שני סרסורים שהיו בעירנו

זהותם של הכובשים או הגדרותיהם למידת הנאורות שלהם לא משנה את מציאות חייהם של הנאנקים תחת עול הכיבוש
אורי וייס

מעשה בשני סרסורים שהיו בעירנו. הסרסור הראשון מ' שבה את האזרחית פ' וכפה עליה לעבוד בשעבוד בבית הזונות שלו. הסרסור מ'  התעלל באזרחית פ' במשך 19 שנה. לאחר 19 שנה פרץ סכסוך בעולם התחתון בין הסרסור מ' לבין הסרסור י'. הסרסור י' השתלט על בית הזונות של הסרסור מ'. הסרסור י' מכריז על עצמו כעל סרסור נאור, והוא כופה על פ' לעסוק בזנות כבר למעלה מארבעים שנה. הוא טוען, שאין לבוא אליו בטרוניות, שכן מצבה של פ' לא הורע, מאז שהוא השתלט על בית הזונות.

הוא טוען, שבניגוד לקודמו, הוא אפילו מתיר לפ' לא לעבוד ביום המחזור החודשי שלה, והוא אף מאפשר לה לנקות את בית הזונות בתמורה לדמי כיס. הוא אינו מבין, מה רוצים ממנו, ומסביר שההיטפלות אליו כולה גזענות. הוא טוען, שפ' רק הרוויחה מההשתלטות שלו על בית הזונות, ולכן אין הוא חייב לשחרר אותה.

טענתו של הסרסור י', בוודאי, לא תשכנע שום בן תרבות מינימלית. אבל ראו זה פלא: בשיח הציבורי רווחת הטענה שישראל כבשה את השטחים ממדינות שהתעללו בפלסטינים במידה בלתי פחותה, ועל כן מה כי ילינו נגדה, מדוע עליה להיסוג מהשטחים או להפסיק לשלול את חירות הפלסטינים? נסיגתה של ישראל אינה אלא ביטוי לנדיבות ליבה. זאת משל היו הפלסטינים רכושן של מצרים ושל ירדן, רכוש שישראל נטלה מהן במלחמה, וכעת היא אוחזת בו כדין. ברם, הטיעון הישראלי: "אבל תחת השלטון המצרי/ירדני מצבם היה רע יותר",  אינו נופל על אוזניים ערלות. הוא אינו נופל על אוזניים ערלות, כי הכיבוש מערל את הלב.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. מאור

    איש קש, למי שלא מכיר: נקודת מבט שנוצרה במכוון כדי להביס בקלות טיעון.

    זה אולי הטיעון של לפני 87'.
    כיום, רוב הישראלים חשים:
    א. שהפלסטינים לא רוצים רק "להשתחרר מהכיבוש" בגדה ובעזה, אלא להשתמש בהם כבסיס למאבק אלים על כל הארץ.
    ב. שמקומות בגדה כמו הכותל, גילה, פסגת זאב, ובמידה פחותה קבר רחל, מערת המכפלה, אריאל, גוש עציון וכו' שייכים לנו לפחות כמו לפלסטינים שחיים באזור.

    בכלל, באיזה מובן תושבי עזה, למשל "עובדים בכפיה בבית הזונות הישראלי"? אני לא ממש מבין מה המשל תורם לדיון, פרט לתחושת מיאוס כללית.

  2. לינה

    הנה משל…
    איש אחד גר בבית ובו אישה יצא האיש מביתו בעל כורחו ונעדר מביתו. באו גברים מבתים שכנים ישבו בביתו ועשו באישה כבשלהם. לאחר שנים כשסוף סוף חזר האיש לביתו טענו הגברים כי אשתו היא בעצם האישה שלהם מזה שנים רבות וביתו שלהם. לראיה הרהיטים החדשים שקנו.. יצא האיש למלחמה על ביתו ועל זוגתו שנלקחה..
    תחליט אתה על סמך משל זה מי פה חושב שהוא חי בבית זונות???

  3. עמוס

    כדרכם של משלים, הרי שהפרשנות שלהם, והתגובות להם, הם בעצמם משל הדורש פירוש. קודם כל, המשל במקומו: הטיעון המוסרי הכל-כך ישראלי של "אצל אחרים היה יכול להיות יותר גרוע" הוא נלעג ובזוי מכל בחינה שהיא.

    שנית, הוא לא מדויק – לא מגיע לכיבוש האכזרי למדי את הכבוד של היותו "יותר טוב" מאיזו חלופה היפותטית ומדומיינת

    אבל הכי חשוב, שתי התגובות הראשונות (ובעיקר של לינה) חושפות אי הבנה מעמיקה – לא האדמה היא האשה שבמשל, אלא בני אדם. רק תפיסת עולם באמת מאוסה ולא אנושית יכולה לברוא "משל נגדי" חושפני עד מבוכה (של אשה כחפץ, של חפץ כאשה) שבו מערת המכפלה היא הנאנסת השבה ל"בעלה". אנשים – על רצונם החופשי, קולם האנושי, וזכותם לחירות וכבוד – הם הנשלטים, המעונים, הנכבשים… לא בניינים ונופים ורגבים

    כל הרעיון שמשהו "היה שלנו" מתבסס על הגדרות די אידיוטיות של מה זה "אנחנו" ומה זה "שלנו" (וגם סלקטיביות: רוב שטח מדינת ישראל, מאילת ועד באר שבע, היה תמיד "לא שלנו" ושל ה"ערבים" גם על פי ההלכה, ההיסטוריה, והממצאים) – והכל בשירות רוע אכזרי של כיבוש מתמשך

  4. יועד

    ‎1. אורי אתה גזען. האם אתה אומר שערביי ארץ ישראל הם זונות?
    2. המשל לא דומה לנמשל. בשביל להיות רלוונטי אתה צריך לשנות כדלקמן את המשל, ואז נראה מה האינטואיציה המוסרית של רוב האנשים אומרת:
    מלכתחילה, מצב הטבע היה שהזונה ו-ב' היו שווים, והזונה התגוררה בשטח ששייך ל-ב'. השריף המושחת המקומי החליט לקחת את שטחו של ב' ולתת חלק ממנו לזונה (תכנית החלוקה), אך הזונה לא הסתפקה בכך ואמרה ל-ב' "אנחנו לא נהיה שווים. אני אהיה המאדאם ואתה תהיה הג'יגולו שתעבוד בשבילי". כדי להפעיל עליו לחץ היא נכנסה לביתו ורצחה את ילדיו (פרעות תרפ"ט) והכל כדי לשכנע אותו להיות הג'יגולו שלה.
    בינתיים גם אנשים אחרים רצחו את קרובי משפחתו של ב' בכדי להפוך אותו לעבד המין שלהם (השואה)
    כאשר ב' הצליח להשתחרר בעור שיניו מהלחץ של האנשים האחרים הללו, הוא חזר לביתו, אך הזונה תקפ אותו באלימות שוב ושוב.
    ה"סרסור" הדף את התקפותיה הרצחניות של הזונה פעם אחר פעם, עד אשר תוקפנותה של הזונה הפכה אותה לחסרת כל, ואז הגיע סרסור א' וכפה עליה זנות.
    סרסור א' כבש את שטחו של ב' והפך את בית הכנסת שלו לבית זונות שבו העביד את ב'.
    אך סרסור א' לא הסתפק בכבישת שטחו של ב' וניסה בכח להפוך את ב' לעבד המין שלו (מלחמת ששת הימים) . תוך כדי הדיפת תוקפנותו של סרסור א' השיג ב' בעלות מחודשת על הרכוש שלו, שבינתים הפך לבית הזונות של א', שבו עבדה הזונה שבעבר רצחה את ילדיו, וגם לא ידעה לעשות דבר מלבד להיות זונה.
    ב' פיתח את בית הזונות ובמקום לנקום בזונה על פשעיה בעבר – הוא בנה לה בית ספר, אוניברסיטאות, בתי תפילה, פיתח את אמצעי ההשתכרות שלה ונתן לה את מירב האתנן שהרוויחה.
    מדי פעם הזונה היתה יוצאת מבית הזונות וממשיכה לרצוח בילדיו החדשים של ב'.
    עכשיו זה יותר דומה. מה האינטואיציה המוסרית אומרת עכשיו?