דז'ה-וו

רונן וודלינגר חזר לשנות השמונים, להספד שנשא הנשיא חיים הרצוג על אמיל גרינצוויג, ותהה: האם הדמוקרטיה שלנו באמת תחת מתקפה חסרת תקדים? איך הפכו זכויות לעניין של שמאלנים? ואיך הטוקבקים קשורים לכל זה?
רונן וודלינגר

אבוי לנו כי נוצרה אווירה המאפשרת לחלק מכובד בציבור לפקפק בתועלת שבמשטר דמוקרטי, כפי שהשתקף במשאל אשר פורסם לאחרונה.

המילים האלה לא נכתבו בשבוע האחרון, בעקבות המשאל שחשף את עמדות בני הנוער ביחס לדמוקרטיה. הן לא נכתבו בשנה האחרונה, נניח, אחרי פרסום מדד הדמוקרטיה. הן נכתבו, או יותר נכון נאמרו, ב-1984, בטקס זיכרון שנערך במלאות שנה לרצח של אמיל גרינצוויג. הדובר: חיים הרצוג, אז נשיא המדינה.

השבוע נתקלתי, במסגרת העבודה שלי, בהספד הזה שנשא הנשיא, ועם כל שורה שהתקדמתי בקריאת הטקסט נדהמתי עד כמה אפשר לגזור ולהדביק אותו, אחד לאחד, על המציאות שלנו היום. יש שם הכל: ההסתה והאווירה המתלהמת ("חברה שבה תרבות הוויכוח… חייבת לעורר סלידה"); האזהרות ("סכנה זו היא החמורה ביותר שידענו מאז קבלת עצמאותנו"); ואפילו, כמו שראינו, ההתייחסות למשאלים מטרידים.

מעניינת במיוחד הדאגה שמגלה שם הרצוג ביחס לשימוש המעוות במקורות היהודיים כדי להצדיק מעשים אלימים, ואנחנו מדברים על 25 שנה לפני שמישהו חשב בכלל על רבנים שכותבים מכתבים. "הדבר המדאיג אותי ביותר," אומר הנשיא השישי בהתייחס למחתרות היהודיות שנחשפו באותה תקופה, "היא העובדה שפעולות אלה נעשות בשם שמים. ההתייחסות לתורת ישראל ולדברי חז"ל הפכה למאוד סלקטיבית. הגיע הזמן שיובהר על ידי כל המוסמכים לדבר כי תופעות אלה שאנו מגנים היום הן בניגוד מוחלט לתורת ישראל." והוא ממשיך ומפנה שם למקורות, ומצטט פסוקים בגנות הקיצוניות ובזכות "אהבת הגר". נשמע מוכר, לא?

הדמיון הזה בין אז להיום העלה אצלי את השאלה – האם משהו בכלל השתנה? האם, כמו שאנחנו מרבים להצהיר בחודשים האחרונים, המכות שהדמוקרטיה שלנו חוטפת הן באמת חסרות תקדים? והרי הטקסט הזה מזכיר שכבר הייתה כאן הסתה, ואלימות וגם רצח פוליטי. ואפשר להוסיף שכבר היה כאן כהנא, וחוקי חירום, ושלטון צבאי, ואפליה, וכמובן רצח של ראש ממשלה. אז נכון, כהנא היה פעם בשולי השוליים, בעוד היום, ממשיכי דרכו פועלים בגלוי, ממש ליד המיינסטרים; ונכון שגם ותיקי הכנסת לא זוכרים גל חקיקה אנטי-דמוקרטי כמו זה של המושב האחרון; והמתקפה המאורגנת על ארגוני זכויות האדם, והזינוק בכמות האירועים על רקע גזעני.

ולמרות כל זאת, האם יש הבדל מהותי?

תשובה אפשרית ניתן למצוא בהספד שאיתו פתחנו: "נכון, נעשו משגים," מודה שם הרצוג, "אך מעולם לא איבדנו את הכיוון המרכזי של המאמץ הלאומי שלנו, והוא עצם קיומנו כעם, אשר בו הרוב, תוך כדי קביעת המדיניות, מכבד את המיעוט, והמיעוט מכבד את החלטת הרוב. מעולם לא היו ויכוחים ושאלות באשר לאופי הדמוקרטי והסובלנות בחברתנו." האם היום, קרוב לשלושה עשורים אחרי, אנחנו יכולים לחתום על הדברים האלה? האם כולנו (או לפחות רובינו המכריע) מסכימים עדיין על אופייה הדמוקרטי והסובלני של החברה? האם המיעוט ממשיך לקבל את החלטות הרוב והרוב מכבד את המיעוט? אפילו יו"ר הכנסת כבר לא חושב כך.

אין סיבה לגאווה. צילום: רונן וודלינגר

לדעתי, אם אפשר להצביע על שינוי מרכזי בין אז לבין היום הרי שמדובר בזיהוי ההולך וגובר בין ערכים דמוקרטיים, לרבות זכויות אדם, לבין הצד השמאלי של המפה הפוליטית. אין לי כוונה להיכנס כאן לסיבות שהובילו למצב הזה. מן הסתם, אם לתאר זאת בפשטנות, לשני ה"צדדים" יש אחריות לעניין – אלה בלקיחת בעלות על חלק מאותם ערכים, אלה בדחייתם. ברור גם שלכיבוש המתמשך של השטחים, שמפלג את החברה הישראלית, יש חלק גדול בזה.

כשערכים כל-דמוקרטיים – כמו שוויון זכויות, חופש ביטוי או כיבוד המיעוט – מזוהים בטעות עם צד אחד, ועוד עם זה שהתכווץ פוליטית בשנים האחרונות, כל הדמוקרטיה משלמת מחיר. אם בעבר המערכת הפוליטית כולה תפסה את עצמה כדמוקרטית; (כמעט) כל חלקיה היו מחויבים, פחות או יותר, לאותם ערכי יסוד; והסכנות ליציבותה של שיטת המשטר הגיעו מהקצוות הקיצוניים – הרי שכיום, דומה שרבים מהעקרונות בליבה של השיטה הדמוקרטית נתונים לכל הפחות במחלוקת, אם לא במלחמה קשה. כמובן שיש יוצאים מן הכלל (למשל – כאן וכאן) – ח"כים ושרים שמעמידים את כללי המשחק לפני הבסת היריב במשחק – אבל הם מעטים.

את ההתכווצות הזאת אפשר להרגיש בכל מקום – בשיח הפוליטי, התקשורתי, אפילו בטוקבקים. על בשרי למדתי שסוג מסוים של טקסטים – על דמוקרטיה או על זכויות, "מואשמים" על-אוטומט בידי חלק מהקוראים כ"שמאלניים", גם אין בהם שום אמירה פוליטית, בטח לא מפלגתית. כל שיטוט מקרי באתרי חדשות מגלה תמונה זהה. אי אפשר לנתק את התהליך המדובר מהפשטנות שמאפיינת חלקים גדולים מהשיח בארץ, מהנטייה לרדוקציות מהירות, לדיכוטומיות פשטניות מסוג: דתי-מתנחל-ימני-לאומני או שמאלני-תל-אביבי-אשכנזי-חילוני (שלתוכו נכנס לאחרונה גם ה-זכותני). במצב כזה, לא צריך בכלל לקרוא את הכתבה או להקשיב לידיעה – מספיקות שתיים-שלוש מילות מפתח בכותרת (למשל: פלסטינים, פליטים, דתיים) כדי שהקורא יבצע את הקטלוג הכמעט-מיידי, יגבש את דעתו המגובשת ממילא, ומכאן – היידה לטוקבק.

אולי חלק מההסבר למה שקרה לנו אפשר למצוא בדיוק בדמותם של אנשים כמו הרצוג: אביו היה הרב הראשי הראשון (יעני דתי) והוא עצמו למד בישיבת מרכז הרב (זו "של המתנחלים"). היה קצין בכיר, עורך-דין מצליח, פוליטיקאי, מדינאי, אפילו ספורטאי (אלוף אירלנד באגרוף). הכוונה כאן היא לא לדבר על קלישאת "היכן ישנם עוד אנשים", אלא להצביע על משהו אחר – על המורכבות וריבוי הפנים שאנשים כמוהו הכילו וייצגו. גם היכרות עמוקה עם הדת היהודית, גם עם חיי הגולה, גם פעילות ביטחונית, גם מדינית או עסקית, וגם, כמובן, מחויבות עמוקה לשיטה הדמוקרטית, מתוך היכרות ישירה עם ההיסטוריה של המאה ה-20 ובפרט של העם היהודי. לא או-או, אלא גם וגם.

הרצוג כמובן לא לבד. איפה הייתם ממקמים על המפה הפוליטית הנוכחית איש כמו יוסף בורג? זלמן שז"ר? אפילו מנחם בגין או דוד בן-גוריון היו מתקשים למצוא היום מפלגה. אגב, גם גרינצוויג עצמו – בן לניצולי שואה, נחלווי שנלחם בארבע מלחמות, סטודנט, מורה ומחנך, פעיל שלום – הוא דמות רבת פנים מהסוג שהשיח הציבורי של היום מתקשה להפנים.

אם מהותה של הדמוקרטיה היא פלורליזם, ריבוי פנים ודעות, הרי שבמובן מסוים דמויות כאלה (וכמובן גם אחרות), מבטאות את המורכבות הזו – מעין דמוקרטיה באיש אחד. ולא שנשים וגברים כאלה לא קיימים. אחרי הכל, החיים פשטניים הרבה פחות מאשר חלק מהייצוגים שלהם. אלא שבחברה ובתרבות שמכורות לייצוג, הדימוי הפשוט והשטוח הוא הרבה פעמים כל מה שנשאר. כשהדבר הזה הופך לתודעה שמעצבת את ההוויה שלנו כאן, כולנו מפסידים, גם הדמוקרטיה.

הפוסט פורסם במסגרת שיתוף הפעולה בין העוקץ לפרויקט דמוקרטיה

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. איזי גור

    "וַיִתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְרָאֵל וַיָבוֹאוּ אֶל שְמוּאֵל… וַיאמְרוּ אֵלָיו…עַתָה שִימָה לָנוּ מֶלֶך לְשָפְטֵנוּ…והגדת להם משפט המלך… אֶת בְּנֵיכֶם יִקָח.. וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתוֹ… וְלַחֲרוֹש חֲרִישוֹ וְלִקְצוֹר קְצִירוֹ… וְאֶת שְדוֹתֵיכֵם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם יַעְשֹר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו…
    וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְמוֹע… וַיאמְרוּ לֹא כִּי אִם מֶלֶך יִהְיֶה עָלֵינוּ…"
    מי שמתאמץ ונאבק לחסל את הדמוקרטיה מבקש לשים עליו מלך.
    העם ששם עליו מלך הוא עם של עבדים ושפחות.
    המסקנה.
    בסופן של מסעות בנימין השלישי, יקומו זקני העם( קרי: מרכז הליכוד פלוס ברק) ויחליטו כי הגיע העת לשים עלינו מלך.
    ככה זה. מימי עגל הזהב ועד העגלים שבכנסת. מימי שמואל הנביא ועד חיים הרצוג ומימי ישעיהו בן אמוץ ועד ישעיהו ליבוביץ.

  2. נפתלי אור-נר

    אכן, הנשיא הרצוג "דרש נאה" אך לא קיים בפועל את דבריו. הוא היה זה אשר, ביחד עם פרס, רקחו את החנינות לאנשי "ארגון הטרור היהודי", ובכך פתחו פתח נרחב ללאומנות הרצחנית ה"שולטת בכיפה" אצלנו

  3. איל

    בזכרון שלי (ולי יש יחסית קיבולת זכרון גבוהה) הוא החנינה שנתן הרצוג לטרוריסטים היהודים. ריצוי עונשם עד תומו היה מהווה מסר תקיף שאולי היה בולם, אם לא מונע, את המשך התעצמות הטרור המתנחבלי. אז עכשיו אנחנו נזכרים שאבו-בוז'י גם ידע לדבר יפה. אבל למדנו כבר שדיבור אינו שווה פרוטה, כאשר מעשים, ואפילו מעשה אחד, הם שרושמים את עושיהם, במקרה זה לדיראון עולם.

  4. יהושע רוזין

    על פשעו של הרצוג בחנינת טרוריסטים כבר כתב נפתלי אור-נר, תודה לו על כך. הוא היה בין המנהיגים שהחלו את כל עוולות הכיבוש.בכסוי של מילים יפות.הוא היה חבר טוב רוברט מאכסוול, נוכל שנקבר בהר הזיתיםֿ. על כאלה כמו הרצוג נאמר: תגיד חי מי חבירך ואגיד לך מח אתה.