• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

חירות ממה יגידו

משפחתון או מטפלת, גן או חינוך ביתי, להישאר בבית או לצאת לעבוד. אימהות פמיניסטית מתמודדת עם אינסוף צווים חברתיים וביקורת מכל הקצוות. אולי בכל זאת אפשר גם אחרת
רותי שטרן קליין

כשנעמה נולדה בבית חולים, אחרי ששהיתי באשפוז במשך שבועיים, קיבלתי זירוז ואפידורל והכול, היא לא הפסיקה לבכות. בבדידותי הבית חולימית, הייתי מותשת, עייפה ולא ידעתי מה לעשות, אז ניגשתי לאחות בתינוקיה ושאלתי אותה אם היא יכולה לעזור לי. התגובה שלה הייתה: "אם היית מפסיקה להתעלל בתינוקת ולהתעקש על הנקה מלאה [בגיל יום!] אז היא היתה מפסיקה לבכות." התגובה שלה הייתה קיצונית מספיק שאפילו דרך ערפל התשישות וההשפלות, הצלחתי להבין שהיא הגזימה והלכתי להתלונן עליה. זה עזר, ומאותו הרגע קיבלתי יחס טוב.

זכיתי לביקורת על זה שהנקתי, כי היא קטנה מדי וצריכה תוספת (אם תינוק נולד גדול אז גם הוא צריך הרבה, והחלב שלך לא מספיק) אבל כמובן שאילו לא הייתי רוצה להיניק, גם על זה הייתי זוכה לתגובות קשות.

אימהות. כל דבר שאת עושה, זה לא בסדר. צילום: cc by-Psicoloco

אני זוכרת את עצמי אומרת אז שלא משנה מה תעשי, את לא בסדר.

היום, אחרי כמה וכמה שנים של אימהות אני מבינה שיש כאן משהו יותר גדול. זה לא במקרה שלא משנה מה תעשי ומה תבחרי לעשות – את תמיד לא בסדר.

את רק מיניקה ובגלל זה נמצאת כל הזמן עם התינוק? זה לא בסדר.

את נותנת בקבוק? את לא בסדר.

את חוזרת לעבוד כשהתינוק בן שלושה חודשים/ ארבעה חודשים/ שנה? זה לא בסדר.

את לא חוזרת לעבוד? זה בטח שלא בסדר.

את עובדת עד אחת? זה לא מספיק.

את עובדת עד ארבע? זה לא מספיק, אבל באותו הזמן גם יותר מדי.

ועוד ועוד.

יכול להיות שזה לא סתם שכל ה"זה לא בסדר" הזה מופנה כלפינו? יכול להיות שגברים לא חווים את החוויה הזאת? אולי אפילו ברמה מסוימת כל מה שהם עושים זה בסדר ואפילו יותר מכך?

הם עובדים מסורים שנמצאים שעות בעבודה? כל הכבוד.

הם בוחרים לעבוד פחות ולהיות יותר בבית? כל הכבוד.

הם מחליטים שנה לא לעבוד כדי למצוא את עצמם? ואו.

אני יודעת שאני מגזימה ומקצינה כי גם הם חוטפים ביקורת כשהם הולכים נגד הזרם או שלא כמו שמכתיב הדיכוי בעבודה, במשפחה, בצבא, אבל איכשהו זה נראה קצת אחרת.

אחרי חוויית הלידה של נעמה, בחרתי לא ללדת יותר בבית חולים.  נכון שהייתי יכולה לבחור להילחם במערכת, להקים קול צעקה, לעשות שינוי, לדאוג לזה שהמערכת תפסיק להתייחס לנשים אחרי לידה כאל האויב הגדול של התינוקות שלהן, אבל במקום זה בחרתי לדאוג לעצמי וללדת בבית.

עשיתי זאת לא מתוך אידיאולוגיה, לא כי הבנתי שזה הדבר הנכון, אלא מתוך אינטואיציה שאומרת שזה הדבר הנכון לעשות בשבילי ובשביל המשפחה שלי, ושאני לא חייבת גם בתחום הזה לעלות על בריקדות. זה נכון לגבי הלידה אבל זה נכון גם לגבי כל שאר החיים שלי.

במקום ללכת לעבוד, ולהילחם שם ובכלל בעולם נגד המצב הבלתי אפשרי של נשים כיום, בחרתי להישאר בבית.

ולמה בלתי אפשרי? אפילו הדבר הפשוט ביותר של זמני עבודה. מהצד של הילד (או המשפחה), כשאת חוזרת הביתה בארבע זה ממש מאוחר. זה אומר שהוא צריך להיות אחרי הגן או בית הספר בעוד מסגרת כמו צהרון, וגם המסגרות אלה הן ממילא רק עד ארבע, מה שאומר שאת צריכה לצאת מהעבודה חצי שעה לפני או לשלם למטפלת שתיקח אותו עד חמש. אבל מבחינת מקום העבודה, לצאת מהעבודה בארבע או בשלוש וחצי זה ממש ממש מוקדם. ואז מה הסיכוי שלה להתקדם? עד כמה היא באמת אשת קריירה?

אז נכון, יש כאן בריחה. הייתי יכולה ללכת לעבוד ולהיאבק, ולנסות להתקדם למרות זה, הייתי יכולה לנסות להתארגן עם נשים אחרות באותו מקום עבודה, ואני בטוחה שזה אפשרי וזה גם חשוב, אבל בחרתי שלא לעשות את זה, למרות הביקורת מהסביבה, ומנשים שבמידה מסוימת ראו בי בוגדת בעקרונות הפמיניזם, כאילו אני משליכה את כל המאבקים וחוזרת להיות כמו סבתא שלי.

אז למה בכל זאת אני מגדירה את עצמי כאימא פמיניסטית? אני חושבת שמה שאני ושכמותי עושות הוא מאבק פמיניסטי מסוג שונה.

במקום להיכנס בעולם הגברי ולהילחם בכל הכוח, אנחנו יוצרות לעצמנו עולם אחר. עולם שבו יש לנו הרבה יותר כוח. עולם שבו אני בוחרת מה אני עושה עם החיים שלי, עם היום שלי, שאין לי בו אף בוס (גבר או אישה).

בדיעבד אני רואה עד כמה יצרתי (או יותר נכון יצרנו) עולם מקביל שהוא עולם נשי, לא במובן שאין בו גברים אלא במובן שנשים בו הן החזקות, המחליטות, המשפיעות. כמו בסרט המופלא "שושלת אנטוניה" שבו אישה חזקה אחת יצרה עולם לעצמה ולמשפחתה שבו הן המחליטות והקובעות, וגברים מוזמנים להצטרף אליו, בתנאי שהם מקבלים את הכללים.

ותמיד הטענה הראשונה היא שלא כולן יכולות להרשות לעצמן לעשות חינוך ביתי. זה נכון. גם לא כולם יכולים להרשות לעצמם לקנות בית ובכל זאת אם אתם יכולים, אתם עושים את זה. ואני חושבת שמה שאנחנו עושות (ועושים) הוא סוג של מהפכה, שבלתי נמנע שהוא משפיע גם על העולם "הרגיל".

לידות בית משפיעות על נשים שיולדות בבית חולים לדרוש שייתחסו אליהן כעל בעלות זכות ללידה שלהן, חינוך ביתי מאפשר לנשים להסתכל על האופציה ולדעת שיש להן בחירה, ולפעמים זה יעזור להן לדרוש עוד חודש של חופשת לידה, ולפעמים הן יעזו לקחת שנה, כי אם הבת דודה שלך נמצאת כבר עשר שנים בבית, אז את יכולה לדמיין את עצמך שנה, (או חצי או חמש).

אני אף פעם לא מדברת בזכות חינוך ביתי לכולם. אני חושבת שזה מתאים לנשים מסוימות, למשפחות מסוימות ואולי אפילו לילדים מסוימים. אבל אני מדברת בזכותן של נשים לבחור איך לחיות ועד כמה לעבוד, איך לעבוד ואיך לשלב בין כל העולמות.

זה ברור שהעולם "הרגיל" היום אינו הגיוני. אפילו לא מאזן בין הורות ומשפחה לבין עבודה, אלא בין עבודה לבין חיים. אבל זה כבר נושא למאמר אחר.

כנראה שיעניין אותך גם: