• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

זה יכול לקרות גם בפלסטין

התקוממות עממית לסיום הכיבוש ברוח כיכר השחרור בקהיר עשויה לאחד את כל הפלגים והחזיתות, ולאתגר את ישראל שיודעת להתמודד בעיקר עם מעשי אלימות. קריאה לאינתיפאדה שלישית
גמאל חסן; מערבית: נדב פרנקוביץ'

מה דעתך על התרחיש הבא? ביום הנכבה (ה-15 במאי) קמים חצי מיליון פלסטינים בגדה המערבית, מאה אלף בירושלים המזרחית, חצי מיליון בתחומי הקו-הירוק, ועוד מאה אלף יהודים ישראלים, וקוראים יחד ברחובות: "העם רוצה לסיים את הכיבוש". ההפגנות בגדה מתרכזות בתוואי הגדר, בירושלים לאורך כביש מספר 1 המוביל לעיר העתיקה, ובתוך תחומי הקו הירוק בערים הגליליות נצרת, חיפה ועכו, ובכיכר רבין בתל אביב.

על ההפגנות נחה הרוח של כיכר השחרור במצרים. מכל המוקדים גם יחד עולה הקריאה לאי אלימות שהייתה למקור של הזדהות כלל עולמית, ושהכל כבר מפנימים היום את כוחה והשפעתה. ההפגנות מאחדות את כל הפלגים והחזיתות. הן הופכות להפגנות עממיות שמייצגות את כל הזרמים וההשתייכויות, וגוררות אחריהן את ההנהגות האימפוטנטיות של התנועות הוותיקות. האם תרחיש כזה יכול להתממש? תיאורטית כן. החברה הפלסטינית היא חברה צעירה, אחת הצעירות בעולם הערבי, והיא ללא ספק חברה שמדוכאת עד עפר. ההתקוממות, המאבק והיציאה אל הרחובות אינם זרים לה.

אינתיפאדה. צילום: cc by-echiner1

מה יכולה ישראל לעשות נגד תרחיש כזה? ישראל תשאף לפיתרון "בטחוני", כי (וכאן היא נמצאת במצב המזכיר את זה של המשטרים הערביים) אין לה כל חלופה אחרת להתמודדות עם האתגר של הפגנות ענק לא אלימות, שפורצות בבת אחת ובמוקדים רבים. ישראל מסוגלת להתמודד בקלות יחסית עם מעשי אלימות, פעולות של קבוצות חמושות או טילים שנורים מרצועת עזה, אבל יהיה לה קשה הרבה יותר להיענות לאתגר של הפגנות לא אלימות – ממש כפי שהמשטר המצרי ידע לאורך השנים להתמודד עם פעולותיהם של האחים המוסלמים והתנועות האיסלאמיות, אבל לא עם הפגנות עממיות לא אלימות.

שהרי במקרה הראשון, היריב ברור: יש לו פנים וכתובת, ואפשר לאתר אותו ולנבא את פעולותיו על סמך מידע או ניתוח של דפוסי פעולה קודמים. אבל במקרה השני, היריב הוא חסר פנים או הנהגה מבנית שאפשר לנטר בקלות את פעולותיה. זהו יריב חמקמק ובלתי צפוי שצריך להפעיל דמיון רב על מנת להתמודד עמו, ודמיון הרי אינו הצד החזק של משטרים בעלי אופי צבאי. אפילו המשטר הישראלי, שאין ספק באשר למומחיותו ויכולותיו, עשוי להיכשל בכך. ניתן לדמות זאת לטכניקה של טיסה בגובה נמוך, מתחת לטווח השגחתה של מערכת המכ"ם, שבאמצעותה מצליח להק מטוסים להגיע אל המטרה. זה מה שקרה במצרים, וזה יכול לקרות גם בפלסטין.

הבעיה המרכזית שניצבת בפני מימוש התרחיש היא אותה הבעיה הישנה נושנה של המאבק הפלסטיני: המחלוקות הפנימיות באשר לבחירת הכיוון הרצוי. מחלוקות העבר ביחס לדרכי המאבק ומטרותיו הביאו לשחיקת הנכס הבסיסי של כל תנועה לאומית: העליונות המוסרית שלה. אם תנועה לאומית חסרה את הנכס הזה, ניתן לבצע כנגדה מניפולציות, ולטעון שדרישותיה אינן מוצדקות. גנדי ומנדלה הבינו את האמת הפשוטה הזאת, והחליטו להוביל את התנועות שבהנהגתם תוך דבקות בעמדה מוסרית נעלה. כל אחד מהם עשה זאת אמנם בנסיבות שונות, אבל הסיבה המרכזית לכך הייתה זהה: הפער העצום ביחסי הכוחות שבין התנועה הלאומית לבין שלטונות הכיבוש. שניהם הבינו שאי אפשר לנצח את היריב במגרש שלו, ולכן יש לגרור אותו אל המגרש שבו ניתן יהיה להביסו.

כיום כבר ניתן לקבוע שרוב הפלסטינים מבינים את ההשפעה השלילית שהייתה למיליטריזציה של האינתיפאדה השנייה. היא הפיצה את זרעי הפילוג, העמיקה את השסעים, התישה את החברה והרסה בה, עד שהגיעה למצב בלתי נשלט של סכסוך פנימי, שישראל הייתה הראשונה להרוויח ממנו.

מי שעוקב אחר הסוגיה הפלסטינית יודע היטב שהעם הפלסטיני נמצא במצב של תשישות ותסכול, הן בגדה והן ברצועה. עשרים שנות משא ומתן לא הובילו לשום מקום. הסוגיה הפלסטינית איבדה רבות מהמניות שהיו לה בקהילה הבינלאומית, ומבטים אוהדים הופנו ממנה והלאה. כל זה עוד לפני שדיברנו על ההסכמה הבלתי רשמית של המשטרים הערביים לשימור המצב הנוכחי, שמן הסתם לא מנעה מהם להתקשט מעת לעת בהצהרות ולנקוט פה ושם בפעולות תיאטרליות, בניסיון לחפות על העובדה שמבחינתם זהו אכן מצב נוח.

זה נוח גם לישראלים, ואפילו לחלק מהפלסטינים, שהתעייפו מן השנים הארוכות של מאבק חסר תועלת. הם הקדישו לו את כל חייהם, אבל פעם אחר פעם הוא הוליך אותם מדחי אל דחי. שוב ושוב נאלצו לראות את עתיד ילדיהם נמוג בעשן.

בעיצומם של התסכול, הייאוש, ותחושת חוסר התוחלת שבהתמודדות מול כוח מדכא, נפתח פתאום צוהר מואר, שמבעד לו חדרו קרני אור חמימות. הצוהר הזה נפתח בכיכר השחרור בקהיר, בה הפגנות לא אלימות צברו כוח בל ישוער, חסר תקדים, והרה משמעות. זה לא קרה בהודו ולא בדרום-אפריקה. זה קרה הפעם בקרבת מקום, בלב המזרח התיכון. בקרב הפלסטינים יש כבר מי שקוראים בעקביות לסוג כזה של מאבק בלתי אלים.

עד עכשיו הם היו מיעוט של חולמים, שמנסה בכל יום שישי בהפגנות מול הגדר בכפר בלעין להפוך את החלום למציאות. לרוב זה אמנם נגמר במטחים של כדורי גומי וגז מדמיע, אבל היום, אחרי שדגם כזה של מאבק הצליח להפיל את אחת מהדיקטטורות היותר יהירות במזרח התיכון, חלומם מקבל משנה תוקף ומרץ. אני סבור שפלסטינים רבים עתידים להפנים את ההשלכות של האירועים האחרונים, ואת הרלוונטיות שלהן למאבקם.

על הפלסטינים להבין כי בבקשם לאמץ סוג זה של מאבק, עליהם להציב לעצמם שתי מטרות בסיסיות: האחת היא שמירה מוחלטת על האופי הלא אלים של הפעולות, ונכונות להתעמת עם כל מי שיחרוג מן המוסכמה הזו. זאת חרף המאמץ שישראל תעשה כדי לדרדר את הסיטואציה לאלימות (ולהצדיק בכך שימוש נרחב בכוח, שיעביר את הכדור למגרש שלה). השנייה היא גיוס דעת הקהל העולמית, והעברת מסר אי האלימות אל הציבור הישראלי בצורה קולעת, שתוכל לאפשר את הצטרפותם למאבק של התומכים בשלום מקרב הציבור היהודי הישראלי (ושלהערכתי מונים כחצי מיליון איש).

כיכר אל-תחריר בקהיר. צילום: Kodak Agfa, cc by-nc-sa

אתגר נוסף הוא השמירה על אחדות המסר. האחדות סביב הקריאה לסילוקו של מובארכ מנעה מההפגנות המצריות ליפול אל התהום המכשילה של הטלת רפש פוליטית, והצליחה לייצר אהדה למאבק בקרב מי שצפו בו באופן פסיבי. המסר, לפיכך, צריך להיות הקריאה לסיים את הכיבוש הישראלי בגדה המערבית, ירושלים ורצועת עזה. זוהי תביעה שיש לגביה קונצנזוס בינלאומי גורף, ואיש אינו יכול לערער על צדקתה.

ריבוי של סיסמאות ואג'נדות יחרוץ את גורלה של התנועה, והמצב המהפכני יהפוך במהרה למדמנה פוליטית. יוזמות מוטעות כאלו הספיקו כבר להשתרבב אל הקריאות לאינתיפאדה שלישית, כשבדף הפייסבוק שנפתח לצורך כך הופיעו קריאות לשימוש באלימות. זה סיפק לצד הישראלי אפשרות לדרוש ממייסד האתר לסגור את הדף, והדף אכן נסגר.

לבסוף, על הפלסטינים לדעת כי בשל הנסיבות הקשורות באופי הכיבוש הישראלי והמערכת הביטחונית שהוא יצר (הגדר, המחסומים ומערכות השליטה של מנגנוני המודיעין הישראלי), לא תושג החירות באמצעות הפגנות בלבד, אם לא יבוא בעקבותיהן גם משא ומתן. משא ומתן כזה ייערך הפעם מעמדת כוח. זה יהיה כוח שמורכב קודם כל מעוצמה מוסרית, תמיכה עולמית ונכונות להקרבה, ויהיה מבוסס על היכולת להמשיך ולקיים הפגנות לא אלימות וממושכות – הן בגדה, הן בירושלים, הן ברצועה, והן בתחומי הקו הירוק.

אם זה יקרה, אפשר שיהיה לזה האפקט שהיה למלחמת אוקטובר (מלחמת יום כיפור, נ.פ): האקטיביות תשיב לפלסטינים את כבודם ואת ביטחונם העצמי, ותציב שוב את הסוגיה הפלסטינית בראש סדר היום הבינלאומי, אשר נוהג לזנוח סוגיות "קרות". אין ספק שלמצרים החדשה יש את הנכונות והאפשרות, כמדינה וכחברה, לתמוך בסוג כזה של מאבק, והיא תפעל לעשות זאת בכל דרך שהיא מקובלת ולגיטימית.

פורסם בעיתון המצרי א-שורוק

כנראה שיעניין אותך גם: