חלבג'ה, חורבן, חלבג'ה

שיר טרגי שהוא סמל מובהק למאבק הכורדי יוצג ביצירה ישראלית אליטיסטית כסימפול חסר זהות והיסטוריה, כמו היה ציוץ ציפורים. על חשיבותו של הקשר במוזיקה
עמוס נוי

הקטע הבא נכתב בעקבות דיון קצר בפורום מוסיקה קלאסית של אחת הרשתות החברתיות. בטי אוליברו ומארק קופיטמן, הנזכרים בו, הם מלחינים ישראלים מהסוג הנקרא קלאסיים-מודרניים (כלומר, שיצירותיהם מוזמנות ומבוצעות על ידי בתי קונצרטים סולידיים ברחבי תבל). הדיון נפתח בפוסט הבא ובתגובה שבאה בעקבותיו:

פוסט: הייתה לי הזכות הגדולה לשמוע את המלחינה בטי אוליברו מציגה את יצירתה החדשה "נהרות נהרות", שנכתבה בעקבות מלחמת לבנון הראשונה. התחושות, הרשמים, אופן איסוף ועיבוד החומרים המוסיקליים הלכאורה כה שונים זה מזה וה"התבשלות" איתם עד ליצירה המוגמרת… אני זוכרת אותה אומרת שלתפקיד הויולה היא רצתה את הוויולנית הארמנית קים קשקשיאן. כך התוודעתי אליה לראשונה. תפקיד הוויולה ביצירתה של אוליברו הוא דמוי קול אנושי והוא מנהל דוח שיח עם המקוננות. תגובה: המוסיקה שהביאה… נורא יפה, וממש הייתה לי צמרמורת. המקוננות מזכירות את שירתה של אילנה אליה. הדיסק נקרא "נהרות נהרות" וניתן לקנייה…

(כאן – ראיון של רדיו NPR עם קשקשיאן על היצירה. מעל התמונה – כפתור שמאפשר להאזין לראיון עצמו, בשוליים השמאליים – קטעים מנגינת קשקשיאן ביצירות אוליברו ומנסוריאן. דוגמה מהפרק הרלוונטי לדיון הנוכחי אפשר לשמוע ישירות גם כאן).

למרבה הפליאה, המקוננות אינן סתם "מזכירות" את שירתה של אילנה אליה. המקוננת הראשית היא היא אילנה אליה (השנייה היא לאה אברהם, הידועה יותר ככוריאוגרפית), אחת הזמרות הגדולות כאן, בשיר-קינה המצמרר "פרמאנה" שאוליברו עשתה בו שימוש ביצירתה (הנוגעת מאוד ללב, אגב). גם קופיטמן עשה שימוש דומה בדיוק באותו שיר ובאותה זמרת ביצירה שנקראת כולה "פרמאנה" ותורגמה בכמה פרסומים כ"אסון". התרגום הנכון לשמו של השיר הוא חורבן.

אני שמח שזמרת מדהימה שכזו ושיר קורע לב שכזה זכו להתייחסותם של מלחינים כמו אוליברו וקופיטמן, ממרכז העשייה של התרבות האליטיסטית. אני שמח שהתרבות שממנו נולד והתפתח שיר כזה זכתה לייצוג ביצירות האלה. אבל באיזשהו מקום העובדה הזאת – ובעיקר האופן שבו המוסיקה הזו יוצגה והוצגה – מעציבה, מתסכלת, ואפילו מקוממת אותי.

השיר "פרמאנה" הוא שיר קינה ומחאה בשפה הכורדית הנפוצה ביותר, כרמנג'י. הוא נכתב בעקבות השמדת הכפר הכורדי חלבג ואלפי תושביו בכורדיסטאן העיראקית בידי צבאו של סדאם חוסיין, ב-16 במרץ 88', על ידי פצצות גז ובנשק כימי אחר, תוצרת חברות אמריקאיות וגרמניות (כזכור – או בעצם אולי שלא כזכור – חומש חוסיין על ידי חברות אמריקאיות וגרמניות בנשק שכזה במהלך מלחמת עיראק-איראן, וככל הנראה הנשק הזה נוסה כבר אז, תוך גינוי רפה ו/או שתיקה רועמת של הקהילה הבינלאומית).

השיר (הנקרא לעתים חלבג'ה או חלבצ'ה) מתאר, במתכונת מסורתית של קינה על המת, את ההפצצה, את המטוסים, את הגסיסה, את מותה של "כורדיסטן, ארצי". אילנה אליה שמעה את השיר מפועלים כורדים בירושלים. היא ביצעה אותו – ביצוע מדהים, מצמרר, קורע לב – בדיסק הראשון והיחיד שלה עד כה (איפה האשכנזים אניני הטעם שהצהירו לאחרונה על חיבתם למוסיקה המזרחית ה"איכותית" כשזמרת כזו מתקשה לקושש עוד כמה שקלים לסיום הדיסק השני, שעיקרו שירי משוררות עבריות).

השיר – על עשרות גרסותיו – הוא סמל מובהק של המאבק הכורדי בכל מקום, ושל המלחמה ברודנות, באכזריות, בפגיעה באזרחים, ובסוחרי הנשק בכל מקום. שמעתי אותו לראשונה במועדון יול באיסטנבול, כשכמה עשרות אנשים ונשים, רובם כורדים, עמדו בו מחובקים ובכו לשימעו. שמעתי אותו בעיירה מצפון לפריז, בביצוע של הזמר הכורדי-תורקי הגולה שיוואן פרוור, מחברו של השיר, כשקהל של גולים מצטרף לפזמון: "חלבג'ה, חורבן, חלבג'ה, חורבן" (כאן ביצוע שלו – זהירות, תמונות קשות!).

בקיצור – לשיר המצוטט יש שם. לשיר יש מלים ומשמעות. לשיר יש מחברים (עם זכויות קניין, אגב, למרות שאין זה ענייני כאן). לשיר (המקורי) יש עשרות מיליוני מאזינים ועשרות מבצעים. לשיר יש הקשר היסטורי, תרבותי, הומניטארי, ופוליטי. לשיר יש מבצעת ישראלית מיוחדת. כל אלה ראויים לכבוד, לייחוס, לזכויות. לטעמי, יש משהו מדכדך בשימוש משולל ההקשר, ולכן מזלזל, של קופיטמן ואוליברו. כמובן לא השימוש המוסיקלי עצמו, אלא העובדה שלא המאזינים והמאזינות ליצירותיהם, לא הכותבים עליהם, ולא המאזינים המערביים, אינם מודעים – כי לא הובא לידיעתם באופן הראוי – ההקשר הרחב והייחודי של הציטוט המוסיקלי הזה. אולי אני מאוד טועה, אבל לו הייתי שומע שיר שואה מובהק, מצוטט בתוך יצירה אוסטרלית ללא שום הסבר (ואפילו לא קרדיט נאות למחבריו, למבצעיו, ואזכור של הקשרו!) הייתה לי תחושה דומה.

אינני מתנגד לציטוט מוסיקלי. אינני מתנגד לציטוט מוסיקלי בין-תרבותי. אינני מתנגד לשימוש בשיר קינה כזה מתוך עמדה (אפשרית ולגיטימית) של טהרנות או צדקנות מצדי (כמו שזכר השואה "מוגן" לעתים אצלנו בחוגים מסוימים מאוד). אלה אינן דיעותי. אני מודע ומסכים להשקפה שציטוט כזה עשוי להטעין את ה"מקור" במשמעויות חדשות והקשרים חדשים, בתוך היצירה ומחוצה לה.

אבל משהו בציטוט המסוים הזה, בעיקר על רקע אי-הידיעה המתעצמת של מקורו, הופך אותו למין סימפול של קולות רקע חסרי זהות: כידוע, אחד הסממנים של הקולוניאליזם התרבותי הוא האופן שבו הוא ממקם תרבות "אחרת" על הציר טבע/תרבות. בהעדרו של ההקשר המקורי של השיר, הוא מתפקד כמו הקלטה של ציוץ ציפורים – אין לו מחבר, לזמרת אין שם והיא רק קול, המלים הן בעצם ג'יבריש, כלומר רעש עם ערך פונטי ומוסיקלי וללא משמעות (למעט איזה מודוס רגשי כללי). בקיצור, למזרחיוּת אין פנים, אין היסטוריה, אין פוליטיקה. לנגנית הוויולה יש שם וקרדיט, מפני שהיא באה מעולם המוסיקה הקלאסית המערבי. הזמרות המזרחיות נותרות אלמוניות.

כל זה יכול היה להיות כשלעצמו אמירה אמנותית מורכבת אם קהל המאזינים והמאזינות היו חולקים אופק תרבותי משותף הכולל היכרות עם המקור המצוטט והקשריו. בהעדרו של אופק כזה, הוא הופך מציטוט של תרבות לסימפול של טבע, מה שמחריד דווקא בגלל הנסיבות הכל כך דרמטיות של השיר ומעמדו המיוחד, ודווקא בגלל הפער בין הנסיבות הטרגיות האלה ובין השתיקה המזלזלת בבורותה (של אוליברו, של קופיטמן) עליהן.

ואולי פשוט עצם ההעלאה לתודעה של ההקשר המקורי של השיר היא הפעולה הראויה, והדיון כאן הוא זה שיכונן את האופק הנדרש.

הפוסט פורסם במסגרת שיתוף הפעולה בין העוקץ לבלוג המוסיקה קפה גיברלטר

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מאיר עמור

    עמוס נוי תודה רבה. המאמר שלך חשוב ביותר והייתי רוצה להוסיף כי רצח העם הכורדי על ידי סאדם חוסיים "נשכח" מסיבות פוליטיות. צריך להזכיר אותו בכל הזדמנות. "השכחה" של המלחינים היא זלזול לשמו והמשך פוליטיקת ההשכחה. אני מצרף כאן תמונה של אמן כורדי אשר עוסק בתיעוד רצח העם הכורדי. אוסמן אחמד נולד בכורדיסטאן וחי באנגליה. מקווה שיוכלו לפרסם את התמונה ב"העוקץ". תודה. מאיר עמור

    Documenting the Anfal: the Kurdish Genocide (1988) Osman Ahmed (Wimbledon College of Art) osmankahmed@yahoo.co.uk