זה יכול לקרות גם בפלסטין

התקוממות עממית לסיום הכיבוש ברוח כיכר השחרור בקהיר עשויה לאחד את כל הפלגים והחזיתות, ולאתגר את ישראל שיודעת להתמודד בעיקר עם מעשי אלימות. קריאה לאינתיפאדה שלישית
גמאל חסן; מערבית: נדב פרנקוביץ'

מה דעתך על התרחיש הבא? ביום הנכבה (ה-15 במאי) קמים חצי מיליון פלסטינים בגדה המערבית, מאה אלף בירושלים המזרחית, חצי מיליון בתחומי הקו-הירוק, ועוד מאה אלף יהודים ישראלים, וקוראים יחד ברחובות: "העם רוצה לסיים את הכיבוש". ההפגנות בגדה מתרכזות בתוואי הגדר, בירושלים לאורך כביש מספר 1 המוביל לעיר העתיקה, ובתוך תחומי הקו הירוק בערים הגליליות נצרת, חיפה ועכו, ובכיכר רבין בתל אביב.

על ההפגנות נחה הרוח של כיכר השחרור במצרים. מכל המוקדים גם יחד עולה הקריאה לאי אלימות שהייתה למקור של הזדהות כלל עולמית, ושהכל כבר מפנימים היום את כוחה והשפעתה. ההפגנות מאחדות את כל הפלגים והחזיתות. הן הופכות להפגנות עממיות שמייצגות את כל הזרמים וההשתייכויות, וגוררות אחריהן את ההנהגות האימפוטנטיות של התנועות הוותיקות. האם תרחיש כזה יכול להתממש? תיאורטית כן. החברה הפלסטינית היא חברה צעירה, אחת הצעירות בעולם הערבי, והיא ללא ספק חברה שמדוכאת עד עפר. ההתקוממות, המאבק והיציאה אל הרחובות אינם זרים לה.

אינתיפאדה. צילום: cc by-echiner1

מה יכולה ישראל לעשות נגד תרחיש כזה? ישראל תשאף לפיתרון "בטחוני", כי (וכאן היא נמצאת במצב המזכיר את זה של המשטרים הערביים) אין לה כל חלופה אחרת להתמודדות עם האתגר של הפגנות ענק לא אלימות, שפורצות בבת אחת ובמוקדים רבים. ישראל מסוגלת להתמודד בקלות יחסית עם מעשי אלימות, פעולות של קבוצות חמושות או טילים שנורים מרצועת עזה, אבל יהיה לה קשה הרבה יותר להיענות לאתגר של הפגנות לא אלימות – ממש כפי שהמשטר המצרי ידע לאורך השנים להתמודד עם פעולותיהם של האחים המוסלמים והתנועות האיסלאמיות, אבל לא עם הפגנות עממיות לא אלימות.

שהרי במקרה הראשון, היריב ברור: יש לו פנים וכתובת, ואפשר לאתר אותו ולנבא את פעולותיו על סמך מידע או ניתוח של דפוסי פעולה קודמים. אבל במקרה השני, היריב הוא חסר פנים או הנהגה מבנית שאפשר לנטר בקלות את פעולותיה. זהו יריב חמקמק ובלתי צפוי שצריך להפעיל דמיון רב על מנת להתמודד עמו, ודמיון הרי אינו הצד החזק של משטרים בעלי אופי צבאי. אפילו המשטר הישראלי, שאין ספק באשר למומחיותו ויכולותיו, עשוי להיכשל בכך. ניתן לדמות זאת לטכניקה של טיסה בגובה נמוך, מתחת לטווח השגחתה של מערכת המכ"ם, שבאמצעותה מצליח להק מטוסים להגיע אל המטרה. זה מה שקרה במצרים, וזה יכול לקרות גם בפלסטין.

הבעיה המרכזית שניצבת בפני מימוש התרחיש היא אותה הבעיה הישנה נושנה של המאבק הפלסטיני: המחלוקות הפנימיות באשר לבחירת הכיוון הרצוי. מחלוקות העבר ביחס לדרכי המאבק ומטרותיו הביאו לשחיקת הנכס הבסיסי של כל תנועה לאומית: העליונות המוסרית שלה. אם תנועה לאומית חסרה את הנכס הזה, ניתן לבצע כנגדה מניפולציות, ולטעון שדרישותיה אינן מוצדקות. גנדי ומנדלה הבינו את האמת הפשוטה הזאת, והחליטו להוביל את התנועות שבהנהגתם תוך דבקות בעמדה מוסרית נעלה. כל אחד מהם עשה זאת אמנם בנסיבות שונות, אבל הסיבה המרכזית לכך הייתה זהה: הפער העצום ביחסי הכוחות שבין התנועה הלאומית לבין שלטונות הכיבוש. שניהם הבינו שאי אפשר לנצח את היריב במגרש שלו, ולכן יש לגרור אותו אל המגרש שבו ניתן יהיה להביסו.

כיום כבר ניתן לקבוע שרוב הפלסטינים מבינים את ההשפעה השלילית שהייתה למיליטריזציה של האינתיפאדה השנייה. היא הפיצה את זרעי הפילוג, העמיקה את השסעים, התישה את החברה והרסה בה, עד שהגיעה למצב בלתי נשלט של סכסוך פנימי, שישראל הייתה הראשונה להרוויח ממנו.

מי שעוקב אחר הסוגיה הפלסטינית יודע היטב שהעם הפלסטיני נמצא במצב של תשישות ותסכול, הן בגדה והן ברצועה. עשרים שנות משא ומתן לא הובילו לשום מקום. הסוגיה הפלסטינית איבדה רבות מהמניות שהיו לה בקהילה הבינלאומית, ומבטים אוהדים הופנו ממנה והלאה. כל זה עוד לפני שדיברנו על ההסכמה הבלתי רשמית של המשטרים הערביים לשימור המצב הנוכחי, שמן הסתם לא מנעה מהם להתקשט מעת לעת בהצהרות ולנקוט פה ושם בפעולות תיאטרליות, בניסיון לחפות על העובדה שמבחינתם זהו אכן מצב נוח.

זה נוח גם לישראלים, ואפילו לחלק מהפלסטינים, שהתעייפו מן השנים הארוכות של מאבק חסר תועלת. הם הקדישו לו את כל חייהם, אבל פעם אחר פעם הוא הוליך אותם מדחי אל דחי. שוב ושוב נאלצו לראות את עתיד ילדיהם נמוג בעשן.

בעיצומם של התסכול, הייאוש, ותחושת חוסר התוחלת שבהתמודדות מול כוח מדכא, נפתח פתאום צוהר מואר, שמבעד לו חדרו קרני אור חמימות. הצוהר הזה נפתח בכיכר השחרור בקהיר, בה הפגנות לא אלימות צברו כוח בל ישוער, חסר תקדים, והרה משמעות. זה לא קרה בהודו ולא בדרום-אפריקה. זה קרה הפעם בקרבת מקום, בלב המזרח התיכון. בקרב הפלסטינים יש כבר מי שקוראים בעקביות לסוג כזה של מאבק בלתי אלים.

עד עכשיו הם היו מיעוט של חולמים, שמנסה בכל יום שישי בהפגנות מול הגדר בכפר בלעין להפוך את החלום למציאות. לרוב זה אמנם נגמר במטחים של כדורי גומי וגז מדמיע, אבל היום, אחרי שדגם כזה של מאבק הצליח להפיל את אחת מהדיקטטורות היותר יהירות במזרח התיכון, חלומם מקבל משנה תוקף ומרץ. אני סבור שפלסטינים רבים עתידים להפנים את ההשלכות של האירועים האחרונים, ואת הרלוונטיות שלהן למאבקם.

על הפלסטינים להבין כי בבקשם לאמץ סוג זה של מאבק, עליהם להציב לעצמם שתי מטרות בסיסיות: האחת היא שמירה מוחלטת על האופי הלא אלים של הפעולות, ונכונות להתעמת עם כל מי שיחרוג מן המוסכמה הזו. זאת חרף המאמץ שישראל תעשה כדי לדרדר את הסיטואציה לאלימות (ולהצדיק בכך שימוש נרחב בכוח, שיעביר את הכדור למגרש שלה). השנייה היא גיוס דעת הקהל העולמית, והעברת מסר אי האלימות אל הציבור הישראלי בצורה קולעת, שתוכל לאפשר את הצטרפותם למאבק של התומכים בשלום מקרב הציבור היהודי הישראלי (ושלהערכתי מונים כחצי מיליון איש).

כיכר אל-תחריר בקהיר. צילום: Kodak Agfa, cc by-nc-sa

אתגר נוסף הוא השמירה על אחדות המסר. האחדות סביב הקריאה לסילוקו של מובארכ מנעה מההפגנות המצריות ליפול אל התהום המכשילה של הטלת רפש פוליטית, והצליחה לייצר אהדה למאבק בקרב מי שצפו בו באופן פסיבי. המסר, לפיכך, צריך להיות הקריאה לסיים את הכיבוש הישראלי בגדה המערבית, ירושלים ורצועת עזה. זוהי תביעה שיש לגביה קונצנזוס בינלאומי גורף, ואיש אינו יכול לערער על צדקתה.

ריבוי של סיסמאות ואג'נדות יחרוץ את גורלה של התנועה, והמצב המהפכני יהפוך במהרה למדמנה פוליטית. יוזמות מוטעות כאלו הספיקו כבר להשתרבב אל הקריאות לאינתיפאדה שלישית, כשבדף הפייסבוק שנפתח לצורך כך הופיעו קריאות לשימוש באלימות. זה סיפק לצד הישראלי אפשרות לדרוש ממייסד האתר לסגור את הדף, והדף אכן נסגר.

לבסוף, על הפלסטינים לדעת כי בשל הנסיבות הקשורות באופי הכיבוש הישראלי והמערכת הביטחונית שהוא יצר (הגדר, המחסומים ומערכות השליטה של מנגנוני המודיעין הישראלי), לא תושג החירות באמצעות הפגנות בלבד, אם לא יבוא בעקבותיהן גם משא ומתן. משא ומתן כזה ייערך הפעם מעמדת כוח. זה יהיה כוח שמורכב קודם כל מעוצמה מוסרית, תמיכה עולמית ונכונות להקרבה, ויהיה מבוסס על היכולת להמשיך ולקיים הפגנות לא אלימות וממושכות – הן בגדה, הן בירושלים, הן ברצועה, והן בתחומי הקו הירוק.

אם זה יקרה, אפשר שיהיה לזה האפקט שהיה למלחמת אוקטובר (מלחמת יום כיפור, נ.פ): האקטיביות תשיב לפלסטינים את כבודם ואת ביטחונם העצמי, ותציב שוב את הסוגיה הפלסטינית בראש סדר היום הבינלאומי, אשר נוהג לזנוח סוגיות "קרות". אין ספק שלמצרים החדשה יש את הנכונות והאפשרות, כמדינה וכחברה, לתמוך בסוג כזה של מאבק, והיא תפעל לעשות זאת בכל דרך שהיא מקובלת ולגיטימית.

פורסם בעיתון המצרי א-שורוק

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. ערן

    מחכה בכליון עיניים. מבטיח להיות חלק מה 100000 יהודים שיצטרפו

  2. amir

    אבל מצריים מדינה גדולה
    ישראל לא תמיד יש סכנה שנהיה לוב ולא מצריים

  3. נדב פרנקוביץ'

    על הרעיון הנהדר להביא את המאמר אלינו הישראלים ועל שאפשרה את פרסומו

  4. עמית

    נתחיל מזה שתמיד תהיה קבוצה, קטנה או גדולה, שתנהג באלימות, קטנה או גדולה. ומרגע שאלימות מתחילה – היא לא נפסקת. גם האינתיפאדה השנייה התחילה במה שהיה הפגנות, המשיך בהפגנות שמדי פעם יוצאת מהם אש חיי, המשיך לקרבות אש, ועבר לפיגועי ההתאבדות.
    כך שמי שקורא לדברים שכאלה, שיזהר מאוד ממה שהוא מוביל אליו. לא מדובר במדינה מול אזרחיה וחיילים בני אותו עם של המפגינים – מדובר בסכסוך לאומי אלים.
    נמשיך בזה שלא יהיו 100 אלף יהודים שיצטרפו, אולי 1000. ולא יהיו 500 אלף יהודים שיסמפטו, אולי 5000. השאר יראו בזה כאיום מתממש לעוד אינתפאדה עם עוד 1000 הרוגים ויתמכו בכל פעולה שתיעשה נגד זה.

    לסיום – תודה על התרגום של מאמרים מהעיתונות הערבית. זה מעניין.

  5. מאור

    מדוע שהאלימות לא תיפסק? זה תלוי בצדדים. יש תקדימים לכאן ולכאן. היישוב העיברי ניהל נגד הבריטים מאבק שברובו לא היה אלים (שביתות, הפגנות, העפלה, חומה ומגדל, ליל הגשרים). היו גם פלגים אלימים (אצ"ל ולח"י), והבריטים הגיבו אליהם באלימות, אבל סה"כ העימות לא הגיע לא למלחמה עם בריטניה ולא למלחמת אזרחים.
    בהודו- היה מאבק לא-אלים, עם אלימות בשוליים, שלא הדרדר למלחמה עם השלטון הישן, אך העצמאות הביאה למלחמת אזרחים, שבה נפרדה פקיסטן ומיליוני אזרחים נהרגו או נעקרו מבתיהם.
    בדרום-אפריקה: מאבק לא-אלים יחסית, העברה חלקה של השלטון, עוינות רבה בין השחורים והלבנים שאולי עוד עלולה להתפרץ באלימות.

    אם נבחן את המקרה של היישוב העיברי, שמן הסתם הוא המוכר ביותר לקוראי העוקץ, ברור שכדי שהתקוממות לא אלימה תישאר כזו ותוביל למדינה מתפקדת נדרשים:
    א. תודעה שלטונית ומנגנוני שלטון בצד המתקומם (נכונות לוותר כדי להימנע ממלחמת אזרחים, ואמצעי כפיה כנגד המיעוט שלא יוותר).
    ב. שלטון שמעדיף לסגת ולא לפעול בצורה לא מוסרית.
    כעת אפשר לדון מה מהנ"ל מתאים לימינו.

  6. צופה מהצג

    פוסטים ואמירות שלא היו מביישים את ה"דר-שטריימר". מבחינה כמותית, כוחו של הסמול הסהרורי אינו עולה על 0.07% בקלפי. ועדיין, קשה להאמין עד לאן הידרדרתם.

  7. יורם גת

    שתי האינתיפאדות התחילו באלימות מינימלית מצד הפלסטינים והוסלמו במכוון על ידי הישראלים.

    שיטת ההתנגדות הבלתי אלימה מצליחה רק בסיטואציות מאד ספציפיות. הנפנוף המתמיד באופציה הזאת הוא מכשיר תעמולתי בידי הצד החזק כנגד הצד החלש.

  8. מיקי

    כדי לעמוד מול ישראל "הקוזק הנגזל" המתמיד ושפע המצאותיו, וחייבת תהיה להתגבש הנהגה משותפת של הפלסטינים ושל הישראלים שתצטיין בנחרצות רבה מול הדתיים של שני הצדדים.

  9. אריק

    אז אולי כדאי להתפכח מ"רוח התחריר" ואשליות ההפגנות השקטות. אני לא מצדיק בכלל תגובה אלימה של כוחות המשטרה והצבא כלפי ההפגנות, אבל באותה המידה אין הצדקה לתקיפות מצד המפגינים כלפי עיתונאים, ובמיוחד תקיפות מיניות אלימות של עיתונאיות, ואזרחים שמתנגדים להפגנות.
    אני לא מאמין שבישראל, עם רמת השנאה והאלימות בין שני הלאומים, תיתכנה הפגנות ענק בלי אלימות – משני הצדדים. מטצער על הפסימיות אבל צריך להיות ריאליסטיים.

  10. מיקי

    פצ"מרים ומחכים לתקיפה הבאה של "מטוסינו", מזה היה כבר מספיק

  11. יגאל

    מה המטרה?
    סיום הכיבוש?
    איך זה יסתיים?
    ביציאת הכוחות של צה"ל?
    ומי ישאר? אלו כוחות פלסטיניים יחליפו את צה"ל?
    מה עם ההתנחלויות?
    האם תוקם מדינה פלסטינית?
    האם היא תוכרז על כל השטח? (קרי גם הגדה וגם הקו הירוק?)
    רק על יו"ש?
    קווי 67'?
    קווי 48'?
    קווי החלוקה 47'?
    איזה שלטון יתפוס מקום?
    מה אופי המדינה שתוקם?
    חילונית? מוסלמית?
    חוק השריעה או הדמוקרטיה?
    מה יהיה גורלם של היהודים תחת מדינה שכזו?

  12. כך הימין הציוני רוצה שזה יקרה בפלסטין

    הרי כך בדיוק החלה גם האינתיפאדה השנייה… "קבוצה קטנה [בראשותו של אריאל שרון עלתה למסגדי אל-אקצה, ברשותו של אהוד ברק] והמשטרה ומג"ב כבר נהגו באלימות, ובמקום להתרחק ירו בתושבים המוחים שזרקו אבנים. "ומרגע שאלימות מתחילה – היא לא נפסקת", בדיוק כפי שכתב עמית כהן, שתורם מאמרים ל"מעריב"… כך עובדת השיטה.

  13. חיים

    כל אדם ערבי שלישי בישראל הריבונית יצא להפגין ברחובות למשך שבועות. או בפועל כל אדם ערבי בגיל העבודה מפגין. מגוחך ומטופש.

    בואו קודם נוציא 5000 איש. 

  14. שור

    לבנתיים שלטון הכיבוש של החמאס בחבל עזה בדרום ארץ ישראל יורה טיל נ"ט בכינון ישיר לאוטובוס צהוב שמסיע ילדים,
    אותן כנופיות ניאו נאציות בעזה גם ממטירות טילים על ריכוזי אוכלוסיה יהודית במטרה ליצור רצח עם,
    במקביל – בניסיון ליצור פשרה בין ארגון הפתח לבין החמאס, רוצחת כנופיית רצח פשיטסטית של הפתח משפחה יהודית בישוב בשומרון בכדי לקבל לגיטימציה של החמאס.
    כמה חבל שחלק מהשמאל הישראלי מוחה כפיים לכנופיות הרצח.

    חג חירות שמח,
    שור

  15. אוריה

    מה הקשר לדה-שטריימר או לתמיכה בטרור וירי טילים של החמאס?! המאמר מציע לצאת להפגנות לא אלימות ומדגיש את זה מספר פעמים, ושולל במפורש את כל הפעולות שאתם טוענים שהוא תומך בהם. הוא גם קורא למשא ומתן ורומז על תמיכה בגבולות 67. אכן תופעה פסיכולוגית מעניינת.

  16. איריס

    מצפה לתרחיש עם פרורים קלושים של אמונה שאפשר אחרת

  17. דן

    בס"ד
    מר חסן הנכבד,
    אתה כותב על האינתיפאדה השנייה "היא הפיצה את זרעי הפילוג, העמיקה את השסעים, התישה את החברה והרסה בה, עד שהגיעה למצב בלתי נשלט של סכסוך פנימי"- אולם אתה שוכח לציין מה היא עשתה לחברה בישראל. בניגוד לאינתיפאדה הראשונה, בה הקורבנות העיקריים היו המתנחלים, בשנייה עיקר הקורבנות היו תושבים שרובם היו מוכנים לשלום עם הפלשתינים- שלום, אילולא הגיעו (חלק מ) הפעילים הפלשתינים וטבחו בהם ובמשפחותיהם.
    נא לא לשכוח זאת.

  18. ואי אפשא לדעת כיצד זה יסתיים

    אני חושב שהפלסטינים יודעים את זה יותר טוב מהכותבים כאן. הפגנות כאלה יכולות להיגמר מאוד רע, אולי אפשר לדעת איך יתחילו אבל לא איך ייגמרו.

  19. נדב פרנקוביץ'

    מדובר בכותב ולא בכותבים. גמאל חסן כתב את המאמר על רקע יוזמה קיימת שקוראת לאינתיפאדה שלישית ב15 למאי. זוהי יוזמה פלסטינית והיא צוברת תאוצה רבה. ניכר שהמאמר נכתב כדי להביע תמיכה בהתארגנות, אבל מעבר לכך – ויותר מכל – כדי להביע את אותו חשש שאתה מעלה (שזה עלול להיגמר רע)ולהציע היצמדות למודל מסויים שאולי ימנע אסון ויוביל להישג.