביאו נזק גדול לחמא"ס, אבל חיסול עבאס מוסאווי הביא את חסן נסראללה לראשות חזבאללה וזה בטח לא הועיל. אדם כמו ח'אלד משעל הוא בן-מוות, אבל הניסיון האידיוטי לחסל אותו הביא למשבר חמור עם ירדן. ומעבר לכל זה, כמה אנשים אתה יכול להגדיר בוודאות כ"בני-מוות"? מי יקבע דבר כזה? יש כמה קריטריונים: אם הוא בדרכו להרוג או לתכנן הרג וכיוצ"ב, אבל אלה מקרים יחסית נדירים. לא ייתכן שחיילי צה"ל ימונו לשופטים ותליינים.

    לכפיר אזולאי – כל מה שאתה אומר אינו רלוונטי. ישראל הכריזה על הגדה המערבית כעל שטח כבוש לכל דבר ועניין. לאור ההכרזה הזאת, בניית התנחלויות בשטח אינה חוקית. ב-1967 התקבלה החלטה אסטרטגית שהגדה המערבית (למעט מז' ירושלים) תישאר יחידה טריטוריאלית נפרדת מחוץ לגבולות המדינה. ההחלטה הזאת לא שונתה מעולם. בעצם ההחלטה הזאת מחייבת את ממשלות ישראל לנהוג בגדה (מבחינה משפטית) כפי שנהגה ב"רצועת הביטחון" בדרום לבנון. העובדה שהן לא נוהגות כך היא חמורה מאוד, ואין צורך בכלל לעיין בחוק הבינלאומי. החוק הישראלי מספיק לעניין זה.

  15. ציוני

    עזה כבושה??? בשנת 2005 ישראל נסוגה חד-צדדית מכל יישובי גוש קטיף, והותירה לעזתים חבל ארץ. עם כמויות הכספים שחבריך בחמאס ובפת"ח קיבלו ממדינות העולם כ"סיוע", הם יכולים היו לפתח את עזה, לדאוג לרווחת תושביה, לחינוך ולהשכלה. במקום זה שנאה, תועבה וזריקת אנשים מגגות. אחרי זה, ואחרי שתשע שנים ברציפות חבריך הפלסטינים יורים קסאמים על ילדים ביישובי הדרום – אל תצפה שישראל תשב בחיבוק ידיים.

    אבל, אל דאגה. עם המדיניות האמריקנית הרופסת, עוד מעט חבריך האיסלאמו-פאשיסטים ינהלו את כל מדינות ערב. עניבת החנק תתהדק. בקיצור, צהלה ושמחה.

  16. כפיר אזולאי

    מדינת ישראל מעולם לא ראתה ביו"ש שטח בתפיסה לוחמתית אלא שטח שאין עליו ריבונות ישראלית ולכן הקימה שם ישובים וגם קבעה שהחוק הישראלי יחול על תושביהם.
    ויודע מה. נלך איתך. אזי חידוש הישוב היהודי בעיר דוד ובנחלת שמעון חוקי לחלוטין לדידך גם כן… יפה.

  17. יניב

    לדעתי, המאמר דווקא אינו משטח את המציאות הרב-מימדית, אלא מנסה להפנות את תשומת הלב למימדים החשובים יותר שלה.
    כל ההתעסקות בדו"ח גולדסטון היא חשובה, אמנם, אבל טפלה לעיקר. והתגובות למאמר זה, אף שמלמדות על מתינותם(?) של קוראי האתר, או לפחות "מתינותם" ביחס לכותבים בו, ממשיכות לעסוק בטפל (כן התחרט, לא התחרט, כן הודה בטעות או לא וכו'). הדבר העיקרי אינו הדו"ח אלא הסיבה לכתיבתו – והיא אמנם הכיבוש (או במקרה של עזה, השליטה במעברי הגבול והפיקוח החיצוני על תנועת אנשים וסחורות בגבולות, תגדירו אותה איך שתרצו) והצעדים הצבאיים שישראל נוקטת במסגרתם ובעקבותיהם.

    "עופרת יצוקה" הייתה מלחמה (כהגדרתך) אכזרית, שישראל נגררה אליה על ידי תנועה פלסטינית קיצונית, אבל מי שפתח בה, קבע את עיתויה והיקפי הלחימה בה, וגם סיים אותה, היו ממשלת ישראל וצה"ל, מסיבות שונות – מבצעיות וכנראה גם פוליטיות (להזכירך, הבחירות נערכו זמן קצר לאחר מכן) – והטענה כאילו לא היו ברירות אחרות, צבאיות ובעיקר מדיניות, היא טענה שגויה; וגם אם נניח שלא היו ברירות אחרות אלא מבצע צבאי, האופן בו ישראל מנהלת את מבצעיה הצבאיים הוא עניין שיש בו ברירות שונות. מאז תחילת שנות ה-2000 ישראל בוחרת בצורה מודעת ומחריפה לנהל מבצעים צבאיים תוך שימוש מסיבי בכוח ומתוך ידיעה ברורה שהשימוש הזה יגבה מחיר כבד ומצער מאוכלוסיה אזרחית. אין לי ספק שגם בעיני קובעי המדיניות הפוליטיקאים ואנשי הצבא המחיר הוא מצער, אך העובדה היא שבאופן עקבי בוחרים במדיניות כזו, וגם לכך הסברים שונים – צבאיים אך גם פוליטיים וסוציולוגיים.