חירות ממה יגידו

משפחתון או מטפלת, גן או חינוך ביתי, להישאר בבית או לצאת לעבוד. אימהות פמיניסטית מתמודדת עם אינסוף צווים חברתיים וביקורת מכל הקצוות. אולי בכל זאת אפשר גם אחרת
רותי שטרן קליין

כשנעמה נולדה בבית חולים, אחרי ששהיתי באשפוז במשך שבועיים, קיבלתי זירוז ואפידורל והכול, היא לא הפסיקה לבכות. בבדידותי הבית חולימית, הייתי מותשת, עייפה ולא ידעתי מה לעשות, אז ניגשתי לאחות בתינוקיה ושאלתי אותה אם היא יכולה לעזור לי. התגובה שלה הייתה: "אם היית מפסיקה להתעלל בתינוקת ולהתעקש על הנקה מלאה [בגיל יום!] אז היא היתה מפסיקה לבכות." התגובה שלה הייתה קיצונית מספיק שאפילו דרך ערפל התשישות וההשפלות, הצלחתי להבין שהיא הגזימה והלכתי להתלונן עליה. זה עזר, ומאותו הרגע קיבלתי יחס טוב.

זכיתי לביקורת על זה שהנקתי, כי היא קטנה מדי וצריכה תוספת (אם תינוק נולד גדול אז גם הוא צריך הרבה, והחלב שלך לא מספיק) אבל כמובן שאילו לא הייתי רוצה להיניק, גם על זה הייתי זוכה לתגובות קשות.

אימהות. כל דבר שאת עושה, זה לא בסדר. צילום: cc by-Psicoloco

אני זוכרת את עצמי אומרת אז שלא משנה מה תעשי, את לא בסדר.

היום, אחרי כמה וכמה שנים של אימהות אני מבינה שיש כאן משהו יותר גדול. זה לא במקרה שלא משנה מה תעשי ומה תבחרי לעשות – את תמיד לא בסדר.

את רק מיניקה ובגלל זה נמצאת כל הזמן עם התינוק? זה לא בסדר.

את נותנת בקבוק? את לא בסדר.

את חוזרת לעבוד כשהתינוק בן שלושה חודשים/ ארבעה חודשים/ שנה? זה לא בסדר.

את לא חוזרת לעבוד? זה בטח שלא בסדר.

את עובדת עד אחת? זה לא מספיק.

את עובדת עד ארבע? זה לא מספיק, אבל באותו הזמן גם יותר מדי.

ועוד ועוד.

יכול להיות שזה לא סתם שכל ה"זה לא בסדר" הזה מופנה כלפינו? יכול להיות שגברים לא חווים את החוויה הזאת? אולי אפילו ברמה מסוימת כל מה שהם עושים זה בסדר ואפילו יותר מכך?

הם עובדים מסורים שנמצאים שעות בעבודה? כל הכבוד.

הם בוחרים לעבוד פחות ולהיות יותר בבית? כל הכבוד.

הם מחליטים שנה לא לעבוד כדי למצוא את עצמם? ואו.

אני יודעת שאני מגזימה ומקצינה כי גם הם חוטפים ביקורת כשהם הולכים נגד הזרם או שלא כמו שמכתיב הדיכוי בעבודה, במשפחה, בצבא, אבל איכשהו זה נראה קצת אחרת.

אחרי חוויית הלידה של נעמה, בחרתי לא ללדת יותר בבית חולים.  נכון שהייתי יכולה לבחור להילחם במערכת, להקים קול צעקה, לעשות שינוי, לדאוג לזה שהמערכת תפסיק להתייחס לנשים אחרי לידה כאל האויב הגדול של התינוקות שלהן, אבל במקום זה בחרתי לדאוג לעצמי וללדת בבית.

עשיתי זאת לא מתוך אידיאולוגיה, לא כי הבנתי שזה הדבר הנכון, אלא מתוך אינטואיציה שאומרת שזה הדבר הנכון לעשות בשבילי ובשביל המשפחה שלי, ושאני לא חייבת גם בתחום הזה לעלות על בריקדות. זה נכון לגבי הלידה אבל זה נכון גם לגבי כל שאר החיים שלי.

במקום ללכת לעבוד, ולהילחם שם ובכלל בעולם נגד המצב הבלתי אפשרי של נשים כיום, בחרתי להישאר בבית.

ולמה בלתי אפשרי? אפילו הדבר הפשוט ביותר של זמני עבודה. מהצד של הילד (או המשפחה), כשאת חוזרת הביתה בארבע זה ממש מאוחר. זה אומר שהוא צריך להיות אחרי הגן או בית הספר בעוד מסגרת כמו צהרון, וגם המסגרות אלה הן ממילא רק עד ארבע, מה שאומר שאת צריכה לצאת מהעבודה חצי שעה לפני או לשלם למטפלת שתיקח אותו עד חמש. אבל מבחינת מקום העבודה, לצאת מהעבודה בארבע או בשלוש וחצי זה ממש ממש מוקדם. ואז מה הסיכוי שלה להתקדם? עד כמה היא באמת אשת קריירה?

אז נכון, יש כאן בריחה. הייתי יכולה ללכת לעבוד ולהיאבק, ולנסות להתקדם למרות זה, הייתי יכולה לנסות להתארגן עם נשים אחרות באותו מקום עבודה, ואני בטוחה שזה אפשרי וזה גם חשוב, אבל בחרתי שלא לעשות את זה, למרות הביקורת מהסביבה, ומנשים שבמידה מסוימת ראו בי בוגדת בעקרונות הפמיניזם, כאילו אני משליכה את כל המאבקים וחוזרת להיות כמו סבתא שלי.

אז למה בכל זאת אני מגדירה את עצמי כאימא פמיניסטית? אני חושבת שמה שאני ושכמותי עושות הוא מאבק פמיניסטי מסוג שונה.

במקום להיכנס בעולם הגברי ולהילחם בכל הכוח, אנחנו יוצרות לעצמנו עולם אחר. עולם שבו יש לנו הרבה יותר כוח. עולם שבו אני בוחרת מה אני עושה עם החיים שלי, עם היום שלי, שאין לי בו אף בוס (גבר או אישה).

בדיעבד אני רואה עד כמה יצרתי (או יותר נכון יצרנו) עולם מקביל שהוא עולם נשי, לא במובן שאין בו גברים אלא במובן שנשים בו הן החזקות, המחליטות, המשפיעות. כמו בסרט המופלא "שושלת אנטוניה" שבו אישה חזקה אחת יצרה עולם לעצמה ולמשפחתה שבו הן המחליטות והקובעות, וגברים מוזמנים להצטרף אליו, בתנאי שהם מקבלים את הכללים.

ותמיד הטענה הראשונה היא שלא כולן יכולות להרשות לעצמן לעשות חינוך ביתי. זה נכון. גם לא כולם יכולים להרשות לעצמם לקנות בית ובכל זאת אם אתם יכולים, אתם עושים את זה. ואני חושבת שמה שאנחנו עושות (ועושים) הוא סוג של מהפכה, שבלתי נמנע שהוא משפיע גם על העולם "הרגיל".

לידות בית משפיעות על נשים שיולדות בבית חולים לדרוש שייתחסו אליהן כעל בעלות זכות ללידה שלהן, חינוך ביתי מאפשר לנשים להסתכל על האופציה ולדעת שיש להן בחירה, ולפעמים זה יעזור להן לדרוש עוד חודש של חופשת לידה, ולפעמים הן יעזו לקחת שנה, כי אם הבת דודה שלך נמצאת כבר עשר שנים בבית, אז את יכולה לדמיין את עצמך שנה, (או חצי או חמש).

אני אף פעם לא מדברת בזכות חינוך ביתי לכולם. אני חושבת שזה מתאים לנשים מסוימות, למשפחות מסוימות ואולי אפילו לילדים מסוימים. אבל אני מדברת בזכותן של נשים לבחור איך לחיות ועד כמה לעבוד, איך לעבוד ואיך לשלב בין כל העולמות.

זה ברור שהעולם "הרגיל" היום אינו הגיוני. אפילו לא מאזן בין הורות ומשפחה לבין עבודה, אלא בין עבודה לבין חיים. אבל זה כבר נושא למאמר אחר.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. סמדר לביא

    שאני אבין – מי משלם לך שכר דירה? מיים? חשמל? אוכל? הבעל שלך? ההורים שלך? ההורים שלו (עבור הצאצאים)? או את דמי העלות של המיילדת בביית? את מדברת על פריבילגיה של נשים לבנות מהמעמד הבינוני ומעלה, שפס זמנה, של חליפין של מדור ומחייה תמורת שירותי מין, הולדה, ומשק ביית (עבור זה הן בד"כ שוכרות נשים כהות שתעשינה להן את הספונג'ה). את גם לוקחת את חובת ההולדה של צאצאים כאקסיומה.

  2. כרמלה

    הנה עוד דוגמא שבה חירות שמורה למעמד מסוים בלבד. "לבחור" להישאר בבית ולא לעבוד – מי היום בישראל יכולה להרשות את זה לעצמה? רוב הנשים פשוט מוכרחות לצאת לעבוד, אחרת לא יהיה להן איך להאכיל את הילדים שלהן. רוב הבתים מתקיימים בקושי משתי משכורות, אז את מציגה פה תמונה מאוד מאוד פריבילגית.

  3. נדב פרץ

    אשתכנע שחינוך ביתי יכול להיות אקט פמיניסטי.
    בכל המקרים שראיתי עד היום, האם היא המטפלת העיקרית. ברוב המכריע שלהם, האב עובד בשתי משרות, כדי להביא הביתה את המשכורת שהאם לא מביאה.
    זה לא ערעור על הנורמות הקיימות, זה חיזוק שלהן.

  4. אריק

    ונניח שהתמונה שהיא מציגה היא פריבילגית – אני לא יודע לשפוט כי אני לא במקום שלה ושלכן:
    האם לנשים עם פריבילגיות אסור לדבר על החוויה שלהן? על תפיסת העולם שלהן? האם הטקסט שהיא כתבה בא על חשבון מישהי?

    ובמילים אחרות – למה התוקפנות?!

  5. יערה

    גם פה היו שבחרו לשכפל את אותה סיטואציה/טראומה ולהגיד לך שאת לא בסדר.
    בעיני את בסדר. אפילו בסדר גמור. דווקא משום שא מערערת על המובן מעליו בחייך וחיי בנותייך.
    הלוואי שלכולנו יהיה חופש לחדר משלנו מלא בילדות שלומדות מגיל 0 מהי ביקורת חברתית.

  6. ורד

    בואו תתמודדו עם התוכן ולאו דווקא עם הבחירות של רותי.
    רותי מעלה כאן שאלה חדשה ומענינת :האם יתכן כי הרגשות אשם שלנו-האמהות-הן לא תכונה פולנית מ ולדת אלא יחס וצפיית החברה מאיתנו?
    תודה רותי על נקודת המבט האחרת.

  7. יפעת הלל

    אני מזדהה עם החלק בו את מתארת את המשוואה אישה= לא בסדר, גבר = כל הכבוד. האיש לו אני נשואה נתפס בכל קנה מידה כגבר פרוגרסיבי. הוא לא מחזיק ולא מתנהג על פי חלוקת העבודה המסורתית, בעל אג'נדה של מימוש האבהות שלו, מפרגן לי על כל הבחירות שעשיתי (מהשארות בבית במשך שנה לאחר כל לידה ועד בחירה בתפקיד מאוד תובעני בעבודה). הוא מסתובב בעולם בתחושה שהוא גבר כמעט מושלם. כל פעם שאני מקטרת או מתלוננת הוא מפנה אותי לקבל פרופורציות מהגברים סביבו בעבודה או לחלק מבני הזוג של חברים משותפים. כנראה בגלל שהוא פועל בתוך קונטקסט פטריארכלי הוא מרגיש שמגיעה לו מדליה והוא אשכרה מסתובב בעולם בתחושה שצריך להגיד לו כל הזמן 'כל הכבוד'. מעולם לא פגשתי באישה שזהו מצב הענייניים הרגשי שלה בעולם.

  8. יעל

    זו קצת צביעות להפוך את השאלה הזו לסוגיה פמיניסטית. בפועל מרבית הזוגות הצעירים בארץ בגללל המשכנתא, לא יכולים להרשות לעצמם להאריך את חופשת הלידה.
    שאלת ההנקה או אי ההנקה – זה עניין של אופנה.
    זה מזכיר לי את התקופה בה זה נחשב אסור להשכיב תינוק על הגב, פן ייחנק וכו' ואילו היום זה נחשב אסון ועילה למוות בעריסה אם משכיבים על הבטן.
    לידה בבית? יש נשים שבאמצעות הלידה בבית הן מתחברות לאמא אדמה, לטבע, לאמת ומתעלמות מהסיכונים.

  9. ורד

    האם מתוך עניין אמיתי בדיון, בשיחה, בהתבוננות, בהתפתחות?
    או ממקום שמיד מרגיש מואשם, לא בסדר ומאויים שצריך שיגנו עליו בחירוף נפש.
    כי לפי מידת העוינות שעולה מחלק מהתגובות נראה לי שרותי הצליחה בפוסט קצר לדרוך על כמה פצעים שאולי נראים ככאלה שהגלידו, אך בפועל עוד נותרו מעלי מוגלה…

    אז נכון, זה לא מתאים לכל אחד. אבל למה בעצם? אולי כי "כל אחד" שרוי בקונספטים מוגבלים מבחינה תרבותית?
    דמיינו מה היה קורה לו חייתם בחברה עם קודים אחרים, נאמר בשבדיה. לא כי כולנו צריכים לחיות שם, רק בשביל התרגיל בפרופורציות.

    רותי, נהנתי מאד לקרוא!

  10. יעל

    בתגובות כאן אין לדעתי מקום של עוינות.
    הנושא שהיא מעלה כמעט כבר לא אקטואלי ואפשר לומר שבמקום שהיא נמצאת כולם כבר היו וחזרו משם מאוד מזמן. דור הנשים הצעירות בוחרות להישאר בבית לא מתוך תחושת הקרבה כמו שרותי שטרן מנסה להעביר לנו אלא מתוך מחויבות אמהית שלמרות הפמיניזם שמטיף לנו לצאת לעבודה ובלבד שאת הבקבוקים והמוצצים תרתיח המטפלת. את זה כבר מזמן הבנו.

  11. דרור ק

    מצבם של הגברים רחוק מלהיות מזהיר, ולמעשה הם מתמודדים עם בעיות דומות מאוד בחיי היומיום. לפעמים אפילו קל יותר לנשים, כי אי-אפשר להכחיש שהן בהיריון ושההיריון מביא לשינויים גופניים. גברים עם דילמות משפחתיות וקוצר זמן צריכים להסביר מאיפה צצו הדילמות האלה, שהרי הבטן שלהם לא תפחה. זה מזכיר קצת, להבדיל, את המצב של נכה בכיסא גלגלים לעומת נכה שהולך על שתי רגליו. זה בכיסא-גלגלים תמיד יזכה למינימום של סימפטיה – לפחות לא ידרשו ממנו לרוץ במדרגות.

    חינוך ביתי הוא בעיה גדולה שכן הוא מנתק את הילד ואת הוריו מהקהילה. גן הילדים ובית-הספר הם המקומות הראשונים שבהם ילדים נפגשים עם בני גילם וההורים נפגשים עם הורים אחרים בסביבתם. גם אם ההורים מקבלים על עצמם את הבידוד הזה, הילדים צריכים להתנסות במסגרות החברתיות שבהן הם יצטרכו להשתלב בעתיד.

    לגבי לידה בבית – האחיות יכולות להיות מעצבנות, אבל בתקופה שנשים ילדו בבית הייתה תמותת תינוקות גבוהה יותר ושיעור גבוה יותר של נשים מתו בלידתם. אני לא בטוח שזה רעיון טוב לחזור לשם.

  12. חמוטל

    אני חושבת שצריך לשים את ההתלבטויות האלה בהקשר יותר רחב: נדמה לי שרגשי האשמה הם תוצאה של מנגנון שמובנה לתוך החוויה האמהית, וזה הולך יחד עם מה שנראה לי ככפילות פנים ביחס לבנות ולנשים בכלל, כבר מילדות – ודווקא ובעיקר לבנות ונשים מהמעמד הביניני האשכנזי: מצד אחד אתן שוות, צריכות ללמוד באוניברסיטה, להגשים את עצמכן ולבנות קריירה, אבל מצד שני לא ניתן לכם את הכלים לזה, את הביטחון העצמי, את התחושה שאתן שוות וראויות, כי אתן גם חייבות להיות "קטנות" ו"נשיות" וכו'. ואני חושבת שהרבה מאד נשים נופלות בין שני הכסאות האלה – ישר לתוך האמהות: נדמה לי שהאמהות מספקת מפלט ומוצא מחיפושי-הדר ומהתסכולים הכרוכים בכפילות הזאת, שמובנית לתוך האישיות והכישורים שלהן: מאד מוכשרות, מאד אינטליגנטיות, אבל לא הצליחו "לעשות עם זה כלום" (או לא הרבה בכל אופן) – וכמה נוח שיש דבר כזה כמו אמהות, שכרוכה במיליון אילוצים ועבודות, ושגם מספקת סיפוקים קטנים וגדולים – והצדקות ל"לא לעשות כלום". כמה נוח – אבל גם כמה לא נוח…

  13. סימה

    חוץ מזה שסמדר לביא צודקת, נניח לרגע את עניין הכסף בצד- מה את עושה כל היום? עוסקת בעצמך ובשתי בנותייך? בונה לך ולהן בועה (חביבה ככל שתהיה) מנותקת מהבלי העולם הפטריארכלי?
    זה נכון שנשים נמצאות בסיטואציה בעייתית לא משנה במה הן בוחרות.כל מה שאנו צריכות זה להפסיק עם רגשות האשם והרחמים העצמיים.
    תסלחי לי אבל הבחירה שלך נשמעת כמו סוג של אסקפיזם ניו-אייג'י שאין דבר בינו לבין פמיניזם מאחר והוא אינו מציב אלטרנטיבה ראוייה ורלוונטית לנשים אחרות.

  14. מיכל

    התגובות רובן ככולן כ"כ נחרצות ובטוחות ומציגות עובדות (שגויות, אגב)- שאיך אפשר להתחיל להסביר?
    אולי בהיכרות קלילה. שלום, נעים מאוד. שמי מיכל, אם חד הורית ומגדלת ילדה בחינוך בייתי. לא- אין לי גב כלכלי מההורים. אז איך אפשר? אפשר. זה לא קל, זה דורש צמצום (מרצון) וגמישות. ובעיקר, ונדמה לי שלכך רותי כיוונה- זה דורש בחירה. הבחירה היא שלי. אני לא מקריבה ולא קורבן. אני לא נגד המערכת אני בעד עצמי ובעד בתי.
    בקבוצה של ילדי החינוך הבייתי שלנו (שהיא, דרור, הקהילה שלנו)- פעמים רבות אני האם היחידה- יש אבות רבים- שותפים ממשיים כמו- ולפעמים יותר- מהאם.
    הנקה היא לא עניין של אופנה (אלא אם משך הזמן של הקיום האנושי יכול להיתפס כ"אופנה"). אין שום מחלוקת על חשיבות ההנקה מכל בחינה שהיא- לעניין זה ראי גם את ארגון הבריאות העולמי ה"ניו-אייג'י". פשוט כ"כ נוח להאשים את האשה (כרגע בתפקידה כאם) בכל דבר.

  15. Fabiola

    I just read the article, i belive is amazing how mothers from all the world can pass from the same trouble beyond culture, language or location!!
    By the way, the pic is about me and my lovely daughter!!! <3