• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מצוינות דרך המטווח

זיכרונות מאותו תיכון בו ירו תלמידים בדמויות עם כאפייה, עשר שנים לפני, חושפים את הערכים המעוותים שמובילים את התיכונים בישראל
אורן בלומנפלד
photo: ksbuehler, cc by nc-sa

בתיכון שבו למדתי הוציאו תלמידים לטיול "הכנה לצבא", שזכה אתמול לפרסום ב"הארץ" משום שכלל ירי על דמויות עם כאפייה. קריאת הידיעה לא בדיוק החזירה לי את הגאווה הבית-ספרית שניסו אז, לפני עשר שנים, להחדיר בנו. בכתבה צוטטו הורים שהביעו כעס. גורם בבית הספר אמר שבית הספר לא צריך לחנך את התלמידים לירות על דמויות עם כאפייה, משום שבארץ מסתובבות המון דמויות עם כאפייה שבכלל לא לגיטימי לירות בהן. זה כמובן נכון. וכמובן שגם מארגני הפרויקט צודקים: אם תפקידם היה להכין את התלמידים לצבא אז הם עשו בדיוק מה שצריך, כי מה שעושים בצבא זה לירות על דמויות עם כאפייה (למרות שאפשר לערער גם על הקביעה הזאת – לפעמים יורים בילדים או עוצרים אותם באמצע הלילה, ולפעמים מטילים פצצה ממטוס ממנו בכלל אי אפשר לראות את הכאפייה).

הגורם (אנונימי, מסיבות ברורות) זעם על מקום העבודה שלו ואמר ש"התפקיד של בית הספר איננו לתרגל תלמידים כיצד להרוג ערבים או לירות טילים". הגורם טועה ומטעה: זה בדיוק התפקיד של בית הספר. לפי הכתוב בכתבה בתי הספר נמדדים היום, בין היתר, לפי שיעור המוטיבציה לשירות בצבא של תלמידיהם. זה טוב לא רק לצבא, זה נוח מאוד למערכת חינוך כמו שלנו; המוטיבציה של המועמדים לגיוס לא היתה גבוהה יותר בספרטה: הורים משלמים ממיטב כספם לקורסים שיכינו את ילדיהם להיות בשר תותחים מובחר באחת מהיחידות המובחרות, וכל שנה צה"ל מפרסם נתונים המראים שצעירים נוהרים לשירות קרבי במספרים מעוררי תמהון, בהתחשב בכך שמדובר בשירות קשה במיוחד ומסוכן יותר מהאלטרנטיבה.

מספר הסרבנים או ה"משתמטים" (כך קורא צה"ל לאנשים שהוא משחרר כחוק) מהמגזר היהודי-חילוני – אליו מיועדות תוכניות המוטיבציה בבתי הספר – מהווה אחוזים בודדים, או שברירי אחוזים. לא שזה מעניין את בכירי הצבא והקמפיינים שלהם שמאשימים את אותם מעטים בכל תחלואי החברה, כאילו הם עצמם לא מנהלים צבא מנופח, זללן ומושחת ששולח חיילים בני 18 למלחמות מיותרות.

לפי "מדד הגיוס" מערכת החינוך שלנו היא הצלחה כבירה. כיוון שבמדדים האחרים בתי הספר הישראלים מצליחים קצת פחות, הכי פשוט יהיה לשנות את המדד למה שאנחנו באמת טובים בו. כך, העובדה שגדל פה דור שלם עילג ושטחי של בני נוער אלימים שרואים במדינה ערך עליון לא מפריעה לאף אחד. זה פשוט לא רלוונטי. נכון, מדי פעם מתפרסמים מדדים בינלאומיים שמראים שהתלמידים הישראלים הם כשלון חרוץ. זה קצת מביך, כי רואים את זה בכל העולם, אבל אנחנו כבר יודעים שמה שמשנה זה לא מה יגידו הגויים, אלא מה יעשו היהודים. והיהודים יורים בדמויות עם כאפייה.

נחזור לבית הספר שלי, מתוך הנחה שהוא לא שונה מבתי ספר ברוב ערי השינה האמידות שסביב תל אביב או ירושלים. למעט כמה מורים שהיו יוצאי דופן במרחב המדכא הזה שנקרא "תיכון היובל", אני זוכר שבבית הספר שלי עשו הכל, אבל הכל, כדי שאצא לשבוע הגדנ"ע. לא עשיתי את זה. נאלצתי לאיים בפנייה למשרד החינוך כשאמרו לי שאין אפשרות להגיע לבית הספר בימי הגדנ"ע ומי שלא יגיע – יחשיבו לו את ימי הגדנ"ע כחיסור. היו לכך השלכות על הציון. לא רוצה לירות בנשק? יורידו לך את הציון בספרות. לא רק זה: שבוע הגדנ"ע עצמו הוא על חשבון שבוע לימודים. התלמידים נסעו לגדנ"ע ללמוד להתאמן בנשק במקום ללמוד אנגלית, היסטוריה, מתמטיקה או פיזיקה. ההישגים של תלמידי ישראל בתחומים האלה אמנם מביכים, אבל יש סדר עדיפויות.

בנוסף לכך, שבוע הגדנ"ע לא היה ארוך מספיק משום שכמה חודשים לאחריו התקיים "יום הכנה לצה"ל". באותו יום, שגם הוא היה בגדר חובה, נסענו לאחד הבסיסים וחיילים מיחידות שונות סיפרו כמה כיף להם בצנחנים, גולני או גבעתי. היום הם כבר בעשור הרביעי לחייהם, אבל מי שהיה אז חייל בגולני סיפר כמה מחבלים הוא הרג, הצנחן הלהיב אותנו עם "אחוות הלוחמים" שיש בין בני אדם שנמצאים בסכנת מוות והחייל בעל הכומתה הסגולה ירד לפרטים הקטנים כשתיאר את הצורה שלובש אדם (בלשונו דאז, "ערבי") אחרי שירו בו בנשק ההיי-טקי של צה"ל ואז סיפר על התענוג והסיפוק שזה נותן.

מיותר לציין שהיו מורים בחדר, מיותר עוד יותר לציין שהם לא אמרו מלה. לא מיותר לציין שאי אפשר להאשים אותם: הם ידעו שמורה שיעיז לומר משהו נגד רוח הלאומנות המתלהמת ששולטת על מערכת החינוך יורחק ממנה עוד לפני שתלמידיו יתגייסו. זה נכון היום, אבל זה היה נכון גם לפני עשר שנים, עוד לפני ש"אם תרצו" וחבריהם קמו כדי לעשות תעלולים בשיח הישראלי ולהגדיר מחדש את גבולות הלגיטימיות.

בתיכונים בהרצליה אוהבים לדבר על "מצוינות". אלא שמצוינות נמדדת שם לפי שני מדדים: הצלחה בבחינות הבגרות ומוטיבציה לשירות צבאי. כלומר, לפי המדדים הכי בינוניים שיש. שניהם אומרים: לכו בתלם. בבית הספר הזה לא רצו להצמיח אמנים מוכשרים, היסטוריונים מבריקים או פילוסופים פורצי דרך. מצוינות אמיתית מעודדת ביקורת, וביקורת, בתורה, יוצרת סובייקטים רעים. סובייקטים רעים עוד ישאלו שאלות, הם עלולים לשנות את החברה לטובת בני האדם ולרעת הסדר הישן. לכן בבית הספר היתה מגמת פיזיקה, היתה מגמת מחשבים והיתה מגמת ביוטכנולוגיה, אבל מי שלמד גיאוגרפיה היו תלמידי כיתת מב"ר ("מסלול בגרות רגיל" – הביטוי המכובס שהגדיר את התלמידים שהכשרון שלהם היה פחות בלשבת ולחרוש לבגרויות ולכן היה שקוף לבית הספר).

כי מי שמצטיין צריך להיות חייל קרבי ואז ללכת לעשות כסף במקצועות ההנדסה או המחשבים. בשביל מי שהוא רק "רגיל" הרי המציאו את הגיאוגרפיה. "מצוינות" היתה המלה הנאמרת ביותר כנראה בבית הספר. אבל הדרך להיות מצוין היא לעשות הכי טוב שאפשר את מה שאומרים לך, ולחשוב זה לא חלק מזה.

הכותב הוא סטודנט לפילוסופיה ומשפטים באוניברסיטה העברית

כנראה שיעניין אותך גם: