לא לברוח למשפטיזציה

הדרישה בשמאל הישראלי לאמץ את מסקנות גולדסטון במלואן מהווה סימפטום למחלה חמורה הרבה יותר של מחנה פוליטי זה: הניסיון להסיט את הדיון בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני לזירה המשפטית הבינלאומית
נועם תירוש

"החזרה בתשובה" של השופט ריצ'רד גולדסטון הובילה לצהלות שמחה ושחרור אנחת רווחה ואמירות "אמרנו לכם!" במערכת הפוליטית הישראלית. במקביל מנסים אנשי שמאל, כצפוי, להקל ראש במאמרו ובטיעוניו החדשים של השופט או לחילופין לטעון כי ההסברה הישראלית מעוותת את מה שכתב. לטענת הראשונים, שוב הוכחו צדקתה ועליונותה המוסרית של ישראל. לטענת האחרונים, לא מדובר בהכאה על חטא ואין כל צורך לשנות משהו ממסקנותיו המקוריות של גולדסטון.

שני הצדדים טועים במקרה זה: ההסברה הישראלית שחוגגת כאילו הוכח שעל עזה נורו טילי מרשמלו ולא זרחן לבן, והשמאל שמתעקש לדבוק בהצהרות המקוריות של השופט. בפועל, אי אפשר להבין את "גולדסטון 2" ולהמשיך לדבוק ב"גולדסטון 1". "הדו"ח שלנו מצא ראיות לפשעי מלחמה פוטנציאליים ואפשרות ל'פשעים נגד האנושות', אשר התבצעו הן על-ידי ישראל והן על-ידי חמאס", כותב גולדסטון במאמרו המאוחר. "העובדה כי הפשעים של חמאס בוצעו בכוונה תחילה אינה ניתנת לוויכוח – הטילים שלהם כוונו במפורש כנגד מטרות אזרחיות". לאחר מכן, הוא קובע כי לעומת חמאס, החקירות שביצעה ישראל לאחר המלחמה מוכיחות כי לא הייתה כוונה ישראלית לפגוע באזרחים פלסטינים. או כלשונו: "Civilians were not intentionally targeted as a matter of policy".

ריצ'רד גולדסטון. צילום: United Nations Information Service - Geneva

מבחינתו של גולדסטון, וכנראה גם מבחינתו של המשפט הבינלאומי הפומבי, סוגיית "הכוונה תחילה" משמעותית לבחינת פשעי מלחמה. פגיעה באזרחים כמדיניות היא זו שמבדילה, לדעתו של גולדסטון, בין פשע מלחמה ו"חשד לפשעים נגד האנושות" לבין מלחמה המתנהלת במסגרת נורמות הפעלת הכוח בקונפליקטים בינלאומיים. טענה זו מעמידה באור בעייתי ארגוני שמאל שקראו לאו"ם לאמץ את דו"ח גולדסטון המקורי כלשונו. משיטוט מהיר באתרי אינטרנט, ב-25 בספטמבר קרא ארגון "Human Rights Watch" לאיחוד האירופי בדרישה "שהצדק ייעשה עבור קורבנות מלחמת עזה", ובבקשה לאמץ את דו"ח גולדסטון במלואו. האם לאור הגילויים החדשים של גולדסטון בעצמו, יקרא אותו ארגון להתנערות מדו"ח גולדסטון או שמא יבטל את דרישתו לצדק עבור קורבנות מלחמת עזה? כנראה שלא.

ההסתמכות על מסקנות גולדסטון והדרישה בשמאל הישראלי לאמץ אותן במלואן הן רק סימפטום למחלה חמורה הרבה יותר של מחנה פוליטי זה: הניסיון להסיט את הדיון בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני לזירה המשפטית הבינלאומית. ככל שהולך וגובר הייאוש מהחברה הישראלית ויכולתה לשנות את מציאות חייה בעצמה, הולכים ומתגברים הקולות הקוראים להתערבות בינלאומית שתוביל לכפיית פתרון על הצדדים. פתרון זה יתבסס, לדרישתם, על עקרונות המשפט הבינלאומי. אותו סימפטום ניתן לאיתור גם בהסתמכות פעילי המאבק נגד החומה על הצהרתו של בית הדין הבינלאומי בהאג בנוגע לאי חוקיותה של אותה גדר.

המשפט הבינלאומי ומוסדותיו אינם דורשים צדק עבור אזרחי העולם. הם גם אינם כלים פונקציונליים שתפקידם לכינון מוסר אוניברסלי בעולם ציני, שתוקף בלוב אך עוצם עיניו במקומות אחרים. הם בוודאי לא אלו שינסו להבין ולאחר מכן לפתור את הנסיבות שמובילות חברה אנושית להקיף עצמה בחומה בצורה, ולעוור עצמה מדעת לגבי כל מה שמתרחש בצידה השני. כל תפקידו של המשפט הבינלאומי הוא בכינון מערכת של חוקים ונורמות אשר אמורה לסייע בשמירת חייהם של אזרחים באזורים בהם מתנהל סכסוך אלים. גולדסטון בעצמו כותב במאמרו ב"וושינגטון פוסט", כי "רק אם כל הצדדים בסכסוך אלים יעמדו בסטנדרטים אלו (הימנעות מפשעי מלחמה) נהיה אנו מסוגלים להגן על אזרחים שנקלעו לאזור מלחמה שלא מרצונם".

"המשפטיזציה" של הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא רק שלא תפתור את שורשי הסכסוך ולא תוביל לצדק ושוויון עבור הפלסטינים והישראלים כאחד, היא עוד עלולה להסדיר את האלימות בין שני הצדדים ולעגן אותה במסגרת נורמטיבית של "חוקי הפעלת כוח בעת לחימה". הפתרון, כרגיל, טמון בזירה הפוליטית-ציבורית, במסגרתה מתווכחים, משכנעים, ומנסים ליצור קואליציות פוליטיות המובילות לשינוי, רדיקלי ככל שיהיה, של המציאות.

הכותב הוא סטודנט לתואר שני במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון בנגב

_________

לקריאה נוספת:

מה אומר לנו גולדסטון | דניאל רוזנברג

אי אפשר לחזור אחורה בזמן | נועם שיזף

מורשת גולדסטון לישראל | נעמי קליין

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מיכל תירוש

    הכתבה מציגה תמונה נכונה ומאוזנת של המצב הקשה בו אנו שרויים.
    תגובות "אוטומטיות" רק גורמות נזק.

  2. דניאל רוזנברג

    קודם כל, אני מסכים עם רוב מה שנכתב כאן על ידי נועם תירוש. הסכסוך עם הפלסטינים הוא פוליטי, וככזה הוא לא ניתן להבנה או לפתרון בכלים משפטיים, הומניטריים או כלכליים (או מעמדיים, לתשומת לב ידידינו הסוציאליסטים). כתבתי על זה לא מעט בעצמי, בין השאר באתר הזה.

    עם זאת, מה שניסיתי לעשות בטקסט האחרון שלי (מקושר למטה), הוא להראות שהסערה היחצ"נית סביב המכתב של גולדסטון היתה מוגזמת למדי. העמדה שמציג שם גולדסטון מבוססת על טיעונים כושלים ובחלקם הגדול לא-רלוונטיים, ומכל מקום הם לא "מתלבשים" על הנאמר בדו"ח. לגולדסטון מותר לשנות את דעתו, אבל מה שנאמר בטקסט ב-WP לא שולל, כשלעצמו, את כל המידע שנמסר בדו"ח. אם גולדסטון הגיע פתאום למסקנה שישראל לא התכוונה להרוג אזרחים, הוא לא עשה ב-WP עבודה טובה בביסוס הטיעון הזה.
    עשיתי מאמץ להראות את כל זה לא בגלל שהדו"ח הוא אבן הפינה של הנושא הישראלי-פלסטיני, ולא בגלל שהמשפט הבינלאומי, שמנקודת המבט שלו נכתב הדו"ח, צריך להיות הסטנדרט הפוליטי שלנו. עשיתי את זה בעיקר בגלל האפקט הציבורי שנלווה לפרסום המאמר ב-WP, שאת עיקרו אפשר לתמצת תחת: עופרת יצוקה היתה בסדר, צה"ל בסדר, לישראל יש זכות להלחם בטרור גם במחיר אנושי כבד וכו'. המאמר של גולדסטון מונף כאן כדי לגבות את הטענות האלה. מהבחינה הזאת, השיח המשפטי זוכה כאן למעמד ציבורי ופוליטי של ממש (כמו זה שזכה לו בשעתו הדו"ח המקורי), ולכן צריך להתמודד איתו. אם היה מדובר, נניח, בדו"ח של איזה NGO אזוטרי שהיה נשכח כלעומת שפורסם, לא היה צריך להתייחס לדברים בכזה כובד ראש. אבל גולדסטון, האו"ם, בית הדין הבינ"ל, הפצ"ר וכו', הם חלק מהמערכת הפוליטית וצריך להתייחס אליהם ככאלה.

    אני שוב חוזר על כך שהמאמר של תירוש הוא טוב מאוד. קיבלת ממני "לייק".

  3. M

    הבעיה היא לא המשפט הבינלאומי, ישראל פועלת באופן כללי על פי החוק הבינלאומי ומי שקצת יעיין בו יבין שדיני המלחמה אינם בדיוק פיקניק. אלה חוקים של החזקים, ולא של החלשים.

    הבעיה היא מוסרית. אבל אם זה לא מספיק הבעיה היא להסביר לישראלי שההרג הזה הוא לא כדאי לו לא בטווח הקצר ובמיוחד לא בטווח הארוך.

    במקום זה השמאל צועק כל הזמן החוק הבינלאומי והחוק הבינלאומי בלי לדעת על מה הוא מדבר.

    (זה כולל את המשט הטורקי, שגם בו ישראל לא הפרה את החוק הבינלאומי ואם לא לכו תקראו מה אומר החוק הזה על סגר ימי. לא ממש נחמד למי שסובל ממנו)