• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

פמיניזם מזרחי ופלסטין

הקושי בהתמודדות הארגונים הפמיניסטיים המזרחיים עם סוגיית פלסטין נעוץ הן בחשש שהעיסוק יתפרש על-ידי הקרנות התומכות כחדירה לתחום אשכנזי בלעדי והן בגינוי מטעם הקהילה המזרחית. חלק שני

לחלק א' של המאמר

הוויית המצוקה של הפמיניזם המזרחי והאסטרטגיה שלו

הוויית המצוקה המזרחית מורכבת ומלאת סתירות. אין להשוותה לסיטואציה הברורה של הפלסטינים בגדה המערבית או בעזה, הנתונים לעוולות הכיבוש היומיומיות. אי-אפשר להשוותה אף לפשעי האפרטהייד היומיומיים שמעוללת ישראל לאזרחיה הפלסטינים. כפי שכתב ב-2006 הכותב המכנה עצמו ג. אביבי,[1] המזרחים מוצבים בין דיכוים הכלכלי-תרבותי לבין מאבק הפלסטינים להגדרה עצמית: רוב המזרחים קיבלו את הציונות; רבים מאמינים עדיין בהבטחתה האוטופית, על אף שהם מודרים עדיין ממרכזי הכוח הכלכליים והתרבותיים שלה; רוב המזרחים אינם לוקחים חלק במאבקים שנועדו להתגבר על ניחשולם. אולם אביבי משער שלו היו המזרחים מחליפים צדדים במשוואה המעמידה את הציונות מול שאלת פלסטין, הם היו מאבדים באופן מיידי את המעט שכמה מהם זכו בו בזכות הניידות הפוליטית-כלכלית המצומצמת כלפי מעלה שאפשרה להם התאשכנזותם.

כך למשל, בדומה לכל אזרחי ישראל היהודים, המזרחים חייבים בשירות צבאי. הצבא מהווה עדיין מסלול לניידות חברתית של יהודים ישראלים, אולם מאז מלחמת לבנון הראשונה השירות הקרבי מושך פחות ופחות אשכנזים: אלה נהנים מהאפשרות להיות מוצבים ביחידות טכנולוגיות עורפיות, הודות לחינוך המעולה שקיבלו בבתי הספר הממוקמים בשכונות וביישובים מבוססים. כיום המזרחים הם הממלאים את שורות היחידות הקרביות, מה שכרוך כמובן גם בשיעור אבידות גבוה יותר (הלוי 2003, 2006).

אביבי מוסיף שהמזרחים הם גם הקורבנות העיקריים של פיגועי ההתאבדות: פיגועי התאבדות מתרחשים ברובם בתחבורה הציבורית, ומזרחים רבים אינם יכולים להרשות לעצמם להחזיק מכונית פרטית. יעדים נוחים אחרים למפגעים הם שכונות העוני, אשר אין בידם של התושבים בהן לשכור את שירותיהן של חברות שמירה פרטיות. גם משטרת ישראל מדירה את רגליה בדרך כלל מפעולות שיטור סדירות בשכונות המזרחיות, למעט פשיטות מזדמנות נגד עבירות של סחר בסמים והימורים (אברג'ל ולביא 2006; שדמי 2004).

האשכנזים, בין אם בימין או בשמאל, נהנים מרשת ענפה של קשרים בין-לאומיים, במיוחד בצפון-אמריקה, למשל בהסתדרות הציונית העולמית ובבית הלבן. הפמיניסטיות האשכנזיות מהשמאל, אותן מממנת הקרן החדשה לישראל, אף הופיעו בפני הפרלמנט האירופי וקיבלו ממנו מימון, בנוסף על מימונן הצפון-אמריקאי (Peled-Elhanan 2005). גם הפלסטינים זכו בהדרגה בהכרה בין-לאומית בנכבה ובמאבקם ההרואי למען מולדת חופשית ועצמאית. על אף פעילוּת עמותות המזרחים שבמימון הקרן החדשה, המזרחים טרם זכו בהכרה בין-לאומית בבעייתם, והיא אינה נתפסת עדיין על-ידי הקהילה הבין-לאומית כאחת מהבעיות האזורית שגרם הכיבוש הציוני-אשכנזי של פלסטין.

רק הכרה בין-לאומית שכזו תוכל לשכנע את הקרן החדשה לאפשר לעמותות המזרחיות לעבור מניהול בתי תמחוי לפעילוּת קואליציונית חוצת גבולות למען צדק חברתי בעבור הקהילות המזרחיות. לבסוף, אביבי מציין שבניגוד לאשכנזים, למזרחים אין מצנחי חירום בדמות דרכונים אירופים, וזאת בניגוד לאשכנזים רבים שהצטיידו בדרכונים כאלה ליום סגריר.

נכון לעכשיו, עמותות פמיניסטיות מזרחיות נמנעות מעיסוק פומבי בשאלת פלסטין. לאור העובדה שעבודת השטח הקהילתית שלהן ממומנת בעיקרה על-ידי מקורות ציוניים בגולה באמצעות הקרן החדשה, הפמיניסטיות המזרחיות יודעות שהתנתקות ממקורות תמיכה אלה תביא להעמקת הקיפוח של הקהילות המזרחיות על-ידי ההגמוניה האשכנזית.

ויקי שירן ז"ל. מייסדת הפמיניזם המזרחי

כל העמותות שמממנת הקרן החדשה נדרשות לרשום את פגישותיהן לפרוטוקול, ופרוטוקולים אלה עשויים להיבדק על-ידי הקרן החדשה, כמו גם על-ידי רשם העמותות. מכיוון שכך, פרוטוקולי המפגשים של עמותות פמיניסטיות מזרחיות אינם משקפים את הדיונים האמיתיים בין הפעילוֹת על הזיקה שבין פמיניזם מזרחי לבין שאלת פלסטין. השיחות בנושא זה הן שיחות נוקבות, לא רק לאור משקלה הסגולי הכבד של הסוגיה, אלא גם לאור התפלגות הדעות הפוליטיות בקרב החברות בעמותות הפמיניסטיות המזרחיות, הדומה להתפלגות בקרב הפמיניסטיות האשכנזיות, וכוללת ציוניות סוציאליסטיות, פוסט-ציוניות ואנטי-ציוניות. הקושי בהתמודדות בתוך הארגונים הפמיניסטיים המזרחיים עם סוגיית פלסטין נעוץ בחשש שכל אזכור של הסוגיה בפרוטוקול, או כל אזכור של דיון בעניינים בין-לאומיים הקשורים בסכסוך בין מדינת ישראל לעולם הערבי, יתפרש על-ידי הקרן החדשה כחדירה לטריטוריה אשכנזית בלעדית.

במקרה שבו יתועדו הפמיניסטיות המזרחיות עוסקות בסוגיית פלסטין, ייקלעו העמותות שלהן לתחרות עם העמותות הפמיניסטיות האשכנזיות. הקרן החדשה או אפילו רשם העמותות, יכולים לתת פומבי להשקפותיהן השנויות במחלוקת של הפמיניסטיות המזרחיות. מיד עם היוודע לקהילה המזרחית על אופי דעותיהן הפוליטיות, היא הייתה דוחה את ניסיונותיהן לקדם פרויקטים בשכונות. חברי הקהילה היו דוחים בשאט נפש כל השקפה שאינה ציונית מובהקת, או כל גילוי של עניין מזרחי בשחרור פלסטין.

הקהילה מוטרדת בעיקר מקשיי הקיום המזרחי היומיומי: פרנסה, דיור, גישה לשירותי בריאות וחינוך. לפיכך, הפמיניסטיות המזרחיות הסכימו בינן לבין עצמן – לא רק בדיבור, אלא גם בשתיקות שביניהן – שהעדר דיון מזרחי בסוגיית פלסטין הוא האסטרטגיה העדיפה. נציגות ארגונים פמיניסטיים מזרחיים, כמו אחותי, אף העלו בפני הקרן החדשה את הדרישה לפרויקטים שמטרתם הבלבדית היא העלאת מודעות מזרחית כדרך להעצמה של נשים מזרחיות. לאורך הדרך הן גילו גם שהקרן החדשה מאיימת עליהן בקיצוץ תקציבים מרגע שהעלו הצעות לפרויקטים המפליגים מעבר לעבודת צדקה.[2]

יכולתן של הפמיניסטיות המזרחיות לקרוא תגר על המשטר היא מוגבלת. הן חייבות לדבר בשפת ה"תכל'ס", העשייה הפרקטית, כדי לסייע למזרחיות מנוחשלות להתמודד עם קשייהן היומיומיים מול הרשויות – רשויות המתנהלות על-פי לוגיקה אשכנזית (אברג'ל ולביא 2007). בהתחשב בדפוסי ההצבעה לימין בקהילות המזרחיות, נמנעו הפמיניסטיות המזרחיות משאלת פלסטין הכבושה, ומהאפשרות ליצור זיקה בין כיבוש אחד לאחר באמצעות שפה חדשה, שמטרתה לפתוח אפשרויות להיקלטות מחודשת של המזרחים במרחב הערבי.

בין השאר, הן לא קראו לפתרון צודק לבעיה הפלסטינית על-ידי הצבעה על עלויות הכיבוש הצבאי לעומת העדר התקציבים למכונות ממוגרפיה במרפאות לבריאות הציבור שבגטאות המזרחיים מוכי האבטלה; הן לא הצביעו על הקשר בין דיכוי הפלסטינים לבין האידיאולוגיות והפרקטיקות של השבחת הגזע שאפיינו את הציונות האשכנזית המוקדמת, ואשר פעלו לרעת המזרחים (Lavie 2007; אברג'ל ולביא 2007) – כמו עיקור בכפייה (השש-דניאל 2004; סטולר-ליס 1988, Stoler-Liss 2003), ניסויים רפואיים ברמות גבוהות של קרינת רנטגן בלא הסכמת הנבדקים (בלחסן וחמיאס 2004), והעברת תינוקות מזרחים לאימוץ במשפחות אשכנזיות בלא הסכמת ההורים (שובלי 2007; זייד 2001; Madmoni-Gerber 2009); הן לא התייחסו כלל לקווי הדמיון הללו בין המזרחים לפלסטינים.

בזהירות רבה, לעתים אף תוך הכרה בנחמה פורתא שמצאו הקהילות המזרחיות בחיקו של הימין, הפמיניסטיות המזרחיות נאלצו לעתים להתעמת עם ציבור תומכיהן, ולהסביר את משחק הגומלין בין מחיקת זיכרונות ערב של המזרחים, המעוגנים בשפה ובתרבות (Lavie 1992; שוחט 2001), לבין ההתעקשות הכמעט גורפת של השמאל האשכנזי הישראלי על פתרון של שתי מדינות.

שתי מדינות או אחת?

פתרון של שתי מדינות, בשילוב עם ההתכחשות המוחלטת לזכות השיבה של הפלסטינים, נועד לשמר את הדומיננטיות וההגמוניה האשכנזית בישראל. מנהיגי השמאל הליברלי-סוציאליסטי והפוסט-ציוני שבים ואומרים כי הם מוכנים לוותר על שטחים תמורת שלום, כלומר לוותר על מרבית האדמה הפלסטינית שישראל כבשה ב-1967. הוויתור על השטחים יוביל לכך שהמשטר הישראלי ישתחרר מתפקידו ככובש האחראי לחייהם של מיליוני פלסטינים.

בינתיים, במהלך שלטון ממשלתו קצרת הימים של אהוד ברק, ובתמיכת מר"צ, החלה הקמת חומת ההפרדה, אשר בנייתה נמשכה תחת שלטונו של אריאל שרון. הקמת החומה כרוכה בהפקעה נרחבת של אדמות ומקורות מים פלסטיניים בתוך השטחים הכבושים מ-1967, כך שבהסדר הקבע העתידי יימצאו אלה בתוך גבולות ישראל. המטרה של הסדר שתי המדינות היא לשחזר את ישראל כמדינה בעלת רוב יהודי, רוב המתאפשר בזכות האוכלוסייה המזרחית. אם יוכל השמאל לחזור לשלטון בהבטיחו לקדם את תהליך השלום, על אף מצביעי הימין המזרחים, ההגמוניה האשכנזית של ישראל ושיח השלום והדמוקרטיה שלה ישרדו למרות הכל. כך, ישראל תוכל להיוולד מחדש כמדינה יהודית הומניסטית – היא תהה קטנה יותר אמנם, אך עדיין תשמש כמולדתו של העם היהודי על תפוצותיו. בינתיים, היהודים הולכים והופכים למיעוט בשטח שבין הירדן לים (Abunimah 2006).

פתרון של מדינה אחת לעומת זאת, בהתחשב בדמוגרפיה של ישראל ופלסטין, יהיה פתרון של רוב ערבי. אם הפמיניסטיות המזרחיות יתמכו בכך, הן יאבדו את תמיכת הקהילות המזרחיות הימניות, ולא יוכלו להמשיך בפעילותן היומיומית לעזרת הנשים המזרחיות. אם הן ישמרו על שתיקתן והמדינה האחת תקום בכל אופן, פתרון צודק לפרדוקס הטמון בחיי הציבור המזרחי עדיין יימצא מחוץ להישג יד, גם במדינה כזו, לדעת הפעילוֹת (ראו אברג'ל ולביא 2007).

צילום: cc by-nicasaurusrex

הוויית המצוקה של הפמיניסטיות המזרחיות משקפת את מורכבות הזירה הפוליטית בישראל. הקהל הפוטנציאלי שלהן מזדהה ברובו עם הימין הציוני, כיוון שהשמאל מזוהה עם הדיכוי האשכנזי, ולעומתו, לרבים מתומכי הימין יש קרובי משפחה שייאלצו להתפנות מן ההתנחלויות ללא פיצוי הולם עם החלת פתרון שתי המדינות.[3]

אף שהפמיניסטיות האשכנזיות ידועות בזכות פעילותן למען השלום ובזכות פעילותן למען זכויות האדם המוערכת מאוד מעבר לים, ואף שהן מרהיבות עוז למתוח ביקורת על הציונות מתוך גישת ה"פוסט-ציונות", הרי שבמאמר זה נטען כי מנקודת ראותם של המזרחים, ביקורתן ופעילותן מוגבלות, ואפילו מזיקות. לא עלה בידן לשלב סוגיות של גזע, חברה ותרבות בדיון על תהליך השלום הפוליטי המתנהל בעצלתיים בתיווך צפון-אמריקאי. יתר על כן, בחירתן באקטיביזם בין-לאומי, במקום למזג את המאבק לשלום צודק במאבק נגד הגזענות שחוות הקהילות המזרחיות, שוללת מהן את בסיס התמיכה הדמוגרפי הנדרש על מנת לשנות את דפוסי ההצבעה בישראל.

שעה שמאמר זה נכתב, עומד המשטר הישראלי לסיים את הקמת החומה שנועדה להפריד בין הרשות הפלסטינית לבין ישראל המורחבת. החומה מהווה חלק בלתי נפרד מפתרון "שתי מדינות לשני עמים", שטרם הוכיח את יכולתו לשים קץ לשפיכות הדמים (אברג'ל ולביא 2007). בקרב פעילים וחוקרים של המזרח התיכון, יש עדנה להעדפת המדינה האחת כפתרון הסביר היחיד לשאלת פלסטין (Abuminah 2006; Tilley 2005).

פתרון המדינה האחת קוסם מאוד למצדדים בו מנקודת ראות דמוגרפית. נכון לעכשיו, כאמור, יהודים בני כל המוצאים הופכים כבר למיעוט בין הירדן לים. מאמר זה ניתח מכמה וכמה נקודות מבט את כישלונה של תנועת השלום הפמיניסטית הישראלית לעבוד בתוך ההקשרים הדמוגרפיים, התרבותיים וההיסטוריים של המזרח התיכון, ואת חוסר יכולתה של התנועה הפמיניסטית המזרחית לשזור את עצמה בתוך המארג הפמיניסטי של העולם הערבי. מנקודת הראות הפמיניסטית המזרחית, ההנחה שהמעורבים בסכסוך הם רק "ישראלים" מול "פלסטינים", שני עמים המנוגדים תכלית הניגוד זה לזה, אינה תואמת את המציאות כפי שתוארה במאמר זה.

כמה אירוני, שהשימוש של הפמיניסטיות הפלסטיניות בבינאריות ישראל/פלסטין שב ומאשש הן את השליטה הגזעית האשכנזית בישראל, והן את הקולוניזציה הפנימית של המזרחים בה. על אף השינויים ההיסטוריים שנסקרו במאמר זה, האבחנה בין אשכנזים למזרחים מהווה תבנית גזעית כה עמידה, עד שהיא מצליחה לשמר את עצמה על אף אתגרים היסטוריים, כמו השיפור המעמדי שחל במעמדם של המזרחים אחרי 1967 (עם החלפתם בפועלים מהשטחים ככוח עבודה זול) וכמו ההגירה ההמונית מחבר העמים בראשית שנות התשעים. כיוון שניתן לצפות שלא יהיה מרחב רב, אם בכלל, למימוש שוויון זכויות לאזרחים המזרחים של המדינה האחת העתידית, הרי שעל-פי תרחישי הפעילוֹת המזרחיות, פתרון צודק לכל הסתירות שחוות הקהילות המזרחיות על בשרן אינו נראה באופק.

פעילים מזרחים מניחים כי עם הקמתה של מדינה דו-לאומית אחת, תתרחש הגירה המונית של יהודים אל מחוץ לישראל/פלסטין. לפי הערכות, מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, בין חצי מיליון למיליון יהודים הצטיידו בדרכונים של האיחוד האירופי שניתנו להם בזכות מוצאם האירופי מהתקופה שקדמה לשואה (ארליך 2008; לוי 2004; שביט 2001; וימן 2008; Connolly 2002; Reiter 2007). לאור זאת נטען כי במקרה שהסכסוך יסתיים בפתרון של מדינה אחת, מחזיקי הדרכונים הללו, אשכנזים בעלי מקצועות חופשיים ברובם, יהגרו לאירופה (Burg 2008).[4] אותם מזרחים שרכשו מקצועות צווארון לבן, קרוב לוודאי שיהגרו למדינות כמו קנדה, אוסטרליה ומדינות אמריקה הלטינית, המעודדת הגירה של בעלי מקצועות חופשיים מבוססים. הפלסטינים הנוצרים, ככל הנראה, ימשיכו להגר מהגדה לקרובי משפחתם בגולה הפלסטינית ביבשות אמריקה ואירופה (אברג'ל ולביא 2007).

האם במצב כזה תוקם אם כן מדינה אִסלאמית פטריארכלית בפלסטין-ישראל, שבה יהוו המזרחים שיישארו מיעוט דתי? האם, לחילופין, תוקם מדינה פטריארכלית חילונית בשלטון בני האליטה האשכנזית שיעדיפו לא להגר (שהרי חלקם ודאי יחששו לאבד את זכויות היתר שלהם ואת הונם אם יעקרו למקומות שבהם איש אינו מכיר את שמות משפחתם, מוצאם ונכסי הדלא ניידי שלהם)? האם תשלוט האליטה האשכנזית שתישאר כאן לצד אצולת הממון והטכנוקרטים המשכילים שמקרב הפלסטינים? האם שתי האליטות הללו ישובו וידירו את רוב האוכלוסייה – הפלסטינים והמזרחים בני המעמדות הנמוכים – מנגישות להשכלה, צדק שוויוני, משאבים פיננסיים, רשתות השפעה ומוניטין (אברג'ל ולביא 2007)? ניתן להעריך שבמדינה הדו-לאומית האחת, 90% מהאזרחים יהיו ממוצא לא-אירופי. מחציתם יהיו נשים.

אחרית דבר: הקרבתה של עזה על מזבח התחדשות מפלגת העבודה ב-2009

בין ה-27 בדצמבר 2008 ל-21 בינואר 2009, ערך צה"ל עוד מבצע צבאי רחב היקף נגד העם הפלסטיני כדי להביס את ממשלת חמאס, שנבחרה בבחירות דמוקרטיות. הוא עשה זאת בעידודם השקט של ארצות הברית, האיחוד האירופי וקבלני המשנה שלהם – מצרים, ירדן וסעודיה. ביליתי הרבה מ-22 ימי המבצע הזה במינסוטה ובאירלנד, בשיחות סקייפ עם חבריי באשדוד. כמה פעמים היה עליהם להימלט לירושלים מאימת טילי הקסאם שהגיעו מכיוון רצועת עזה. ברקע שיחותינו טירטרו החדשות בטלוויזיה הישראלית. רוב תושבי אשדוד הם מזרחים. רוב אלה שנפגעו מטילי החמאס ביישובי הדרום הם מזרחים, כיוון שיושבו בשנות החמישים באיזור שאז היה צמוד לגבול עם מצרים, והיום מצוי בטווח הפגיעה של הקסאמים.

רוב היהודים בישראל תמכו במבצע "עופרת יצוקה" בעזה. יחד עם זאת, כל כלי התקשורת דנו בעיתוי הציני של ההתקפה – שישה שבועות לפני הבחירות הישראליות, שנועדו להתקיים ב-10 בפברואר 2009. לא רק שהמשטר הישראלי שיגר את מכונת המלחמה שלו לפגוע בהיקף נרחב בחיי אדם ורכוש בעזה, אלא אף סיכן את חיי אזרחיו וחייליו שלו. כל זאת מבלי שניסה ולו פעם אחת לנהל מו"מ בתום לב עם ממשלתו הנבחרת של העם הפלסטיני (Abarjel and Lavie 2008).

מנהיגי "מחנה השלום" הציוני-ישראלי שתוארו ונותחו במאמר זה הם שיזמו את המבצע בעזה, ולפני כן את מלחמת לבנון השנייה ב-2006. מנהיג מפלגת העבודה אהוד ברק הוא שניצח על המבצע בעזה, בעוד שב-2006 היה זה קודמו בתפקיד עמיר פרץ. מורם הרוחני היה דוד בן-גוריון, האחראי לנכבה.

כשהקואליציה התפרקה בקיץ 2008, חזו הסקרים כי בבחירות שנקבעו לפברואר הבא יזכה גוש הימין בהנהגת נתניהו ב-65-70 מושבים בכנסת. הן שלטונות ארצות הברית והאיחוד האירופי והן המשטרים במצרים ובירדן מעדיפים לעשות עסקים עם הגוש המרכזי בפוליטיקה הישראלית, המורכב ממפלגות קדימה והעבודה. הסקרים חזו כשלון מוחץ לגוש זה, כנראה עקב העדרם המוחלט כמעט של נציגים מזרחים בקרב שורותיו: קדימה היא מפלגה שנוסדה בידי ליכודניקים אשכנזים שסלדו מההשפעה הגוברת של מזרחים במפלגתם. אליהם הצטרפו עריקים מהספינה הטובעת של מפלגת העבודה, שאת סיכוייה ביקש ברק לשפר באמצעות ההתקפה על עזה.

ברק תכנן מלחמה בעזה, באמתלה של הגנה על יישובי המזרחים מפני הפלסטינים. לפתע פתאום זכו המזרחים המיואשים, שהממשלה סירבה שוב ושוב לבנות בעבורם מקלטים נאותים, והועלו למעמד של ישראלים לכל דבר (וראו גם: יגנה 2010). כלי התקשורת המערביים, הנוהגים להתמקד באשכנזים דוברי אנגלית, פנו לפתע להשמיע את זעקות המזרחים שנפגעו מטילים; נושאים אלה, ולא הטבח בתושבי רצועת עזה, הם שנחשבו לאייטם חדשותי משובח. הסיקור שימש אפוא להצדקת טענתה של ישראל להגנה עצמית (Abarjel and Lavie 2008).

שולה קשת, ללא כותרת, אקריליק על קנווס, 2010

כמה טובה ומיטיבה היתה לפתע האליטה האשכנזית, שחיבקה את היהודים השחומים יותר, אלה שיובאו לפלסטין כמגן דמוגרפי מפני האויב הערבי. כעת, כשחיי המזרחים המתגוררים לאורך קו העימות הפכו טראומטיים עקב פעולות החמאס, כיצד יוכלו מנוחשלים עניים אלה שלא לשתף פעולה עם הממסד האשכנזי? הלא סוף סוף זכו בחמישים השניות של סיפור תהילה טלוויזיוני גלובלי,סוף סוף התקבלו כביכול כישראלים מובהקים.

בדומה לכל מלחמות ישראל, המלחמה בעזה מביאה בעקבותיה שגשוג כלכלי יחסי – ערך מוסף למשק שבשליטת האשכנזים (ביכלר וניצן 2001). אם כן, מעבר לניסיון להעביר את קולות המזרחים מהימין למרכז, מטרה נוספת של המלחמה היתה להשהות את השפעת המשבר הכלכלי העולמי על המשק הישראלי, שהקומפלקס הצבאי-תעשייתי מהווה את ליבתו.

חלון של הזדמנות לדיאלוג פמיניסטי מזרחי-פלסטיני-ערבי נפתח לתקופה קצרה לאחר מלחמת לבנון השנייה. בעוד שהמשטר הישראלי העניק לקיבוצניקים האשכנזים של השמאל בצפון ישראל מקלטים ממוזגים ומאובזרים היטב, הוא לא דאג כך למושבי ה"עולים" ולערי הפיתוח שסביבם, המיושבים מזרחים. לאחר המלחמה, המזרחים תושבי הצפון – כולל כמה פעילוֹת פמיניסטיות ותיקות – הכירו בפומבי, ובמרירות רבה, בעובדה שהוקרבו למען ההרפתקה הצבאית הישראלית (אברג'ל ולביא 2007).

הטבח בעזה הוצג לעיני הציבור הישראלי כפיצוי על התבוסה שנחל צה"ל מידי החיזבאללה בקיץ 2006. בעקבות זאת, עלה ערב בחירות 2009 שיעור התמיכה באהוד ברק מ-12% ל-70%. ובכל זאת זכה הליכוד בבחירות, כמו ברוב הבחירות בישראל מ-1977 ואילך, בזכות קולות המזרחים. בכך נטרקה הדלת על כל סיכוי שהוא לדיאלוג פמיניסטי מזרחי-ערבי.

הערה על מתודולוגיה ושלמי תודה

עבודת השדה האנתרופולוגית והמחקרים הארכיוניים שנעשו לצורך כתיבת מאמר זה נערכו בשנים 1994-1990 ומומנו על-ידי ה-Wenner Gren Foundation של University of California Humanities Research Institute (UCI) בארווין, קליפורניה, ועל-ידי מענק הפיתוח של University of California, Davis (UC Davis). עבודת שדה נוספת נערכה בשנים 2007-1999, בתמיכת השלמה לשכר מינימום של המוסד לביטוח לאומי. הנתונים שנאספו בשתי תקופות המחקר ושימשו לצורך מאמר זה כללו מחקרים בארכיוני המדינה האשכנזיים הרשמיים ובארכיונים הפרטיים של מלומדים ופעילים מזרחיים בלתי-תלויים שאינם קשורים לאוניברסיטאות בישראל.

רבים מהמקורות פורסמו בעברית בלבד, ולא על-ידי הוצאות ספרים ישראליות מרכזיות. נתונים נוספים מקורם ביומני שדה מפורטים שמולאו במהלך תצפיות אנתרופולוגיות משתתפות. עבודת השדה האתנוגרפית התבצעה באתרים כמו סלונים ספרותיים, תנועות חברתיות, מערכת הרווחה, בתי משפט לענייני משפחה ובתי משפט השלום, עמותות חברתיות, קרנות המימון שלהן, מועדוני ריקודים, בתי קפה, שיכונים, שכונות, בתי ספר, אולמות קונצרטים, אתרי תיירות, אוניברסיטאות, אירועים ציבוריים וכדומה.

דיאלוגים מעמיקים ומתועדים נוהלו עם אנשי רוח, פעילים וחברים בקהילות המזרחיות השונות. בנוסף, תכתובת פורומים ואתרי אינטרנט של התנועות הפמיניסטיות השונות הפועלות לשלום בישראל נקראו דרך קבע ונותחו לאורך המחקר ועד לשעה זו. בדומה לכך, מאמרים מהעיתונות הישראלית המודפסת הקשורים לסוגיות ולדילמות שעלו במאמר זה נקראו ונאספו במשך תקופת המחקר ועד לשעה זו.

בשל עומקו  ההיסטורי של המאמר והעובדה שהוא מתאר רשתות מורכבות מאד של קשרים וארגונים חברתיים ופוליטיים, החלטתי שלא לכתוב אותו כאתנוגרפיה מסורתית בסגנון ה"חדש" או ה"ישן". שילוב הציטוטים הארוכים של "מקורות המידע" שלי, מובאות מפורטים מתוך חומרי ארכיון ויומני השדה שלי עצמי היה תופס מקום רב מדי, שלא לדבר על פרשנותם וניתוחם התיאורטי. נזקקתי לשיטת כתיבה שתאפשר לי להציג את מסכת הטיעונים שלי במלוא מורכבותה בתוך המסגרת המוגבלת של מאמר לכתב עת. לפיכך חיברתי את המאמר במשלב האמצעי של טקסטים אקדמיים, במקום בסגנון המקוטב המשלב קטעי אתנוגרפיה וכתיבה תיאורטית גבוהה, כמקובל במאמרים אנתרופולוגיים המתפרסמים בכתבי עת.

מאמר זה מוקדש לזיכרה של ויקי שירן, מייסדת הפמיניזם המזרחי, מורת דרך, שסייעה לי רבות לשרוד את חיי היומיום שלי בארץ. כמו כן ברצוני להודות לאראלה שדמי, שאיתגרה אותי לחשוב על המחטף שערכו פמיניסטיות האליטה לאותן אלה, שעמלו קשות על ייסוד הפמיניזם בישראל, ושהייתה לי כאחות גדולה בשנותי בארץ. תודות מעומק הלב גם לג'ואן סקוט, שתרמה בנדיבות רבה זמן, מחשבה, והערות עריכה רבות,  כשלמדתי מחדש איך לכתוב היסטוריה תרבותית ב"קול הביניים" הפרשני בו כתוב מאמר זה. זר ענק של תודות לעמיתותי האקטיביסטיות פורצות דרך הפמיניזם המזרחי ב"אחותי- למען נשים בישראל", ולנשים עמן חלקתי את ימי בין 1999-2007 בתורי המל"ל, בתורים של לשכת העבודה, ובתורי העמותות המחלקות מצרכי מזון לשבת. בזכות נשים אלה נותרו בי הכוחות לקוות לימים טובים יותר, בהם אוכל להתפנות מתלאות היום יום כדי לכתוב.

לחלק א' של המאמר

המאמר המלא פורסם בגליון 5 של כתב העת "סדק", 2010, עמ' 119-134

לעיון בביבליוגרפיה


[1] ג. אביבי הוא שם העט של פרשן מבריק שכותב בין היתר בפורטל האינטרנט המזרחי קדמה.

[2] במהלך 2002 וברבעון הראשון של 2003 עבדה מחברת מאמר זה על תכנון תקציב ארוך טווח לעמותת אחותי ביחד עם רחל עמרם. בינואר 2003 נפגשה כותבת מאמר זה בלוויית ויקי שירן ז"ל עם נציגת הקרן החדשה האחראית על מימון עמותות מזרחיות. בפגישה הועבר המסר כי אם בכוונתן לפעול להעלאת מודעות מזרחית בקרב פמיניסטיות מזרחיות, העמותה לא תקבל מימון. לטענת נציגת הקרן, העלאת מודעות שכזו תוביל לפילוג התנועה הפמיניסטית בישראל.

[3] הפיצויים ששולמו למפוני התנחלויות עזה לא הספיקו להם להשתקם בקו חדרה-גדרה, שהוא קו הפרנסה של ישראל

[4] ספרו של בורג, לנצח את היטלר, מתווה את הלוגיקה שמאחורי ההתנפלות האשכנזית על ההליך הביורוקרטי המורכב להפליא הכרוך בהשגת דרכון של האיחוד האירופי. בורג טוען כי אין עתיד למדינה יהודית בישראל.

כנראה שיעניין אותך גם: