על מושג החירות

עושים סדר במושג החירות: שלוש תפיסות פילוסופיות ופוליטיות שונות מציגות תשובה לשאלות כמו מה המשמעות של היות חופשי? תחת אילו תנאים נהנה אדם מחירות?
יוסי דהאן

בשנה שעברה ערב פסח כתבתי פוסט על שלוש תפיסות שונות של חירות. השנה אנסה לעשות סדר נוסף במושג הזה.

מה המשמעות להיות חופשי, ליהנות מחירות. בני ישראל יצאו מעבדות לחירות, ספרטקוס הנהיג את מרד העבדים נגד צבאות רומי, נשים מחו נגד שלילת החירות שלהן להצביע ולהשתתף בחיים הפוליטיים, ואנשים במדינות רבות נאבקו מנת להשתחרר מעול הקולוניאליזם. לעתים המאבק למען החירות אינו רק חיצוני אלא הוא גם פנימי-אישי, כאשר אנשים נלחמים נגד מחסומים ועכבות שמונעים מהם להיות מה שהם. כפי שאומר דייויד מילר, שברשימה הזו אני נסמך על ניתוחו, קל לזהות מיהם אויבי החירות, אולם קשה יותר לו לומר עבור מה נאבקים אלה הנאבקים למען החירות.

באופן כללי, בניתוח מושג החירות ניתן לזהות במסורת הפילוסופית שלוש קונצפציות מרכזיות ומגוונות של חירות:

המסורת הראשונה היא המסורת הרפובליקנית. התפיסה הרפובליקנית היא התפיסה הפוליטית ביותר של חירות. על פי תפיסה זו להיות חופשי פירוש להיות אזרח בקהילה פוליטית חופשית, וקהילה פוליטית חופשית משמעותה קהילה שמנהלת את חייה בעצמה, כזו שאינה כפופה לשלטון זר. קהילה שחוקיה משקפים את רצונות אזרחיה. להיות אזרח בקהילה כזו פירושו להשתתף באופן פעיל בחיים הפוליטיים. המסורת הרפובליקנית היא מסורת ותיקה שמקורותיה בפילוסופים היוונים, שראו בהשתתפות בחיים הפוליטיים את מימוש רעיון החיים הטובים. אולם ההוגים היווניים, ולא מעטים אחריהם, סברו שלא כל אחד יכול ליהנות ממעמד של אזרח ומחירות, כך עבדים, נשים ומי שמתפרנס מעבודתו, לא נחשבו ככאלה היכולים וזכאים ליהנות מחירות.

כך, על פי תפיסה זו אנשים החיים תחת שלטון עריץ, או שלטון זר והנתונים לכיבוש, נשללת מהם חירותם. גרסה מודרנית יותר לתפיסה הרפובליקנית, המכונה לעיתים רפובליקניזם הומניסטי, באה לידי ביטוי בכתביה של חנה ארנדט, שעבורה חירות במשמעותה האמיתית פרושה ליטול חלק בבמה הפוליטית הציבורית, לדעתה, פוליטיקה היא מרחב שבו אנשים משתחררים מהשגרה המכאנית של חייהם המשפחתיים והכלכליים. התפיסה הרפובליקנית זכתה בשנים האחרונות לגרסה חדשה – ניאו רפובליקנית, המכונה לעיתים רפובליקניזם אזרחי, שמייצגים אותה פילוסופים בני ימינו כקוונטין סקינר ופיליפ פטיט. על התפיסה המודרנית יותר של רפובליקניזם אזרחי אפרט בהמשך.

הקונספציה השנייה של חירות היא הקונספציה הליברלית. על פי תפיסה הזו ליהנות מחירות פירושו להיות משוחרר מהגבלות או התערבות של אחרים במעשיך. להיות חופשי פירושו שאחרים יניחו לך לעשות את מה שעולה על דעתך. על פי התפיסה הליברלית אדם הוא חופשי כאשר הוא יכול להאמין במה שהוא רוצה, לומר את אשר על ליבו, לנוע לאן שהוא חפץ, ללא הפרעה מצידם של אנשים אחרים.

מה שחשוב לליברל זה שאחרים לא יתערבו במעשיו. ובאחרים, הכוונה היא לא רק לאנשים אחרים אלא בעיקר המדינה. תפיסה זו של חירות מזוהה עם הוגים כג'ון הובס, בנימין בנתאם וג'ון סטיוארט מיל. החשש העיקרי של הליברל הקלסי הוא מפני התערבותה של המדינה במעשיו. כך שבעוד עבור מי שמחזיק בתפיסה הרפובליקנית, החירות באה לידי מימוש בחיים הפוליטיים, עבור הליברל, החירות מתחילה כאשר הפוליטיקה מסתיימת – בחייו הפרטיים. הגרסה הקיצונית של התפיסה הליברלית באה לידי ביטוי בדמותו של האנרכיסט, המאמין שחירות יכולה לבוא לידי מימוש רק כאשר כל מוסדות השלטון ייעלמו. דוגמה טובה לתפיסה הליברלית של החירות המדגישה חוסר התערבות באה לידי ביטוי בישראל בשני חוקי היסוד – חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק – הבאים להבטיח את הזכות הקניין וחיריות אישוית ולהטיל מגבלות על התערבות השלטון.

אולם הקונספציה הליברלית המעמידה במרכזה חוסר התערבות בעייתית. דמיינו לעצמכם שני תרחישים (הדוגמה היא של איאן קרטר). בתרחיש הראשון, חייה של קבוצת עבדים נשלטת על ידי שליט טוב לב שיכול לעשות להם כל מה שעולה על דעתו, אולם במקרה שלנו השליט טוב הלב פשוט מניח לעבדים לנפשם, הוא אינו מתערב בחיי היום יום שלהם, ולכן על פי התפיסה הליברלית המעמידה במרכזה את רעיון החירות כחוסר התערבות, אנו יכולים לומר שהעבדים נהנים ממידה רבה של חירות. אולם המסקנה הזו נראית לי ולרבים אחרים בעייתית, כיוון שכאשר אנו מתייחסים לחירות פוליטית קשה ליישב מצב של חירות עם תנאים של עבדות.

תארו לעצמכם עתה את התרחיש השני. מצב בו אימפריה שולטת בקולוניה, או מצב של מדינה כובשת שבה לנכבשים אין כל זכויות פוליטיות. תארו לכם שאותו כוח אימפריאליסטי, מטעמים שונים, מחליט להניח לנכבשים לנפשם הוא אינו מפעיל כלפיהם את כוחו וסמכותו השלטונית. מנקודת המבט של הקונצפציה הליברלית המתייחסת לחירות כאי התערבות, אנחנו יכולים להגיע למסקנה שהאנשים החיים תחת כיבוש נהנים ממידה רבה של חירות בחייהם היום יומיים, כייוון שהשלטון כמעט ואינו מתערב בחייהם.

עתה בואו נניח שהאנשים החיים תחת כיבוש מחליטים למרוד, המרד מצליח והם זוכים לחירות פוליטית. השלטון החדש שהם מקימים פעיל הרבה יותר מהשלטון הקולוניאלי הקודם. השלטון מחוקק חוקים ומחליט על מדיניות המתערבת במידה רבה יותר מאשר השלטון הקודם בחייהם של האנשים. על פי התפיסה הליברלית של חירות כחוסר התערבות אנחנו צריכים להגיע למסקנה שהעצמאות הפוליטית גרמה לירידה בחירות. אולם שוב זו מסקנה בעייתית, כיוון שאנו מניחים שקולקטיב שהצליח להפטר מכיבוש ומשלטון קולוניאלי דווקא הגדיל את חירותו ולא הקטין אותה.

התרחישים הללו מצביעים על העובדה שצריך להתייחס לחירות פוליטית כיחסים מבניים הקיימים בין אנשים וקבוצות ולא כאל עובדה אקראית. מה שחשוב זה לא, האם במקרה האדון החליט היום שלא להצליף בעבד, או השלטון הכובש החליט לוותר על האפשרות לדכא את האוכלוסייה הכבושה, מה שחשוב הוא מערך החוקים, המוסדות והנורמות המסדירים את היחסים בין הצדדים, האם אלו חוקים, מוסדות ונורמות המאפשרים לאדם או לקבוצה להצליף או לדכא את הצד השני.

זו ביקורתה של  התפיסה הניאו רפובליקנית, על התפיסה הליברלית של חירות. לדעת מצדדי תפיסה זו חירות פוליטית משמעותה לא להיות נתון לשליטתו של כוח שרירותי. אדם או קבוצה נהנים מחירות כל עוד לאדם או לקבוצה אחרים אין יכולת להתערב בענייניהם באופן שרירותי. על פי תפיסה זו של חירות רפובליקנית חירות פירושה לא להימצא תחת שליטה של אחרים. כך שמה שחשוב על פי התפיסה הזו זה אל בכמה כוח עושה השלטון הכובש הקולוניאליסטי שימוש, אלא העובדה שיש לשליט את היכולת לשלוט ולעשות שימוש בכוח כלפי האוכלוסייה הנכבשת מתי וכפי שהוא רואה לנכון.

בהקשר הישראלי, הצעות שונות הממליצות על אוטונומיה חלקית כזו או אחרת לפלסטינים כאשר השליטה על מידת האוטונומיה הזו נשארת בידי ישראל אינה מגדילה את מידת חירותם של הפלסטינים. או בקיצור "כיבוש נאור" מנוגד לחירות. על פי התפיסה הזו של חירות, הרעיון הוא לא להפוך את הכובש לנאור אלא להפוך אותו לפחות כובש, לשחרר את הנתינים משליטתו השרירותית בהם.

על מנת ליהנות מחירות, על פי התפיסה הניאו רפובליקנית, לא מספיק לא להיות נתון לשליטה שרירותית. על מנת לא להימצא תחת שליטה של אחרים אני גם צריך שהצרכים הבסיסיים יבואו על סיפוקם אדם שאינו יכול להתקיים ייאלץ להכפיף את רצונו ויהיה נתון לשליטתם השרירותית של אחרים. כך, למשל, עובדים חסרי ברירה אחרת הנתונים לחסדיהם של מעבידים מנצלים או עניים הנתונים לחסדיהם של נדבנים ועמותות צדקה על מנת להתקיים. הבטחת חירותם על פי התפיסה הרפובליקנית מצריכה את סיפוק צרכיהם הבסיסיים על ידי השלטון, כלומר הבטחת זכותם ליהנות מזכויות חברתיות.

האם באמת כל התערבות שלטונית היא פגיעה בחירות? כך פילוסוף בן זמננו בשם פיליפ פטיט המקדם עמדה ניאו-רפובליקנית, כותב שמן הראוי להבחין בין התערבות שרירותית של השלטון שאינה מוצדקת, למשל התערבותו של השלטון שבה למנוע ממני את חופש הביטוי או ההפגנה, לבין התערבות שלטונית באמצעות החוק שמטרתה למנוע שליטה של פרטים או קבוצות, באנשים אחרים. כך התערבותה של המדינה באמצעות חוק שנועדה למנוע שליטה כלכלית של אליטה קטנה בחלק גדול מהאזרחים, אינה בגדר התערבות והפרעה לחירות אלא דווקא הגדלת חירותם של אנשים רבים יותר, אותם אלה שהחוק מונע מבעלי ההון את השליטה הכלכלית בחייהם.

כך גם חלוקה מחדש של הכנסות באמצעות מיסוי או חקיקת חוקי עבודה המגנים על העובדים, פרקטיקות המתקיימות במדינת הרווחה, אינם מהווים פגיעה בחירות בעלי ההון והמעסיקים, אלא מונעים את השליטה שלהם בחיינו, אלו חוקים המגדילים את חירותם של אזרחים רבים. תפיסה דומה לזו באה לידי ביטוי בעמדה שמביע הפילוסוף ג'רי כהן, לדעתו חלוקת החירות בחברה תלויה בחלוקת הקניין בין אנשיה. ומשום כך לדעתו צורות מסוימות של סוציאליזם עדיפות מבחינת הגדלת חירותם של בני אדם, על פני משטרים קפיטליסטיים. הנקודה החשובה והמעניינת בעמדות של כהן היא ההצדקה למשטר סוציאליסטי במונחים ליברליים של חירות שלילית. מבחינה זו, משטר סוציאליטי אינו עדיף על משטר קפיטליסטי כיוון שאנחנו מעדיפים את הערך השוויון על פני ערך החירות, כפי שרבים וטובים נוהגים לנסח את המחלוקת בין שתי האידיאולוגיות הללו, אלא משטר סוציאליטי עדיף כיוון שהוא מבטיח חירות רבה יותר ממשטר קפיטליסטי.

ההוגה בנז'מין קונסטאנט הבחין, הבחנה שהפכה לקלסית בהגות הפוליטית, בין החירויות של העת העתיקה לבין החירויות של הזמן המודרני. החירות שאליה שאפו אזרחי הפוליס היוונית היו החירויות הפוליטיות, חירויות הכרוכות באסיפות בכיכר העיר, בניהול דיון פוליטי קולקטיבי, בשירות בחבר מושבעים ותפקידים אחרים לטובת הציבור, זו החירות הרפובליקנית. החירויות של הזמן המודרני לעומת זאת, וכאן הוא התכוון למדינות אירופה, היו חירויות אזרחיות, חירות ממעצר, חופש העיסוק, חופש המחשבה וחירויות אחרות. חירות במובן קונצפציה השנייה. (התפיסה הניאו רפובליקנית שהזכרנו למעלה מציבה אתגר להבחנה קלסית זו).

הקונספציה השלישית של חירות, היא הקונספציה האידיאליסטית, המזוהה עם ברוך שפינוזה, ז'אן ז'ק רוסו ופרידריך הגל. בתפיסה הזו המוקד אינו בהסדרים המוסדיים הפוליטיים והחברתיים אלא בכוחות הפנימיים שלי הקובעים כיצד אפעל. על פי תפיסה זו אדם הוא חופשי כאשר הוא אוטונומי, כאשר הוא פועל על פי הרצונות האותנטיים שלו, או בהתאם לסברות הרציונאליות המנחות אותו כיצד לחיות. המאבק למען החירות על פי התפיסה האידיאליסטית אינו בכוחות חיצוניים אלא בכוחות פנימיים של האדם עצמו – חולשת רצון, דחפים, תאוות, אמונות בלתי רציונאליות – המפריעים לו לבטא את האישיות האותנטית שלו.

חלק מהגרסאות של התפיסה הזו הן אנטי פוליטיות לחלוטין. כך אנשים השייכים לתנועות ניו אייג' סבורים שהם ישיגו את  החירות האמתית באמצעות במדיטציה, התבוננות פנימית ובניסיון להתגבר על רגשות או אמונות מסוימות. אולם לתפיסה האידיאלית של חירות יש גם גרסאות פוליטיות בעייתיות. למשל תפיסות הסבורות שרק תחת סדר פוליטי מסוים אנשים יגלו ויביאו לידי ביטוי את החירות האמיתית שלהם.

כך מהכיוון הימני הטוטליטרי, עמדות הקובעות שרק באמצעות שייכות והזדהות עם גזע או לאום, אנחנו יכולים להיות חופשיים באמת. או מהכיוון הפוליטי השמאלי, למשל סטליניזם קומוניסטי, שעל פיו רק באמצעות הזדהות עם הסדר הקומוניסטי אנשים ישתחררו מהניכור שבעבדות הקפיטליסטית וייהנו מחירות קומוניסטית. גרסה אחרת של קונצפציה זו מציג הפילוסוף צ'ארלס טיילור, לדעתו אדם שאינו פועל על פי הרצונות המשמעותיים ביותר עבורו אינו חופשי, כך שחשוב שכאשר אנו בוחנים את מידת החירות שבני אדם נהנים ממנה, כדאי לבחון לא רק את מרחב ההזדמנויות שעומד לרשותם, אלא גם באיזו דרך פעולה הם בוחרים למעשה.

הערה קצרה, ההבחנה המפורסמת של ברלין, בין חירות שלילית לחירות חיובית, במסה המפורסמת ומעט מבולבלת שלו,  "שני מושגים של חירות" היא במידה רבה, הבחנה בין הקונצפציה השנייה לקונצפציה השלישית של חירות כפי שהן מוצגות כאן, כאשר ברלין מביע התנגדות לחירות חיובית המקבילה כאמור לקונצפציה השלישית של חירות.

הקונצפציות השונות הללו אינן מוציאות זו את זו, הבנה שלימה של החירות צריכה לשלב בין שלש התפיסות הללו. אנשים לא נהנים מחירות כאשר חייהם נשלטים על ידי אנשים אחרים, הם נהנים מחירות כאשר הם קובעים ביחד עם אחרים את אורח חייהם (חירות רפובליקנית). אנשים גם אינם חופשיים כאשר הם חיים תחת חוקים מדכאים או במציאות משוללת חוקים לחלוטין, או כאשר אין ברשותם את האמצעים הבסיסיים לתנאי קיום נאותים למימוש החירות (חירות ליברלית), הם גם לא אוטונומיים כאשר הם מבולבלים, מחקים באופן מכני ואוטומטי את אורח חייהם של אנשים אחרים, מודרכים על ידי תעמולה תקשורתית או אחרת, או כאשר הם משועבדים למסורת ללא יכולת להשתחרר ממנה (חירות אידיאליסטית).

לא פירטתי מה משמעות ניתוח מושג החירות הזה למציאות הישראלית, אני מקווה שחלק מהפירוט הזה בא לידי ביטוי במה שנכתב באתר הזה במהלך השנה.

חג חירות שמח.

_________

לקריאה נוספת:

על חירות שלילית וחירות חיובית

על רפובליקניזם

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. דניאל

    החירות היחידה הראויה לשמה היא החירות ה"שלילית", כלומר חירות במובן הליברלי שלה, של העדר מגבלות. חירות במובנים אחרים, כגון במובן הרפובליקני הפוליטי או במובן של אוטונומיה אישית, הם חשובים אמנם, אבל הם פשוט לא חופש במובן הפשוט. לכן, חברה שמחליטה לוותר על מידה מסוימת של חירות מהזן הראשון למען חירות מהסוגים האחרים, לא מקריבה חירות לשם חירות, אלא לשם ערך אחר. לגיטימי כמובן, אבל טעון הבחנה מושגית.

  2. חירות לגזול אינה חירות ולא זכות מוקנית ל"עם נבחר"

    הרי בני דת משה סבלו מחוסר חירות דורות רבים. והנה ראן זה פלא, רק השתחררו ב"מלחמת השחרור" וכבר כפו שיעבוד על ילידי המקום הפלסטינים. אם הבנתי נכון את יוסי דהאן הרי מה שיש לנו היא "חירות ספרטנית", שמוקנית ללוחמים עד מוות באויבי השליטים. 

  3. ירדנה אלון

    במידה מסויימת אני משייכת את עצמי לתפיסה השלישית שיוסי הציג. הקונספציה האידיאליסטית,מבלי לגעת בנושא הפוליטי, מכיוון שהחברה מורכבת מאוסף של פרטים,חשוב ראשית לכל מה חש ומרגיש הפרט.
    אז כפרט,חשובה בעיני קודם כל האוטונומיה האישית החופש להיות אוטונומית ואותנטית,החופש להיות "האחר המובחן" האאוטסיידר,(מבחירה מודעת) ולא לתת לקולקטיב לצלוב אותי בשל כך.כי זה מה שקורה בדרך כלל, בני אדם מאבדים את החרות הפנימית שלהם,ואת החופש להיות הם עצמם,לומר את שהם חושבים באמת על המציאות שאותה הם חווים כי הם פוחדים מהקולקטיב ומהבקורת והסנקציות שהקולקטיב יטיל עליהם,קולקטיב יכול להיות המשפחה,השבט או החמולה,קבוצת השתייכות אידאולוגית,והסנקציות ידועות, לרוב החרמות,נידויים (תראה את שפינוזה,וגם רוסו,וגם אלבר קאמי בזמנו)הכפשות השמצות דההומניזציה ודה לגיטימציה, זוהי מנת חלקם של האאוטסיידרים,של המורדים,של אלה שאצלם האמת הפנימית בוערת והם חשים שהם מחוייבים לה.
    זה לא אומר שהם תמיד צודקים, בלא מעט מקרים הם אפילו טועים,מותר למתוח עליהם בקורת בדיוק כפי שהם מותחים בקורת על סביבתם,אבל זכותם לומר את האמת שלהם.מבלי להיות מוקעים ,מבלי להיות מושמצים ונרדפים,מבלי שינזפו בהם ויענישו אותם על כך שהם רואים את הדברים אחרת.
    מותר לבני אדם להיות "תלויים במהופך".
    ואם יוסי נגע בנושא הניו אייג',אני רוצה להביא דוגמא ניו אייג'ית של מה זה להיות תלוי במהופך.
    בקלפי הטארוט יש קלף שנקרא "התלוי" יש בו דמות של אדם תלוי כשרגליו למעלה וראשו למטה,אחת הפרשנויות לדימוי הזה היא הפרשנות של אדם שרואה את הדברים מזוית אחרת . בשעה שהקולקטיב עומד ברגליו על הקרקע והראש למעלה וזו הזוית שבה הוא מתבונן על המציאות ומפרש אותה, התלוי "עומד על הראש" ומעמדה זו הוא רואה ומפרש את המציאות, כלומר משנה את זוית הראייה שלו.(ביוגה זה דבר מקובל מאוד ואף מומלץ).
    זכותו של כל אדם להיות חופשי לעשות את זה,לעמוד על הראש ומשם לתאר את המציאות שהוא רואה וחווה.ולומר "מהמקום שלי אני רואה את הדברים כך וכך"
    קולקטיב שאומר לאותו אדם ,כן זכותך לעשות זאת,אבל יחד עם זאת דע לך שאם תאמר זאת תשלם על כך ביוקר ואפילו תיענש על כך,הוא קולקטיב לא מוסרי בעיני וקולקטיב שגוזל את החופש של פרטים בחברה
    לעמוד על הראש כשנמאס להם לעמוד על הרגליים וכשהם רואים שהעמידה על הרגליים(התקיעות) לא מביאה תועלת מרובה לא לקולקטיב ולא לפרט.

  4. אוהד ק

    בפסקה על הקונספציה הליברלית

  5. יוסי ברנע

    הכותב מציין שני חוקים חשובים אבל לא מציין שעד היום אין חוקה בישראל הכוללת מגילת זכויות אזרח. המסורת הרפובליקנית אינה נסבה על קהילה נוסח הקהילה היהודית, אלא על הקהילה הפוליטית. מדינות רבות מגדירות עצמן כרפובליקות. ישראל לא מגדירה את עצמה ככזו וגם אינה מתאפיינת ככזו.
    ישראל לוקה בחרות הליברלית (למשל אי קיום נישואין אזרחיים) כמו גם הרפובליקנית ( ישראל היא מדינה מגזרית), ולכן יש פער בין הקונספציות הללו לבין ישראל.