טבעי לא ללדת

בבסיס החלטתה של אורנה דונת להקדיש מחקר נרחב לקבוצה שבחרה לא להיות הורים זו עומדת הנחה מעניינת ונכונה. הערך בחקירת קהילה זו איננו רק בחשיפת המציאות של מי שהם מיעוט קטן בארץ, אלא בהצפת השאלה המטרידה: למה בעצם ברור לישראלים שהם רוצים לעשות ילדים? הרי להורות יש השלכות לא נעימות רבות. הורים מפסיקים להיות אדונים לעצמם ולזמנם, ההוצאות גבוהות מאד, ההכנסה הפנויה מצטמצמת וכושר ההשתכרות נפגע. החירות והעיסוק במימוש עצמי שאנו כה מעריכים עד שנולדים ילדים מאוימים והופכים משניים. כיצד אם כן, נוצרת תחושת הברור מאליו המתעלמת מכל ההשלכות הקשות?

החלק הראשון של הספר "ממני והלאה" עוסק באופן בו התרבות החברה הישראלית מעודדת ילודה. הנרטיב הלאומי ציוני, התפיסות שרואות בהולדה צורך והכרח ביולוגיים, התפיסות שרואות בילדים מימוש עצמי ומפתח לאושר – כל אלו הופכים את ההחלטה להיות הורים לצומת בלתי נראה, כזו שרק מעטים עוצרים בו לחשוב ומעטים עוד יותר מחליטים בסופה של מחשבה שלא להיות הורים.

בהקשר הישראלי, הבחירה שלא להיות הורים נחשבת כחטא וכנכות כאחד. המיתוסים הישראלים מקדשים את המשפחה כגרעין הקיום האנושי. למשפחה אין גבולות והקשר עם הילדים גם הבוגרים והנכדים הוא קשר הדוק יותר מכל מקום אחר בעולם. החיבור התרבותי הזה מחוזק באמצעות נרטיבים לאומיים המדגישים את החשיבות של הילודה כהיבט של המשכיות העם והמשכיות הקיום הלאומי ריבוני בארץ. על רקע זה ניתן להבין חלק מהקשיים של אנשים ובמיוחד של נשים הבוחרים ב"אלהורות".

חלקו השני של הספר עוסק בבחירה שלא להיות הורים. דונת מתבססת על ראיונות ועל דיונים בפורום אינטרנטי שעוסק בבחירה ב"אלהורות". את המסרים היא מחלקת לתמות שונות של הצדקה, ומציגה קשת של סיבות הנוגעות לשינוי שילד מביא לחיים, אובדן החירות האישית, אי הוודאות הכרוכה בכך ועוד.

המושג שמוביל את החלק השלישי הוא מושג החופש. הבוחרות והבוחרים שלא להיות הורים נאבקים על היות הבחירה הזאת חלק לגיטימי מהחירות האישית של אדם/אישה לעצב את חייה או את חייו. יותר מכך, גם הורים נלהבים יודו שחייהם אינם בידיהם באותה מידה שהיו לפני ההורות. החירות האישית מוגבלת בצורות שונות בגלל האחריות היומיומית לילדים. מאחר שהורות מגבילה חירות, הבחירה שלא להיות הורים היא בין השאר בחירה כנגד המגבלה הזו.

דונת מתארת יפה את המתח שבין החירות שיש למשתתפי המחקר לעצב את חייהם, לבחור את האנשים החשובים להם ואת סדר העדיפויות במרחב הפרטי, לבין החוויה של צמצום החופש במרחב הציבורי – החקירות המשפחתיות, התוכחה והביקורת המצמצמים את תחושת החופש. כאן נמצא ה"אני מאמין" של דונת. התיאור שלה את הציווי החברתי להורות מנסה לאתר את הסדקים שמתוכם בוחרים המעטים בדרך אחרת. התיאור של עולמם של הבוחרים ב"אלהורות" כעולם של תחושת חירות ועיצוב עצמי, יוצר תמונה מורכבת החושפת את האפשרות והמחיר, הרווח וההפסד שבחיים לא סטנדרטים אלו. בכך, מצליחה דונת להיחלץ מתמונה חד מימדית של אושר/אומללות, ניצחון/כישלון, טוב/רע.

ספרה של דונת הוא ספר מרתק, החושף פיסת מציאות קטנה שמעלה שאלות גדולות עבור כולם. יותר מכך הוא מעלה על פני השטח את קיומו או אפשרותו של ויכוח ודיון אישי וחברתי באשר למשמעות של היות הורים. מתוך יושר מחקרי מציבה דונת את עצמה כחלק מהעולם אותו היא מתארת ולא מתיימרת להיות חוקרת לא מעורבת. המעורבות הזו משתקפת בין השאר, באמירתה שכפי שהסיבה לרצות להיות הורים נתפסת כטבעית וברורה מאליה ולא דורשת פירוט, כך גם הבחירה לא להיות הורים היא טבעית וברורה באותה מידה.

נכון שהפריווילגיה של ההולכים בתלם היא שהם לא חייבים להחליט החלטה אמיצה ומושכלת. קל ללכת עם הרוב. לעומת זאת, החלטה יוצאת דופן מחייבת הגנה שוב ושוב בפני עצמי ובפני כל אחד אחר. העמדה חייבת להיות נחרצת, שכן מבוכה והיסוס עשויים רק לחתור תחת אושיותיה של ההחלטה. עם זאת, מול הא-סימטריה הזאת, השאיפה להיות חלק מאותו "מובן מאליו" חברתי, שאינו חייב בדין וחשבון, היא הגיונית.

אולם המפתח לשינוי המפה החברתית שבה ילדים הם מעין ברירת מחדל, והבחירה באלהורות היא בחירה מותקפת, אינו מצוי במאבק להיות טבעי אלא בהצבעה על כך, כפי שעשתה דונת בחלק הראשון כשקבעה שגם הרצון ה"טבעי" להיות הורים מעוצב על-ידי גורמים תרבותיים וחברתיים. יותר מכך, שיח הבחירה בהורות הוא שיח מוגבל משום שהוא מתמקד בחופש לעשות או לא לעשות מה שרוצים. לא משנה למה. אבל אולי המפתח למרחב חברתי חדש שבו אנשים עם מבנים שונים של קשרים ומשפחתיות עם או בלי ילדים יוכלו להתקבל באופן ראוי, כרוך דווקא בשיח שלא מדבר רק על רצון ובחירה אלא דווקא על האחריות העצומה שיש בהורות והלגיטימיות שיש בהחלטה שלא לקחת את האחריות הזאת.