זרועות מקורזלות

שוּב עַל הַזְרוֹעוֹת שֶל אַבָּא צוֹמְחוֹת תּוֹלָעִים מִבֶּטוֹן מְקֻרְזָלוֹת

וְהַיָּדַיִם שֶלּוֹ, מְחֻסְפָּסוֹת כְּמוֹ נְיַר זְכוּכִית

שֶׁקוֹנִים אַצֶל מִירֶזָה

שְתֵי חֲתִיכוֹת

tt

דוֹד אֵלִי מֵנִיף סַרְגֵּל הַמַּתֶּכֶת

וְאֵיתָן רוֹעֵד,

הַכֶּלֶב שֶלּוֹ מַכְנִיס אֶת הַזָּנָב בֵּין הָרַגְלַיִם

אֵיתָן כִּמְעַט בּוֹכֶה אָז אֲנִי מוֹשֶכֶת לוֹ

בַּפּוֹנִי שֶעוֹלֶה לְמַעְלָה, כֻּלָּם רוֹאִים

סֶרֶט עֲרָבִי – אַחַר כָּךְ נַלֵך הַבַּיְתָה.

tt

הַלִימוֹנִים שֶלִּי, אַבָּא, הָיוּ תָּמִיד מֵהַסּוּג הַיָּשָן

זֶה שֶאִמָּא הֵכִינָה מֵהֶם לִימוֹנָדָה לְמוֹצָאֵי כִּפּוּר

הָיָה חַם וְשָׁתִינוּ

אַחַר כָּךְ הַיְּתֵדוֹת נִנְעֲצוּ.

tt

שרה מלול, בת 47, אם ורעיה, מורה במקצועה, משתתפת בסדנת הכתיבה של רוני סומק בדימונה מזה שש שנים.

על הסדנא היא כותבת:  בסדנא של רוני סומק המשתתפים זוכים להנחייה והדרכה מעולים. רוני תמיד יודע למצוא מילה טובה להגיד, מכוון אותנו לביטוי העצמי ההולם אותנו. רוני מגיע ממרכז הארץ אלינו אנשי הדרום במסירות הראויה לציון, ואנחנו חשים באהבתו אותנו, אהבתו למילים, אהבתו את העיר דימונה.