• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

הבחירה של ג'ול

רצח ג'וליאנו מר-חמיס הוא אבידה נוראה לכל מי שמאמין ש"שלום" ו"פיוס" אינם רק הסדרים דיפלומטיים אלא ביטויים להשלמת אדם עם תרבותו ומורשתו, ולהשבת הכבוד והצדק לכל מי שאלה נשללו ממנו
אילן פפה

ג'ול היה ערבי יהודי. יש רבים כאלה שחיים כאן, אבל רובם לא אוהבים את ההגדרה הזאת. לו עצמו היה קל יותר לקבלה, כמי שהיה בן לאב ערבי ולאם יהודייה. אבל לא הייחוס הביולוגי הוא הנותן וגם אין די בהשתייכות האתנית. מידת הההכלה והנכונות למזג בין ערביות פלסטינית מקומית ליהודיות ישראלית מקומית היא הנותנת, וכשלעצמה בבואה של היכולת למזג ערביות, יהודית ופלסטינית כאחת, עם יהודיות אתנית שהיגרה מן המערב למקומותנו.

מעטים זוכים לחיות חזון ואלה שזוכים דרכם לא סוגה בשושנים. לא רק השבטיות של "יהודים" מול "ערבים" מחריגה אותם מחוץ לשתי המחנות, כמוזרים במקרה הטוב וכבוגדים במקרה הרע; דווקא היהדות הערבית, שהייתה על פניו צריכה להיות הבית והמקלט, כגוף ממסדי, כגוף בוחר, ובוודאי לא כבני אדם ובודדים, הייתה עויינת יותר מכל (כמו גם אלה שדיברו בשם האיסלאם כדי להגדיר מחדש מהי ערביות, כדי שלא תיחשב כבת תוקף כפי שהיתה מאות בשנים: ערביות יהודית, ערביות נוצרית וערביות מוסלמית).

ג'וליאנו מר-חמיס, 2007. צילום: אן פאק / אקטיבסטילס

אבל אישיותו ופעילותו של אדם יוצרים את סביבתו. ומן הרגע שבו בנה ג'ול את עולמו שם במחנה הפליטים בג'נין סביב תיאטרון החופש, ועולמות קטנים יותר בשותפות עם חברים בחיפה וברמאללה, נוצרה ההווייה המחוברת הזאת בסביבה שבה נלחמו שליטים ותקיפים מלמעלה לשמר את ה"היהודים" כאנטיתזה ל"ערבים" ולהיפך. לכן ככלל נישואים מעורבים מפחידים את שומרי החומות ובעיקר ממי שנזון כלכלית ופוליטית מעימותים יומיומיים בין כל מי שנחשב "ערבי" למי שנחשב "יהודי". העירוב מעניק חופש לבחור, והוא המקום היחידי כמעט שבו אתה יכול להתמודד עם הייאוש שאחז בפילוסוף סרן קירקגור, שאמר שאיש לא התייעץ איתו לפני שהביאו אותו לעולם הזה ומכאן כל בעיותיו של בן האנוש.

סליבה חאמיס וארנה מר לא התייעצו עם ג'ול ואחיו באם ירצו להיות בני כלאיים בחברה קשה ואכזרית לכל מי שאינו משתייך באופן טבעי לצד זה או אחר. אבל הם העניקו לו, בין כוונו לכך או לא, את החופש לבחור. הבחירה שלהם היתה בקומוניזם כראש גשר אישי שהיה אמור להוביל את החברה כולה למקום טוב. ג'ול הוא בן דורי ואנו כבר שבענו מאידיאולוגיות אוטופיות גדולות מדי והסתפקנו בחלקות אלוהים קטנות שאולי ייצרו מחדש חזון טוב יותר.

הבחירה של ג'ול היתה ברורה, גם אם עבר זמן רב עד שהתבררה: חופש מבוסס על שוויון מלא וחיים המבטיחים משמעות למי שמצליח לינוק, כמוהו, שווה בשווה מן הערביות ומן היהדות. לא ניתן ליצור חופש כזה לפני שכיבוש ודכוי מוסרים מן הארץ. אין דו-קיום ללא קיום, כפי שגורס עזמי בשארה. אבל אין חופש ללא חופש פנימי ואין מקום לחיים נטולי תרבות, בילוי והתרגשות, גם אם הכיבוש והדיכוי נמשכים.

ג'וליאנו מר-חמיס עם ילדים בתיאטרון החופש במחנה הפליטים ג'נין, 2007. צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס

אינני יודע כיצד הוא הצליח לקיים את כל שלוש המשימות הללו בג'נין: נאבק בכיבוש, העשיר את התרבות המקומית ונותר איתן באמונתו בקיום המשותף היהודי-ערבי על כל משמעויותיו בארץ הזאת.

את אביו הכרתי בשנות השמונים כאשר תירגם את אחד מספרי לערבית ונפטר בטרם סיים את עבודתו. לא האמנתי שאהיה נוכח בהלוויות של שניהם. את אמו הכרתי דרך סרטו המדהים "הילדים של ארנה", שהצליח לרגש ולחבר את כולנו לעולמו הפרטי והציבורי. מותו, כמו גם הדרך האלימה והנוראית שבה סיים את חייו, הם אבידה נוראה לכל מי שמאמינים ש"שלום" ו"פיוס" אינם רק הסדרים דיפלומטיים, אלא כוללים רבדים עמוקים של השלמת אדם עם תרבותו ומורשתו, התחברות אדם עם מקומו וביתו והשבת הכבוד והצדק לכל מי שאלה נשללו ממנו.

כל מי שמוכנים לראות בארץ זו את פלסטין של לפני 1948, אבל גם את ישראל שאחרי; כל מי שרוצים שמגורשיה הפלסטינים של הארץ הזאת ישובו אם יחפצו בכך; ובעיקר כל מי שמתרגשים מכך שישראל יכולה עדיין להיות חלק מן העולם הערבי, ולא נטע זר, איבדו מורה דרך ואיש דגול שלא בנקל נמצא כמותו. אבל למענו, נמשיך במקום שבו נקטעה באכזריות דרכו.

יהיה זכרו ברוך. אללה ירחמך יא ג'ול!

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שרלי

    הלאומיות הערבית מאז שנות הארבעים הולכת ומוחקת כל מה שלא מוסלמי, מי שלא הגן על היהודים כשהם גורשו או הופחדו או הוטרדו יומם ולילה נמצא עכשיו על חוד החנית של הגירוש, נוצרים בפלסטין ובעיקר נוצרים בעירק הם אלה שסבלו הכי הרבה וגורשו בהמוניהם, מתחת לפני הקרקע גם יש התאסלמות בין כפויה ובין מרצון שפועלת בשצף קצף, בית לחם שהיתה עיר נוצרית היא עיר עם פחות מ 10% נוצרים היום, מבגדד ברחו יותר ממליון נוצרים. לפי התהליך יש להניח שגם מצב הקופטים לא מבשר טובות וזה המיעוט הנוצרי הכי גדול במדינה מוסלמית. בלבנון שהיתה מדינה חצי נוצרית המצב בכי רע. בכל המרחב הערבי כבר אין ממש יהודים. המסקנה היא שערבי=מוסלמי הפכה לנוסחה כמעט אוניברסלית. ולצערנו הרב אין ליהודים הרבה מה לעשות נגד זה.

  2. גדעון גיתאי

    כאשר סליבא חמיס נשלח ע"י מק"י לייצג את המפלגה בפראג, הוא לא ידע שהצבא הסובייטי יפלוש לשם "להחזיר את הסדר על כנו". ילדיו היו בשוק. ספרטאק, ג'ול ואביר היו צעירים מכדי להבין, אך המאבק בין הצדק לכוח נטע בהם הרבה ספיקות לגבי הדרך. גם קומוניסטים אמיתיים, חברי מפלגה "עם תעודה" התקשו להבין. איני יודע אם ארנה וסליבא נפרדו בגלל הפלישה ורצח "הסוציאליזם ההומני" של דובצ'ק. אך ברור שג'ול היה ממשיך דרכם, והדרך לא היתה גן של שושנים. ג'ול היה עקשן. הוא לא ויתר על מלחמתו בכיבוש. הוא עשה זאת בדרכו וניצל את כשרונו ויופיו הפנימי והחיצוני לכך. אמר אחי עמוס: "ג'ול ניסה להיות גשר על תהומות השנאה. אצל ג'וליאנו זה אמיתי, הוא דמות גדולה מהחיים. הוא דור שלישי, שמנסה לגשר על הפערים החברתיים האלה". גם את הוריו הכרתי. גם הם היו כאלה. גוש חלמיש כנגד הכיבוש והעוולות נגד "ערבי ישראל". עם אביו סליבא, שהיה טרם שהכרתיו, מעצורי הממשל הצבאי בנצרת, עבדתי יחד בקידום האחווה היהודית-ערבית, הסולדיריות, השיוויון והשלום. המציאות התישה את סליבא, שישב במשרדו בוואדי ניסנאס באולם "הקונגרס". אבל את ג'ול זה לימד שאסור להתייאש. אכן, זה הסיכוי היחיד לקיום נורמלי באיזור. תודה ג'ול. לא תישכח.

  3. כפיר אזולאי

    הבמאי והשחקן הנרצח, זה שהצדיק פיגועי התאבדות לשם המאבק הלאומני הפלסטיני, היה בעיני תושבי ג'נין פולש זר. נוצרי-יהודי שמנסה בכוח להנחיל בחברה מוסלמית מסורתית ערכים מערביים. כך שמר, יותר מכל כוח צבאי ישראלי, נתפס כבא כוחה של ההגמוניה המערבית, המגולמת בישראל. ומר ממש ממש לא ייצג את 'ההשתלבות במרחב' כי אם להפך. את השלום חיפש מר בהתנתקות מזהויות דתיות ולאומיות. הלוואי והיה דוגל באפיק אחר, זה של שלום דתי, יהודי מוסלמי, השם במרכזו את הזהות הקולקטיבית והאלוהים ולא את האדם וחירותו

  4. לירון

    "דווקא היהדות הערבית היתה עוינת יותר מכל"? המנוח קיבל איומים על חייו, ולבסוף נרצח, כפי הנראה על רקע הפגיעה באיסלאם שייחסו לו כל מיני גורמים..

  5. עמוס

    ששמעתי שוב ראיון שערך גבי גזית עם ג'וליאנו מר לפני שנתיים; יש הרבה מה לומר עליו, כמו גם על חלק מהתגובות כאן, ועל האופן שבו "ליברלים" ישראלים לוקחים עכשו את מר לתפקיד "פעיל שלום שנרצח על ידי מוסלמים", ושוכחים לחלוטין את המאבק חסר הפשרות שלו נגד האפרטהייד הציוני… אבל בזה צריך לדון בהרחבה בימים פחות עגומים

    נזכרתי בעצב בדיאלוג החותם את הרומאן האוטוביוגרפי "גאגו" מאת גי סיטבון (הכתוב צרפתית)– פעיל פוליטי יהודי, מזרחי, ערבי, צרפתי, אפריקאי – תשובה ספרותית הברורה לשאלת הזהויות והזיקות:

    – אתה יהודי או ערבי?
    – שניהם
    – חצי-חצי?
    – לא. אני שניהם, לחלוטין
    – וכשהם מתקוטטים, באיזה צד אתה?
    – בצד שבוכה

  6. יחזקאל דיילי

    לפני שנים,ואני מורה למתמטיקה בתיכון עירוני א' בחיפה,שמתי לב לתלמיד חדש,יפה תואר,שיושב בשורה האחרונה בצד ימין,ליד החלון.שמו היה ג'ול שאחיו ספרטקוס ןאביר גם הם היו תלמידים שלי,וכאן אני מחזיר אתכם 40 שנה לאחור.לאחר שבוע של לימודים כתבתי על הלוח:המתמטיקה מגלה סודותיה רק לאלה שאוהבים אותה".בדרכו האופיינית,בלי לקבל רשות דיבור,עמד ג'ול על רגליו ואמר:"דיילי,אז למה כשאני כותב מספרים ורוצה לפתור משוואה,אז המתמטיקה הזאת מרדימה אותי מיד,יכול להיות שהמקצוע הזה לא אוהב אותי"?

  7. יחזקאל דיילי

    לפני שנים,ואני מורה למתמטיקה בתיכון עירוני א' בחיפה,שמתי לב לתלמיד חדש,יפה תואר,שיושב בשורה האחרונה בצד ימין,ליד החלון.שמו היה ג'ול שאחיו ספרטקוס ןאביר גם הם היו תלמידים שלי,וכאן אני מחזיר אתכם 40 שנה לאחור.לאחר שבוע של לימודים כתבתי על הלוח:המתמטיקה מגלה סודותיה רק לאלה שאוהבים אותה".בדרכו האופיינית,בלי לקבל רשות דיבור,עמד ג'ול על רגליו ואמר:"דיילי,אז למה כשאני כותב מספרים ורוצה לפתור משוואה,אז המתמטיקה הזאת מרדימה אותי מיד,יכול להיות שהמקצוע הזה לא אוהב אותי"?
    ארבע שנים ניסיתי ללמד אותו ואת המקצוע הקשה ביותר,לבסוף הבטחתי לו שאפילו אם יהיה בגיל שישים וירצה לעשות בחינת בגרות,אני אכין אותו לבחינה.
    כולנו אהבנו את ג'ול,המורים והתלמידים,שביקשו תמיד להיות בקירבתו,כי הוא ידע להיות חבר.אחת התכונות היפות של ג'ול היתה שהוא ידע לתת כבוד למורים ועל-כך הם החזירו לו כבוד ותשומת לב,כדי לעזור לו.במיוחד עשה זאת סגן מנהל בית-ספר,אריה נדלר,שג'ול היה בן טיפוחיו.ג'ול היה טוב לב,שמר על חוש הומור מיוחד ולא היה שום מקרה שפגע מילולית או פיסית בתלמיד,הוא לא עשה אע לאף-אחד.בכאב אני וחברי המורים מעירוני א',שמענו על מותו הטראגי,שהאידיאל שהציב לעצנו בגד בו.
    יא ג'ול,אתה הולך להיעלם לנו לנצח נצחים ואתה הולך להיות חלק מהטבע,אדם שפיו ליבו שווים,איש אמת וצדק ואנחנו כולנו נשאר עם הזכרונות היפים שחווינו אתך.
    יהי זכרך ברוך

    04-8345695