פמיניזם מזרחי ופלסטין

לחלק ב' של המאמר

המזרחים

מדינת ישראל המודרנית הכריזה על עצמה כעל מולדת לציבור אזרחים המורכב משלוש קבוצות חברתיות עיקריות. ראשית, מתוך כשבעה מיליון אזרחיה, כחמישית משתייכים לקבוצה שהממשלה והתרבות העממית מכנות "אזרחי ישראל הערבים", או בקיצור "ערבים ישראלים". אלה מעדיפים לכנות עצמם "אזרחיה הפלסטינים של ישראל", "פלסטינים ישראלים " או "פלסטינים תושבי ישראל". בערבית הם מכונים "ערביי 48", כיוון שהם אלה שנשארו בארץ לאחר הנכבה של 1948 – גירוש רוב הפלסטינים ממולדתם בידי מוסדות המדינה שבדרך, שנועד לאפשר את כינונה כיישות ציונית.

הקבוצה השנייה כוללת את המזרחים. הם מהווים כמחצית מכלל אזרחי ישראל, ובערך כ-60% מתושביה היהודים. הוריהם או הורי הוריהם היגרו לארץ בשנות החמישים של המאה העשרים ברובם. הם הגיעו ממדינות העולם הערבי והמוסלמי, או מאזורים בשולי אירופה שהיו נתונים בעבר לשלטון עות'מני – בין אם היו אלה מדינות ערביות כמו מרוקו, טוניסיה, מצרים, תימן ועירק, או מדינות אחרות כמו טורקיה, אירן, בולגריה ואפילו הודו. רשמית, הממשלה מכנה אותם "יוצאי אסיה ואפריקה", או "עדות המזרח". "מזרחים" הוא המונח הכוללני שבו הם משתמשים כשהם תובעים את זכויותיהם מבני המיעוט השליט – כשליש מאזרחי ישראל היהודים, המכונים אשכנזים. האשכנזים מוצאם ממרכז אירופה ומזרחה ובעבר הם דיברו יידיש. רובם הגיעו לארץ אחרי השואה. במינוח הישראלי הרשמי הם מכונים "קהילות אשכנז" (ראו Lavie 1992; Shohat 1988; Ducker 2005).[1]

רוב המזרחים דוחים בשאט נפש את הכינוי "יהודים-ערבים", שניתן להם על-ידי הוגי דעות מזרחים אנטי-ציוניים מחוץ לישראל; עם זאת, בעוד שרוב האשכנזים החילונים מזהים עצמם ראשית כ"ישראלים" ורק אחר כך כ"יהודים", רוב המזרחים מזדהים ראשית כ"יהודים" ורק אחר כך כ"ישראלים".

השיח הרשמי מטשטש את העובדה שרוב אזרחי ישראל הם ממוצא מזרחי. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה המציאה קטגוריה דמוגרפית גורפת ליהודים הישראלים: "ילידי הארץ".ללא מידע על ארצות מוצאם של הורי אותם "ילידי הארץ" וסביהם, ניתן להסיק בטעות כי שיעורי המזרחים והאשכנזים באוכלוסייה דומים זה לזה יותר מכפי שהם דומים בפועל. כשישראלים יהודים צעירים מתוארים כילידי הארץ, הם מאבדים את שורשיהם ההיסטוריים בגולה, שורשים שמהם עדיין נגזרים תחומי זכויות יתר על בסיס גזעי-אתני. בהתחשב בפערים בגודל המשפחות בין מזרחים לאשכנזים עד אמצע שנות השבעים – המזרחים התאפיינו בשיעורי ילודה גבוהים בהרבה – ברור שרוב היהודים "ילידי הארץ" הם מזרחים (Ducker 2005). עובדה זו, והעלמתה מהנתונים הדמוגרפיים הרשמיים, מיטיבה להבהיר את דפוסי האפליה בקרב האוכלוסייה היהודית.

לאורך תולדות הציונות מאז ראשית העלייה האשכנזית ב-1882, ולאורך תולדות ימי המדינה, מצופה היה מהמזרחים לוותר על תרבותם הערבית או הים תיכונית, על המבנה המשפחתי שלהם ועל שפת אמם הלא-אירופית – ערבית, פרסית, טורקית ועוד. עם עלייתם ארצה לאחר קום המדינה, הם שוכנו בעיירות פיתוח ובכפרים מדוכאים מבחינה כלכלית לאורך הגבולות. הם הופנו לתוכניות הכשרה תעסוקתית במימון ממשלתי, שייעדו אותם לעבודות צווארון כחול, בעוד שרבים מן האשכנזים קיבלו את הכשרתם באוניברסיטאות.

בדומה לפלסטינים הישראלים, זכו בני הרוב המזרחי לייצוג דל מאוד במוסדות הכלכליים, המשפטיים והתרבותיים של האליטה הישראלית. כך היה לא רק במוסדות אלה, אלא גם בקרב תנועות פוליטיות כמו התנועה הפמיניסטית בישראל, המתאפיינת בחילוקי דעות מרים בין פעילוֹת אשכנזיות למזרחיות. מיכאל זלצר, יהודי יליד פקיסטאן,[2] היה בשנות השישים דובר ועד העדה הספרדית בירושלים. בספרו האריאניזציה של המדינה היהודית (Selzer 1967), שיצא לאור זמן קצר לפני מלחמת 1967, הוא טען כי המזרחים טוהרו ממאפייניהם התרבותיים על מנת שייטמעו במדינה בעלת הצביון האשכנזי (וראו גם: Giladi 1990; Behar 1998; שטרית 2004; Halevi 1987).

האליטיזם הפמיניסטי האשכנזי

את עליית הפמיניזם המזרחי בשנות התשעים יש למקם בהקשר של שליטת האליטה האשכנזית בזירה הציבורית בישראל – זירה צרת ממדים למדי, שהגורם המרכזי בה הוא השיח הביטחוני. השיח הביטחוני מעמעם את המודעות לקיומה של גזענות פנים-יהודית באחדו את היהודים כנגד "האויב הערבי" (שטרית 2004 Madmoni-Gerber 2009; ), דרך הדיון ב"פצצת הזמן" הדמוגרפית הפלסטינית (ביסטרוב וסופר 2006), או לחילופין באמצעות האדרתה של גבריות ישראלית משותפת (קפלן 1999). יתר היבטיה של הזירה הציבורית נשלטים על-ידי תרבות עילית ועל-ידי תרבות פופולרית סטנדרטית המיובאות מצפון-אמריקה וממערב אירופה.

תוואי המתאר והתכנים של הזירה הציבורית הישראלית מעוצבים על-ידי האליטה, אשר מורכבת ממועדון סגור של משפחות המבטיח הורשה בין-דורית של נכסים פיננסיים ושל אילנות יוחסין ציוניים. ניידות כלפי מעלה כמעט אינה מתאפשרת לחסרי השורשים המתאימים, אלא אם יש להם קרובי משפחה, שכנים וחברים קרובים שיכולים לסדר להם פרוטקציה (Danet 1989, עציוני-הלוי 1993).[3]

כשהגיע הפמיניזם האשכנזי לישראל, בשנות השבעים, חברות התנועה היו ברובן אשכנזיות ממוצא אנגלו-סקסי. פעילותן כללה הקמת רשת מקלטים לנשים מוכות, ייסוד קווים חמים לקורבנות אונס, פתיחת קבוצות תמיכה לניצולות גילוי עריות, הובלת תנועה לשיקום עובדות מין, ומאבק במסחור גופן של הנשים בפרסומות (ספרן 2006; Swirski and Safir 1991).

הפמיניסטיות האשכנזיות הללו, מהגרות בנות המעמד הבינוני, הצליחו בעמל רב לפנות חלק מהמרחב בזירה הציבורית; אך מאמצע שנות השמונים ואילך, המרחב שפונה נוכס בידי ה"גברות" מהאליטה האשכנזית הליברלית הוותיקה. המונח "גברות" נשמע אולי ארכאי או פוגעני, אך זאת היתה אחת הקטגוריות שהבחינו בין קבוצות נשים יהודיות מתקופת המנדט ואילך. שתי הקטגוריות האחרות היו "פועלות" – בין אם אשכנזיות או מזרחיות – ו"עוזרות", שקרוב לוודאי היו מזרחיות כולן (Lavie 2007).

הפמיניסטיות האשכנזיות מהאליטה הוותיקה ניחנו הן בעושר והן בהשתייכות לאצולה הציונית – נכסים שאפשרו להן לפעול לקידום מעמד האישה באמצעות אבותיהן, בעליהן או קרובי משפחה אחרים. עם קבוצה זו נמנות למשל שולמית אלוני, רעייתו של ראובן אלוני, חבר ותיק בממסד המפא"יניקי; יעל דיין, בתו של משה דיין; ומרב מיכאלי, הצעירה בהרבה, שדודה היה מרדכי נמיר, ממנהיגי מפלגת העבודה. אלמנתו של נמיר, אורה, היתה שרה לשעבר ומנהיגה חשובה בזכות עצמה במפא"י. סבה של מיכאלי היה ישראל קסטנר, עסקן ציוני בולט בעידן שקדם לקום המדינה.

הפמיניסטיות המזרחיות הראשונות התקשו מאוד לפנות מקום לסדר היום שלהן במרחב המצומצם שנותר בישראל לחברה אזרחית חפה ממיליטריזם, ובמרחב של סדר היום הפמיניסטי הליברלי. צורכי הנשים המזרחיות היו שונים, ואלה לא קיבלו מענה באף אחד ממרחבי הדיון הקיימים. ה"גברות" מהאליטה התקשו לייצג את האם המתקיימת מקצבאות הביטוח הלאומי, את פועלת הייצור מ"עיירת הפיתוח" על הגבול, או אישה שזה עתה איבדה את מקום עבודתה בשל "כלכלת אוסלו".

הן לא היו מסוגלות לייצג גם את האינטלקטואלית המזרחית, שלא היו לה אילן יוחסין או פרוטקציה בעזרתם של קרובי משפחה מקושרים (Danet 1989), כך שתוכל לקבל משרה במסלול קביעות ב"חונטה האקדמית האשכנזית" של ישראל (דמרי-מדר 2002; Lavie 1995, 2002; Lavie and Shubeli 2006). הביטוי "חונטה אקדמית אשכנזית" או "חונטה אקדמית" רווח מאוד בשיח של הציבור הישראלי שמחוץ להיכלי השן, במיוחד בקרב גולשי האינטרנט, ומעיד על תחושת הניכור שלו לנוכח הרשתות הבלתי חדירות של האליטה האקדמית (זריני 2004; בלכמן 2005).

הפמיניזם המזרחי

הפמיניזם המזרחי הוא התנועה הפמיניסטית היחידה בישראל שהחברות בה מגיעות מכל מגזרי החברה, ובכללן אינטלקטואליות, אמניות, עוסקות זעירות, פועלות שפוטרו, ואמהות חסרות בית (שירן 2002ב'). התנועה נולדה מתוך רצונן של נשים מזרחיות להעניק סיוע מיידי עבור נשים בקהילותיהן המנוחשלות, ובבד בבד לקדם העצמה וצדק חברתי ארוכי טווח. הן שאבו את השראתן מקולותיהן של הפמיניסטיות השחורות בארצות הברית, שהחלו לטעון בשנות השבעים כי הפמיניזם הלבן לא הצליח להתעלות מעל הגזענות, האתנוצנטריות וחוסר השוויון שאפיינו את הזירה הציבורית המערבית ואת התנועות הפמיניסטיות הליברליות בתוכה (Anzaldúa and Moraga 1983; Cade 1970; Carby 1982; Giddings 1985; Lorde 1984). זרמים מחשבתיים מגיעים לרוב מארצות הברית לישראל באיחור של כעשר שנים. באמצע שנות השמונים אם כן, ביוזמת הפעילוֹת הפמיניסטיות אילנה סוּגאבקר וחנה כהן, נפגשה קבוצה של נשים מזרחיות בתל-אביב.

הוריה של סוּגאבקר היגרו לישראל מהודו, ואילו כהן היא בת למהגרים מפרס. חברות הקבוצה האחרות היו התימניות יונית מנצור ויעל צדוק; התימנית-מרוקאית רונית דגן-טימסית; העירקיות אילנה שמאי, רותי גור, אירית דאלוּמי ושושה גורן; המצרית ויקי שירן; והפרסית זהבה גולדשטיין. כולן היו ציוניות, אך הן מתחו ביקורת על ההשפעה החזקה של בנות המעמד האנגלו-סקסי הבינוני-גבוה על ה"גברות" הפמיניסטיות בארץ, וכן גם על זכויות היתר שלהן וגזענותן כלפי נשים מזרחיות ופלסטיניות-ישראליות (שם). שיח מזרחי של התנגדות היה קיים בישראל מאז שנות העשרים של המאה הקודמת, כאשר תימנים שהובאו לפלסטין בתור "פועלים טבעיים" של אשכנזי המושבות התארגנו באיגוד מקצועי (קפרא 1978); אולם רק באמצע שנות השמונים זיהו נשים מזרחיות את עצמן כחברות בקטגוריה זו (Shiran 1991; שירן 1996; שוחט 1996).

מאז שלהי שנות השבעים, האירוע המרכזי של העמותות הפמיניסטיות בישראל הוא הכנס הפמיניסטי השנתי. עד 1991, כמעט כל הדוברות ומנחות הסדנאות בו היו אשכנזיות. הן כללו נציגות מזרחיות ופלסטיניות ספורות, כמחווה סמלית לשוויון גזעי-אתני (שדמי 2001). בקבוצת הנשים של תל-אביב נהוג היה אז להתבדח, כמיטב המסורת של אודרי לורד (Lorde 1984), כי הנשים המזרחיות מנקות את בתיהן ושומרות על טפן של הפמיניסטיות האשכנזיות, למען תוכלנה אלה להקדיש את מרצן לפמיניזם. חברות הקבוצה נהגו גם הן לכנות את הפמיניסטיות מהמעמד הבינוני-גבוה "גברות".

בשנת 1991, סירבה קבוצת המזרחיות להמשיך ולהשתתף באופן סמלי בלבד בכנסים השנתיים. הן תבעו ייצוג יחסי לכל אחת משלוש הקבוצות העיקריות של אזרחי ישראל: פלסטיניות, מזרחיות ואשכנזיות. היתה זו הפעם הראשונה שבה נאלצו אשכנזיות להתמודד עם זכויות היתר הגזעיות/מעמדיות שלהן, והן התקשו בכך. הפמיניסטיות המזרחיות ניצחו במאבק הזה, לאור סירובן של הנציגה המזרחית היחידה ושל הנציגה הפלסטינית היחידה לשמש כעלי תאנה. הפמיניסטיות האשכנזיות גילו כי ללא השתתפותן של אלה עלולה להיחשף ערוות הפלורליזם הליברלי שלהן.

ב-1994 דרשו הפמיניסטיות המזרחיות שהחברות הלסביות ייכללו בייצוג היחסי. מאז ואילך, כמעט כל האירועים הפמיניסטיים שמחוץ לאקדמיה בישראל מנוהלים ב"שיטת הרבעים", שבה כוללים כל פאנל או סדנה דוברת אשכנזית, דוברת מזרחית, דוברת פלסטינית ודוברת לסבית (ברקאי 1993; בן צבי 1994; שירן 1995). לעומת זאת, האירועים הפמיניסטיים האקדמיים עודם כמעט על טהרת האשכנזיות.

הפמיניסטיות המזרחיות שמו לב לכך ששילוב נציגה לסבית הכפיל את הייצוג האשכנזי באירועים פמיניסטיים, שכן הטאבו הפטריארכלי הערבי במשפחות מזרחיות ופלסטיניות כאחת מביא לכך שהלסביוּת היא זהות שקשה יותר לחיות איתה כמזרחית או פלסטינית מאשר כאשכנזית; עם זאת, בישראל ההטרו-נורמטיבית אפילו לסביות אשכנזיות – על כל הפריבילגיות המעמדיות-גזעיות שלהן – נחשבות עדיין למנודות. לפיכך החליטו הפמיניסטיות המזרחיות ללחוץ על הלסביות לשמור על ייצוג יחסי בתוך שורותיהן, במקום לקרוא לביטול שיטת הרבעים (שירן 1995).

שיטת הרבעים היתה הכלל המנחה ברוב האירועים הפמיניסטיים הלא-אקדמיים בארץ – עד לראשית האלף החדש. באותה עת החליטו פמיניסטיות אשכנזיות רבות כי הבעיה "נפתרה", וחזרו לשיטת הפאנל שעל טהרת האשכנזיות עם נוכחות מזרחית ו/או פלסטינית סמלית. הפמיניסטיות המזרחיות ניסו לערער על כך, אך ללא הצלחה רבה, שכן באותה העת חוו כמה מהן קונפליקט נאמנות עקב התודה שהכירו לחברותיהן האשכנזיות, אשר זיהו אותן כ"מזרחיות טובות", וקידמו אותן בהתאם.

בעקבות האינתיפאדה השנייה (2005-2000), החלו פעילוֹת ועמותות פמיניסטיות רבות מקרב הציבור הפלסטיני-ישראלי להחרים את אירועי התנועה הפמיניסטית הישראלית. הן עשו זאת מתוך מחאה על השתתפותן של מתנחלות (אשכנזיות ברובן) באירועים אלה, ועל השתתפותן של נשים דתיות המאמינות בארץ ישראל ה"שלמה" (גם אם הן חיות בתוך הקו הירוק). האירוע היחיד שעודו ממשיך לדבוק בשיטת הרבעים הוא הכנס הפמיניסטי השנתי.

בין הפמיניסטיות בנות האליטה האשכנזית לבין הפמיניסטיות המזרחיות והפלסטיניות-ישראליות היו כמה וכמה הבדלים, אך העמוק ביותר מביניהם הוא שאלה האחרונות מקדישות את מרצן לקהילותיהן, בעוד שהפמיניסטיות האשכנזיות קיבלו הכרעה אסטרטגית להתמקד בפעילותן בשאלת פלסטין.

הפמיניזם הישראלי ושאלת פלסטין

שאלת פלסטין היא ההמחשה הטובה ביותר לפער העמוק בין הפמיניסטיות האשכנזיות לבין מרבית הנשים הישראליות היהודיות – המזרחיות המנוחשלות. את המונח "שאלת פלסטין" אני שואבת משם ספרו של אדוארד סעיד (1979Said ), העוסק בסכסוך בין הציונות לפלסטינים באזור שבין הים לנהר. אך מבחינת רוב הפמיניסטיות האשכנזיות, התופסות עצמן כנציגות כלל הנשים בישראל, פלסטין איננה אלא הגדה המערבית ורצועת עזה (Swirsky 2002). הפמיניזם האשכנזי בארץ אינו בודד בתפיסתו זו – שאלת פלסטין הייתה לנושא שכיח לפעילוּת בקרב פמיניסטיות במערב, אשר רבות מהן, בפרט בצפון-אמריקה, הן יהודיות אשכנזיות פרוגרסיביות (Young 1992; Sturm 1992; Berger-Gluck 1994; Segal 2007; Dworkin 2002).

רוב היהודיות האשכנזיות בגולה אינן מודעות לחלוקה הדמוגרפית בין יהודי העולם השלישי והעולם הראשון. בעוד ש-15% מיהודי העולם הם מזרחים, הרי שרובם חיים בישראל. רוב יהודי העולם הם אשכנזים, והם חיים בעיקר בגולה (Swirski 1989). לאורך ההיסטוריה, הפמיניסטיות האשכנזיות בגולה גילו נכונות להיאבק בגזענות בחברות שבהן חיו: יהודיות פרוגרסיביות ורדיקליות ניצבו בחזית המאבק בגזענות, בין אם בדרום-אפריקה או כחלק מתנועת זכויות האזרח בארצות הברית. עם המעבר מהגל הראשון של הפמיניזם בארצות הברית לגל השני, היו אלה פמיניסטיות יהודיות אקדמאיות ופעילוֹת שטח אשכנזיות אנטי-גזעניות רדיקליות שהצליחו לבנות גשרים בין הפמיניזם הלבן הרדיקלי לבין הפמיניזם השחור.

פמיניסטיות אשכנזיות רבות מהגולה מחו בהתמדה נגד הצעדים הקולוניאליים של ישראל כלפי לא-יהודים בשטחים הכבושים. יחד עם זאת, עומק הפער הגזעי התוך-יהודי בישראל לא התחוור לפמיניסטיות היהודיות הפרוגרסיביות והרדיקליות בחו"ל; זאת מפני שהשיח המזרחי על הגזענות התוך-יהודית בישראל לא הצליח לפרוץ מדל"ת אמותיו, עקב מחסום השפה האנגלית אשר מנע ממנו להישמע מעבר לים, ועקב צנזורה מצד ההגמוניה האשכנזית (Lavie 2006).

פמיניסטיות-השלום האשכנזיות מתמקדות אם כן בסיום הכיבוש בפלסטין של הגדה המערבית ורצועת עזה, וכמה מהן אף נאבקות במקביל למען שוויון זכויות לאזרחיה הפלסטינים של ישראל; עם זאת, הן מתנערות מאחריותן לדיכוי הגזעי, הכלכלי והתרבותי של רוב אזרחיה היהודים של ישראל, ומהשתתפותן בו. הן מרחיקות עצמן מן הבעיה באמצעות ייצור שיח על הפלסטינית בתור ה"אחרת" החיצונית, ההומוגנית והלאומית, ה"אחרת" שאינה רלוונטית לוויכוח הישראלי הנצחי בשאלה "מיהו יהודי" (Lavie 2010).

האישה הפלסטינית משמשת אפוא כ"אחרת" עבור הפמיניסטיות האשכנזיות, המכירות בהבדל בינן לבינה, מטפחות אותו, ומשקיעות בו משאבים. זוהי דרך המלך להשגת מימון אירופי או צפון-אמריקאי לפעילותן. קל יותר ל"גברות" השלום האשכנזיות להתמודד עם שאלת פלסטין כסוגיה פמיניסטית מובהקת, שכן במסגרת העיסוק בה הן יכולות לקיים דיאלוג עם אליטה לאומית פלסטינית דוברת אנגלית, שרכשה השכלה חילונית-ליברלית מערבית. הן לא נאלצות לנהל מפגשים עם בנות המעמד הפלסטיני הנמוך – נשים השייכות ברובן לתנועות אִסלאמיסטיות כמו החמאס, בשל אכזבתן מהעמותות של הפמיניזם הפלסטיני הקוסמופוליטי, שעברו תהליך של התמקצעות (Jad 2005; וראו כהשוואה: Merry 2006, Alvarez 1994).

בהתאם לכך, כמעט כל העמותות הפמיניסטיות הישראליות ממומנות על-ידי הקרן החדשה לישראל (להלן: הקרן החדשה) ועל-ידי הקרן האמריקאית US/Israel Women to Women (להלן: נשים-לנשים). קרנות אלה, התומכות בציונות שמאלית נאורה, השפיעו על סדר היום האקדמי, הפוליטי, התרבותי והחברתי של הפמיניזם הישראלי ושל לימודי הנשים בארץ. הקרן החדשה, ושלוחתה הישראלית שתי"ל (שירותי תמיכה וייעוץ לארגונים), מיקצעו את העמותות הפמיניסטיות והציעו הזדמנויות תעסוקה, גם בתקופות משבר כלכלי ואבטלה.

אולם בעקבות ההתמקצעות נדרשו הפעילוֹת המועסקות בעמותות לעמוד בראש ובראשונה בציפיות התורמים היושבים בגולה, וכך היא הובילה לדה-פוליטיזציה של כמה מהן. מכספי הקרן החדשה משולמות משכורות המנכ"לים העומדים בראש העמותות, שהם אשכנזים ברובם; כספי הקרן החדשה מממנים גם משכורות לעובדות, מזרחיות ופלסטיניות ברובן, אשר היקף העסקתן עומד על חצי, רבע או שמינית משרה. נוהג זה מגביל פעילוֹת שטח רבות למשרות עם שכר שעתי מפוצל, ללא הטבות או זכויות סוציאליות.

בחלקהּ את מענקיה לעמותות, הקרן החדשה גם כופה דפוסי חלוקת עבודה בתחומי המחאה: האליטה הפמיניסטית הפרוגרסיבית-ליברלית, הממומנת על-ידי הקרן החדשה ועל-ידי נשים-לנשים, מוחה על הפרות זכויות האדם והאזרח של פלסטינים בשטחים הכבושים, או אפילו בישראל גופא, תוך שימוש בשפה הקוסמופוליטית של זכויות האדם, כולל שיח הילידיוּת והשיח של מאבק "האומות הראשונות" ("First Nations") באמריקה. הגופים המממנים אינם מתנגדים לשימוש שעושות עמותות אלה במונחים כגון "גזענות" או "אפרטהייד" לתיאור האידיאולוגיה והפרקטיקה המפלה של המשטר הישראלי נגד פלסטינים. מדינת ישראל אף מתירה כיום לאזרחיה הפלסטינים – בפיקוח צמוד – לנהל עמותות משל עצמם לקידום זכויות אדם, עמותות הממומנות אף הן בעיקר על-ידי הקרן החדשה.

עמותות אלה מקבלות היתרים להפגנות ומקיימות פעילויות נגד מדיניות ההפרדה הגזעית של ישראל. השלטונות, כמו גם הגורמים המממנים, משתמשים בעמותות לזכויות האדם של הפלסטינים בישראל ושל האליטה האשכנזית הפרוגרסיבית כהוכחה לסובלנותם; אך למעשה, הקרן החדשה מגבילה את העמותות הפלסטיניות למען זכויות האדם: היא מצרה את צעדיהן בפעילותן להפצת המידע בקרב הציבור הפלסטיני בנוגע לפערים הבין-גזעיים בשורות הציונות, או לסתירה הפנימית במושג "מדינה יהודית דמוקרטית". פמיניסטיות-השלום האשכנזיות תומכות אם כן בפעילוֹת הפלסטיניות אזרחיות ישראל, ובה בעת הן בעלות השפעה על חלק ניכר מהמימון המגיע לעמותותיהן.

שאלת פלסטין מהווה כר צמיחה ממומן היטב לאקטיביזם ישראלי, בכפוף למצע האוטופי של "שלום ודו-קיום". בהקשר הנוכחי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הביטוי "דו-קיום" מציין בפועל ז'אנר של מפגשים פלסטיניים וישראליים המשמשים לאוורור תלונות ישנות ולהעלאת הצעות אפשריות לשלום המיוחל. לא פעם, מנחה מקצועי העוסק בדינמיקה קבוצתית מנהל את התהליך. בדרך כלל, הישראלים המגיעים למפגשים אלה באים מהמעמד האשכנזי הבינוני-גבוה. המפגשים מתקיימים באכסניות מפוארות בחיק הטבע, במטרה ליצור את האווירה השלווה הנדרשת על מנת לאפשר לטראומות העבר לשכוך.

כאשר נערכים מפגשי ה"דו-קיום" הללו מחוץ לישראל, הם מתנהלים בשפה האנגלית. הדבר מגביל עוד יותר את הרכב המשתתפים, כיוון שבעולם שאינו דובר אנגלית, קיים קשר מובהק בין שליטה באנגלית לבין הקוסמופוליטיות המאפיינת אליטות. כאשר נערכים המפגשים בישראל, תרגיל הדו-קיום המוגבל בזמן ובמרחב מתנהל לרוב בעברית, שפת הכובשים, שכן הפלסטינים הכבושים דוברים עברית שוטפת, ולעומתם הישראלים מתקשים בערבית. לא בכדי הכתירו כמה פלסטינים את מפגשי הדו-קיום בכינוי החיבה העוקצני "דוּקי" (Lavie 2006 ; שובלי 2006).

בעידן שבו משתלטות העמותות על הזירה הציבורית, ושבו התמקצעו העמותות הפמיניסטיות (Alvarez 1994, Merry 2006), הביטוי "דו-קיום" משמש כמילת קסם להשגת מימון לפרויקטים מקומיים. סכומי עתק זורמים לידי "פמיניזם ה-דוּקי" מהאיחוד האירופי, ומארגונים יהודיים בגולה כמו נשים-לנשים וקרנות אחרות של יהודיות אמריקאיות. בזכות יוקרת ה"דוקי", הוא מצליח לגייס תקציבים נאים. כך למשל בסוף 2002 הוערך כי תנועת השלום והדו-שיח מקבלת כ-9 מיליון דולר בשנה בתרומות פטורות ממס מארצות הברית ומאירופה (אטינגר 2003). מפגשי הדו-קיום הטקסיים עם האליטה הפלסטינית החילונית מרמאללה אפשרו לפמיניסטיות האשכנזיות להימנע מהתמודדות עם הדעות הקדומות הגזעניות והמעמדיות שלהן עצמן נגד רוב אזרחיות ישראל שמוצאן מזרחי. את גזענותן התוך-יהודית הן המירו בנדיבות זחוחה, שאותה הפגינו כלפי הפמיניסטיות המוסלמיות והנוצריות דוברות האנגלית מהגדה המערבית (ובמידה פחותה בהרבה, מעזה).

ומה בדבר עמותות מזרחיות? הקרן החדשה ונשים-לנשים אינן משקיעות בהיקף דומה במימון פעילויות מחאה והתגייסות עממית בסוגיות אלה. הגורמים המממנים ייחדו לעמותות המזרחיות תפקיד אחד בלבד: להיות תחליף לתוכניות הרווחה הממשלתיות, שקוצצו עד מאוד. עמותות פמיניסטיות מזרחיות ממומנות בעיקר כדי לסייע לנשים המעוניינות לשוב למעגל העבודה, דרך סדנאות להקמת עסקים זעירים.

עם העמותות הממומנות כך נמנות "נשים מבשלות עסק" – בישול ביתי למכירה, הפועלת במציאות של שוק קייטרינג תחרותי ומקצועי מאוד, וכן עמותה למכירת רקמה בעבודת יד, הפועלת בשוק הנצלני של מלאכות יד אתניות, שכבר מאוכלס בקולקטיבים לרקמה ואריגה של נשים בדואיות. כשהעמותות המזרחיות מסרבות להפוך לארגוני צדקה או לפעול בסגנון "ים של דמעות", הן מנוטרלות באמצעות איומי המממנים בקיצוץ חד במענקיהן. כפי שטענה אבידוב (2004), עקב תלותו של הפמיניזם המזרחי בקרנות מעין אלה, הוא הפך לקבלן משנה מעוקר-פוליטית של הפמיניזם האשכנזי מהזרם המרכזי.

עד לאחרונה, הפמיניסטיות האשכנזיות נהגו לתקוף את אחיותיהן המזרחיות כ"מתבכיינות", תוך טשטוש פערי הצבע והמעמד בינן לבין המזרחיות במסווה של אחווה נשית יהודית (שירן 2002א'; Morgan 1970). התוצאה היתה נתק כמעט מוחלט בין הפמיניסטיות המזרחיות לאחיותיהן הפלסטיניות בישראל, על אף היותן כפופות למבנים דומים של פטריארכיה ולדיכוי רב-צירי – בין אם בידי אשכנזים ואשכנזיות, ובין אם בידי הגברים המזרחים או הפלסטינים של קהילותיהן. הפמיניסטיות המזרחיות והפלסטיניות הישראליות מסוגלות כיום לקיים דיאלוג רק בתיווך פמיניסטיות-השלום האשכנזיות, גם כאשר שאלה אינן נוכחות פיזית במהלך הדיאלוג (Lavie 1995; Ebron and Tsing 1995). יתר על כן, העדר שליטה בשפה האנגלית ומחסור בהשכלה שנרכשה במיטב האוניברסיטאות בחו"ל (Lavie 2006) אינם מאפשרים לפמיניסטיות המזרחיות ליצור קשר עם הפמיניסטיות הלאומיות בנות המעמדות הגבוהים מהרשות הפלסטינית, שרכשו לעצמן זכויות יתר שכאלה בדומה לרבות מפמיניסטיות-השלום האשכנזיות.

שאלת פלסטין מאפשרת אם כן לפמיניסטיות-השלום האשכנזיות להימנע מלחלוק את עוצמתן, יוקרתן וממונן עם ה"אחרות" הפנימיות של החברה הישראלית – הנשים המזרחיות. הפמיניסטיות המזרחיות מזהות אירוניה עמוקה בשימוש שעושות אחיותיהן האשכנזיות בשפת זכויות האדם כשמדובר בפלסטינים, על רקע שתיקתן בנושא זכויותיהם החברתיות, התרבותיות והכלכליות של המזרחים, ומחסום הצבע שמדכא אותם. שתיקה אירונית זו אינה אלא חלק קטן מהפרקטיקות ומקווי המדיניות שגרמו לרוב הנשים בישראל להקצין ימינה מאז שנת 1977 (Lavie 2010).

תעתועי ה"שמאל" וה"ימין" בישראל

האשכנזים בישראל, למעט המהגרים מחבר העמים לשעבר, משתייכים ברובם למעמד הבינוני והעליון, ורובם מצביעים לשמאל.[4] השמאל הפוליטי הישראלי מסכים ליישוב הסכסוך עם הפלסטינים בעסקה של שטחים תמורת שלום, אך הוא מפולג לשלוש סיעות עיקריות. השמאל הציוני, המורכב ממפלגות העבודה ומר"צ, תומך בציונות ליברלית עד סוציאליסטית. יחד עם זאת, כשהיה בשלטון, שמאל ציוני זה ניהל בעקביות מדיניות סוציו-אקונומית ימנית. מצביעיו האמידים של גוש זה הם בני האליטה הכלכלית-פוליטית האשכנזית – תעשיינים, בנקאים, קבלנים ואנשי היי-טק (ריידר 2006; שובלי 2006).

הקבוצה השנייה, הקטנה יותר, היא השמאל הפוסט-ציוני, המכיר במציאות הנכבה של 1948 ומקיים הפגנות פעילות נגד הכיבוש של 1967, אך אינו נבדל מהגוש הציוני כשמדובר באינטרסים המעמדיים של האליטה האשכנזית ובמנגנון הפוליטי התומך בה. לבסוף, ישנו מיעוט זעיר, השמאל האנטי-ציוני, שחבריו אף הם נמנים עם האליטה האשכנזית ברובם, אך שורשיו נעוצים בשמאל החדש האירופי של שנות השישים. קבוצה זו תומכת בהפיכת ישראל ממדינה יהודית, שבה נהנים היהודים מזכויות יתר אזרחיות, למדינה חילונית עם אזרחות שווה לכל תושביה, כולל הפלסטינים שנשארו בשטח שעליו קמה מדינת ישראל לאחר מלחמת 1948. מיעוט זעום מקרב השמאל האנטי-ציוני סבור שיש לכונן מדינה אחת – פלסטין/ישראל – שתקיף את שטחי ישראל, שטחי הגדה המערבית ושטח רצועת עזה. אף אחת מתנועות השמאל הללו לא הצליחה למשוך מזרחים.

ערב מלחמת 1967 טען מיכאל זלצר שכל סיעות השמאל האשכנזי בישראל הפכו את היהודים לארים הרבה יותר מאשר הימין (Selzer 1967). אנשי השמאל אימצו אמנם את שיח השלום והאהבה של תרבות הנגד הפוליטית של ההיפים, שהיה אופנתי בזמנו, כדי לחזר אחר הפלסטינים בסיסמאות שלום וסולידריות; אך בעוד שהשמאל ראה את הפלסטינים מבעד למשקפיים רומנטיות, הוא לא יכול היה לעכל את הערבים שלו עצמו – המזרחים – כחלק מהסכסוך בין ישראל לשכנותיה. זלצר ציין כי השמאל לסוגיו התייחס למזרחים כאל סרח עודף של מה שכונה "שיח השלום". הוא טען כי ללא פירוק של משטר האפרטהייד הפנים-יהודי של ישראל על-ידי דה-אריאניזציה של השליטה וההגמוניה האשכנזיות בישראל, לא תהיה שביתת נשק, וודאי שלא ישכון שלום בין ישראל לעולם הערבי. זלצר המשיך וקבע שהשמאל בארץ לא הצליח להבין "עד כמה משמעותית העובדה […] שהתברר כי האשכנזים אינם מסוגלים לחיות במחיצת אחיהם היהודיים בני המוצא הערבי" (שם, עמ' 94).

בבחירות של שנת 1977 הצביעו כמעט כל המזרחים בעד מנחם בגין, ובכך דחו את הציונות הגזענית של השמאל, ואת חוסר יכולתו של השמאל להכיר בגזענות, בהשפלה ובאפליה אשר ממנה סבלו המזרחים תחת ממשלות מפא"י משנת 1948 ואילך. בגין, מנהיג מפלגת חירות הימנית שהיתה הרחק מחוץ לקונצנזוס הציוני הליברלי-סוציאליסטי, הפך בשנת 1959 לאחת הדמויות הנערצות על מזרחים רבים, כשהיה הפוליטיקאי הראשון שבא לביקור הזדהות עם מורדי ואדי סאליב. ואדי סאליב היה המאורע הראשון שעיצב את התודעה המזרחית לאחר 1948 (שטרית 2004). בגין היה הפוליטיקאי האשכנזי הראשון שהכיר בפומבי באפליית המזרחים, המבוססת על מוצאם האתני הלא-אשכנזי. הודות לכך, והודות לביקורו בוואדי סאליב, הצביעו המזרחים למפלגת הליכוד הימנית, יורשתה של חירות ההיסטורית, ב-1977 ושנים לאחר מכן.

עם נצחונו הסוחף בבחירות 1977, הפך בגין מהכבשה השחורה של הפוליטיקה הישראלית לראש ממשלה. תרמה לכך, בין היתר, ההתקוממות שחוללה בתחילת שנות השבעים תנועת "הפנתרים השחורים", שעלתה מקרב דור המזרחים שלאחר מורדי ואדי סאליב. חברי התנועה פעלו בתיאום עם השמאל האנטי-ציוני האשכנזי החדש שהחל להתגבש בסוף שנות השישים. התנועה, ששמה הוא מחווה סמלית לתנועת "הפנתרים השחורים" של אוקלנד, קליפורניה, ואשר מקורותיה בשכונות העוני שלאורך הגבול בין מערב ירושלים למזרחה, סחפה בהפגנותיה כמעט את כל הגטאות המזרחיים בערי ישראל. בעקבות הנחיותיה של ראש הממשלה דאז גולדה מאיר, המשטרה דיכאה את הפגנותיהם בברוטליות. כמה פנתרים נורו למוות מטווח קצר בידי צלפים. אחד מהם נעלם באופן מסתורי.[5] אחרים שולבו ברבות הימים בעמדות ממסדיות.

באשר לכל היתר, הרי שהמשטר הישראלי שולל מהם עד היום תעסוקה ודיור המכבדים את בעליהם. בדיוק כשעמדו נציגים מהתנועה לגבש קואליציה של ממש עם השמאל החדש האירופי הרדיקלי, הוחרמו דרכוניהם של חברי משלחתם. חוקרים ישראלים, כמו גם הציבור הרחב, סבורים שהתוצאה הישירה של פעילוּת הפנתרים השחורים היתה נפילת מפלגת העבודה והעברת מוסרות השלטון לידי בגין והימין. הימין הפוליטי הישראלי נשאר בשלטון משנת 1977 ואילך, מלבד תקופות קצרות, והמשיך במדיניות שבה התחילה מפלגת העבודה – התנחלות בשטחים בהתאם לאידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה (שטרית 2004).

בשנות השמונים, דור חדש של פוליטיקאים מזרחים התחבר לאידיאולוגיית ארץ ישראל השלמה של הליכוד ולמפעל ההתנחלויות, והשתלב בפוליטיקה המוניציפלית. כמה מראשי העיר הללו המשיכו לכהונה בכנסת, ואף קיבלו תיקים בממשלה. אך קאדר חדש זה של פוליטיקאים מזרחים ניגן עדיין כינור שני לבני האצולה האשכנזית בליכוד, שכונו "הנסיכים". הפוליטיקאים המזרחים קידמו את סדר היום הפוליטי של הנסיכים, במקום את זה של קהילותיהם המזרחיות; מכאן, שגם אם למזרחים היתה עתה דריסת רגל בפוליטיקה, מצב הקהילות המזרחיות לא השתנה באופן משמעותי (שטרית 2004).

יחד עם זאת, בתקופה זו היו לבני הרוב היהודי בישראל סיבות טובות להמשיך להצביע עבור הימין. משפחות רבות מהמעמד התחתון ביקשו לצאת מהגטאות המזרחיים, בפרט לאור "בועת הנדל"ן" בערים במרכז הארץ שגרמה למחירי הדירות להאמיר.[6]

תחת שלטון ממשלת מפא"י-העבודה, האפשרות היחידה שהיתה פתוחה בפני העניים לשיפור הדיור היתה לעקור להתנחלויות גדולות כמו אריאל ומעלה אדומים, או לשכונות החדשות של ירושלים שהוקמו עמוק בתוך פלסטין הכבושה שלאחר 1967, שבה כונו פרויקטי שיפור הדיור בשמות נשגבים כמו "פסגת זאב" או "נווה יעקב". ממשלת הליכוד המשיכה במדיניות של בניית יחידות דיור בהתנחלויות לישראלים מהמעמד הבינוני-נמוך. אולם מאמצע שנות השמונים ואילך לא הסתפקו ממשלות הימין בהשקעה בהתנחלויות, ויזמו גם את פרויקט שיקום השכונות בגטאות המזרחיים ברחבי הארץ. על אף שבמסגרת הפרויקט לא נבנתה כמות מספקת של דירות חדשות, הרי שהוקמו מרכזים קהילתיים, ותשתיות החשמל והביוב שופרו באופן משמעותי. זאת ועוד: בתקופת שלטון הימין זכתה התרבות המזרחית לעדנה מחודשת – כל עוד נמנעה מחיבור בין זיקתה הערבית לזו של הפלסטינים (אברג'ל ולביא 2007).

במהלך שנות אוסלו – 1999-1993 – ניהלו הישראלים והפלסטינים משא ומתן בתיווך אמריקאי על נסיגה הדרגתית של ישראל מחלק מן השטחים שכבשה מידי ירדן ומצרים ב-1967. אחת מה"סוכריות" שהוצעו לציבור הישראלי היתה ההבטחה לשגשוג כלכלי אזורי מידי, בזכות גלובליזציה של המשק. גוש העבודה-מר"צ, שהיה אז בשלטון, פירק איגודים מקצועיים והעביר מפעלים למצרים, ירדן, דרום-אפריקה ודרום-מזרח אסיה. האליטה השמאלית השקיעה בסדנאות יזע בחו"ל, והעסיקה בארץ עובדים זרים בשכר רעב – כתחליף לפועלות מזרחיות ופלסטיניות במפעלים (Lavie 2010, ביכלר וניצן 2001).

הנהגת השמאל הציוני אף נקטה צעדים לקראת הפרטת המגזר הציבורי, ויזמה קיצוץ בקצבאות הרווחה. השמאלנים הפוסט-ציוניים והאנטי-ציוניים לא מחו על כך, כיוון שחששו שמחאתם תפגע בתהליך השלום. הימין השתמש ברטוריקה פופוליסטית של מוצא אתני וצדק חברתי כדי לזכות בתמיכת המזרחים – עד 2003, כשבנימין נתניהו כשר האוצר קיצץ כמעט את כל מה שנותר מזכויות הרווחה, ובכך חשף את הרטוריקה הזו במערומיה.

אחת הסיסמאות הנשמעות בהפגנות רבות של השמאל הישראלי על כל גווניו היא "כסף לשכונות" – כלומר לשכונות העוני ולעיירות הפיתוח המזרחיות – "ולא להתנחלויות". רפי שובלי (2006) טוען כי מדובר בסיסמה מתעתעת, ושואל: ממתי נאבק השמאל האשכנזי הישראלי למען העניים ממוצא מזרחי, או מנסה לספק חלופה נאותה לבית החם ולאפשרויות הניידות כלפי מעלה שמצאו המזרחים בימין? למרבה האירוניה, הקיבוצים – נושאי הדגל של הציונות הסוציאליסטית הנאורה – הם אלה שניצלו את המזרחים יושבי עיירות הפיתוח שהוקמו סביבם, בהעסיקם פועלים שחורים בשכר רעב וללא זכויות (שטרית 2004). שובלי מציין כי השמאל האשכנזי נוהג להציג את המזרחים כהמון לאומני ופרימיטיבי.

השמאל מפזם את הסיסמה "כסף לשכונות, לא להתנחלויות" כמעט תמיד בהקשר של הכיבוש הצבאי של השטחים ב-1967, אך הוא אינו נותן דעתו על כך שהמזרחים הם הרוב השקט של המתנחלים; אין הוא משמיע את הסיסמה בהקשר של הגזענות והמחסור המאפיינים את החיים בשכונות העוני של נצרת הפלסטינית או של נצרת-עלית המעורבת, שלא לדבר על שכונות דרום תל-אביב, אליהן ייסעו השמאלנים מצפון תל-אביב קילומטר או שניים רק כדי לאכול כבד אווז בלאפה.[7] שובלי מסיק שהשימוש שעושה השמאל בסיסמה זו, במובן מסוים רק מסית את המזרחים נגד הפלסטינים, בהשמיטו את ההקשר החברתי הנוגע להרכב האתני של שכונות העוני או ההתנחלויות – לעומת ההרכב האתני של השמאל.

הפמיניסטיות האשכנזיות של השמאל הגיבו להפרות זכויות האדם החמורות של ישראל במהלך האינתיפאדה הראשונה (2003-1987) והאינתיפאדה השנייה (אוקטובר 2005-2000). גילה סבירסקי, ממייסדות "נשים בשחור" ו"קואליציית נשים לשלום", מיטיבה לתאר בכתביה את פעולותיהן האמיצות של פעילוֹת השלום הישראליות, שהפגינו סולידריות עם הפלסטינים תושבי הגדה במהלך האינתיפאדה השנייה: הן סיכנו את חייהן בחלוקת מזון לכפרים נצורים, מנעו בגופן עקירה של עצי זית, וחשפו עצמן לאלימות פיזית ומילולית של ישראלים ימנים שעה שצעדו על מנת "להעלות את השלום על ראש שמחתה של ירושלים" (Swirsky 2002).

ככלל, פמיניסטיות אשכנזיות הפגינו הרבה יותר מגברים אשכנזים. השילוב של היותן נשים והיותן בעלות זכויות יתר מעמדיות, הפחית את ההסתברות שהפגנותיהן יפוזרו באלימות על-ידי חיילי צה"ל בגדה, שרבים מהם מזרחים (Keshet 2006). יחד עם זאת, הן עדיין מתעלמות ממצוקת הקהילות המזרחיות המנוחשלות בישראל, הנמצאות בשכונה ליד, לטובת מה שגילה סבירסקי מכנה "צוותי טלוויזיה מכל רחבי העולם", המתעדים את הפגנות "תיאטרון הרחוב" שלהן נגד הכיבוש. הפגנות אלה מצטלמות היטב בכלי התקשורת, המחפשים דואליות פלסטינית/ישראלית פשטנית. בה בעת, כפי שסבירסקי מיטיבה לנסח, הפמיניסטיות הללו עודן תוהות מדוע פעילותן "נעלמת כמעט לגמרי מעיני הציבור בישראל" (שם, עמ' 238).

אפשר שההשפעה הזניחה של פמיניסטיות-השלום מסבירה מדוע מאפשר להן המשטר להשתמש בלשון ה"גזענות" וה"אפרטהייד", ומדוע מסכינות לכך הקרנות המממנות את ארגוניהן. זה נשמע מצוין באנגלית באוזני יהודי הגולה. ישראל מעוניינת הרי לשמור על תדמית "נקייה" של דמוקרטיה עם חופש ביטוי, והסובלנות כלפי התבטאויות מעין אלה מסייעת לה לתחזק תדמית זו. הפמיניסטיות הפלסטיניות, להבדיל, ובפרט האִסלאמיסטיות שביניהן, פועלות ברוח ממרת חז"ל "עניי עירך קודמים". הן פועלות קודם כל ברמה המקומית, ומגייסות את הפריבילגיות המעמדיות שלהן למאבק בקיפוח בתוך קהילותיהן; רק אז הן מוציאות את הפעילוּת הזו החוצה, ומציגות אותה לעיני הקהילה הבין-לאומית וכלי התקשורת (Jad 2005).

השמאל האשכנזי מקבל את נאמנות המזרחים למדינה כמובנת מאליה, לאור דפוס ההצבעה שלהם לימין ללא תלות בזהות המפלגה השלטת. בדומה, החוקרות והפעילוֹת הפמיניסטיות האשכנזיות ממשיכות להתעלם מפערי המעמד בתוך ישראל ולהיבט הבין-גזעי שלהם, שעל יסודותיהם הרעועים אמור להיבנות "המזרח התיכון החדש" (Lavie 2010).

לחלק ב' של המאמר

המאמר המלא פורסם בגליון 5 של כתב העת "סדק", 2010, עמ' 119-134

[1] ממצאיה של דאקר על הדמוגרפיה בישראל הם העדכניים ביותר, ודומים למדי לממצאים הקודמים המצוינים במאמר זה. דאקר מביאה בחשבון את העלייה המשמעותית לישראל מחבר המדינות בשנות התשעים. אך היא מקפידה לזהות את שיעורי ההבדלים בין העולים היהודים והלא-יהודים מהחלקים האסיאתי והאירופי של ברית המועצות לשעבר. העולים ממרכז אסיה נחשבים למזרחים. העולים הבולטים והקולניים מברה"מ לשעבר הם האשכנזים. יתר על כן, בעשרים שנות איסוף נתונים אמפיריים וארכיוניים, כמו גם כמעט בכל מגוון המקורות שעליהם מבוסס הניתוח שבמאמר זה, העובדה שגזע ומעמד הולכים שלובי זרועות בחברה הישראלית אינה שנויה במחלוקת בקרב חוקרי החברה הישראלית שכתבו בעברית. אקסיומות מקובלות אלו בדבר ההבדלים הבין-גזעיים בחברה היהודית בישראל אינן זוכות להכרה כה משמעותית מחוצה לה.

[2] הוריו של מיכאל זלצר היגרו מאירופה לחלקה של הודו הבריטית שהפך לפקיסטן, אך הוא הזדהה כספרדי.

[3] את ניתוח המונח "פרוטקציה" אני שואלת אמנם מברנדה דאנט (Danet 1989), אך יש לציין כי ניתוחה את תרבות ה"פרוטקציה" הישראלית מקבל כמובנת מאליה את הגזענות המובנית של הפרויקט הציוני, ולפיכך מתעלם מבעיית הגזענות הפנים-יהודית בישראל.

[4] השמאל האשכנזי הציוני זז בהתמדה ימינה; מפלגת "קדימה" למשל נחשבת כמפלגת "שמאל" עקב תמיכתה בנוסחת "שטחים תמורת שלום".

[5] לפי ריאיון שקיימתי בינואר 2009 עם ראובן אברג'ל, ממייסדי הפנתרים השחורים בירושלים, עובדיה הררי נורה מטווח קצר בידי שוטרים במהלך מרדף במאי 1971. עמיתו דניאל סעיל נמלט מישראל ב-1975, בתחילה לצרפת ואחר כך לספרד. לדברי אברג'ל, היתה שמועה כי סעיל שידר תעמולה אנטי-ישראלית בערבית ברדיו עירק, ולאחר מכן שב לספרד. בהמשך הוא נכנס לקונסוליה הישראלית, ומעולם לא נראה שנית (פישר 1996). פנתר אחר, קוקו (יעקב) דרעי, הוכה באכזריות במהלך ההפגנות של שנות השבעים. בהיותו בכלא בשנות השמונים, בתקופה שבה פנתרים שחורים רבים הופללו בעוון פעילותם המחתרתית ונכלאו בכלא באר שבע, דרעי עמד בראש התארגנות למרד. היתה זו הפעם הראשונה בתולדות ישראל שבה השתמש השב"ס בגז מדמיע ורימוני עשן בתאים הזעירים של האסירים היהודיים. דרעי היה המטרה העיקרית של השב"ס במהלך התקוממות זו. יחזקאל כהן, פנתר שחור נוסף, נעצר בתור חבר בקבוצה אשכנזית בעיקרה – "דרך הניצוץ", והואשם כאויב המדינה. האסיר המפורסם ביותר מקבוצה זו היה הקיבוצניק האשכנזי אודי אדיב. הלה נהנה מתנאים נוחים בכלא. כהן, המזרחי היחיד בקבוצה, היה גם זה שנחשף יותר מכולם לעינויים. עצמותיו השבורות לא טופלו, והוא איבד כמעט כליל את כושר ראייתו.

[6] מחירי הנדל"ן במרכז ישראל עלו באופן חד בתחילת שנות התשעים עקב גל העלייה של האשכנזים מחבר המדינות. "העלייה הלבנה", כפי שכונתה בידי הנהגת מפלגת העבודה, אמורה היתה לגאול את ישראל מהתמזרחות (Lavie 1996). היהודים שהגיעו מחלקה האירופי של ברית המועצות לשעבר קיבלו סובסידיות ממשלתיות נדיבות לשכירת או קניית דירות. הם העדיפו לגור בערים במרכז ישראל כדי ליהנות מאפשרויות תעסוקה וחינוך משופרות.

[7] ניתוח מאיר עיניים של חלוקתה של תל-אביב ל"עיר לבנה" ול"עיר שחורה" מופיע אצל רוטברד (2005).