גוליית לא מפסיק לנצח

האם היית רוצה לדעת מי הקבוצה המנצחת לפני שמתחיל המשחק? זה המצב היום בליגת האלופות ובליגות הלאומיות כתוצאה מהשתלטות ההון וריכוזו במספר קבוצות מצומצם
יוסי דהאן

לאחרונה קראתי את ספרו של ברנקו מילנוביץ', The Haves and the Have-Nots: A Brief and Idiosyncratic History of Global Inequality. מילנוביץ' הוא כלכלן בכיר בבנק העולמי, מרצה באוניברסיטת מרילנד ואחד החוקרים המרכזיים של תופעת אי-השוויון. הספר חשוב, מעניין ומשעשע, משולבים בו ניתוח היסטורי של אי-השוויון בעולם, תיאור כלים שונים למדידת אי-שוויון ודיון בקשר בין אי-שוויון וצמיחה, אי-שוויון וגלובליזציה ועימות עם תיאוריות כלכליות ניאו-קלאסיות ממסדיות. לצד הדיון התיאורטי, מילנוביץ' עושה שימוש ביצירות ספרותיות כגון "גאווה ודעה קדומה" לדון באי השוויון בין מר דרסי לאליזבט בנט ומנתח את פערי המעמדות שבין גיבורי "אנה קרנינה". מילנוביץ' דן בשאלות נוספות כגון מי האדם העשיר ביותר בהיסטוריה האנושית, מדוע אי-השוויון באימפריה הרומית היה קטן יותר מאי השוויון הקיים היום באותן מדינות שקמו על חורבותיה, מה תחזית אי-השוויון בעתיד לנוכח עליית מעמדן של הודו וסין ושאלות מעניינות נוספות רבות.

כצופה אדוק של תחרויות ספורט ואוהד כדורגל מושבע (גילוי נאות, המחבר מחזיק במינוי עונתי למשחקי קבוצת הפועל תל אביב ולעתים רחוקות גם נוסע למשחקי חוץ), מצאתי עניין בפרק העוסק באי-שוויון ובליגת האלופות האירופית בכדורגל, ששמו "האם היית רוצה לדעת מי המנצח לפני שהמשחק החל?". בניגוד לתחרויות ספורט בארצות הברית ששם הכללים נועדו להבטיח תחרותיות (למשל הכלל של בחירת שחקנים ב-NBA פועל על פי העיקרון שלקבוצות שסיימו בתחתית הליגה מוענקת הזכות לבחור ראשונות בין המועמדים החדשים לליגה), באירופה לא קיימים חוקים כאלו. כל מועדון כדורגל באירופה מנוהל כעסק כלכלי וככל שהמועדון עשיר יותר הוא יכול לקנות שחקנים טובים יותר.

הניצחון של מנצ'סטר במוסקווה, גמר ליגת האלופות 2008

זה לא היה כך תמיד. בעבר היה כלל שבכל קבוצה אירופית יכולים לשחק רק שני שחקנים זרים, כך למשל בקבוצת מילאן יכלו לשחק רק שני שחקנים לא איטלקים. כל זה השתנה בגין עתירתו של שחקן כדורגל בלגי בשם בוסמן שעתר לבית הדין האירופי בטענה כי הכלל המגביל שחקנים זרים החיים במדינות אירופיות אחרות לשחק בכל אחת ממדינות האיחוד, מהווה הפרה של הזכות לחופש העיסוק. מדוע מדעני מחשב גרמניים יכולים לעבוד בספרד בעוד שעל כדורגלנים גרמניים מוטלת מגבלה? שאל בוסמן. העתירה התקבלה, ויתרה מזאת הוסרו הגבלות נוספות שצמצמו את האפשרות של גיוס שחקנים ממדינות לא אירופאיות. עם הסרת המגבלות הכסף הפך לגורם המרכזי לגיוס שחקנים.

וכך בעקבות התפתחות זו החלו מועדונים לאבד את הזהות המקומית והלאומית שלהם. המצב כיום הוא שבקבוצות מסוימות, למשל אינטר האיטלקית, קשה למצוא שחקן אחד איטלקי, או אצלנו בעונה שעברה באליפות אירופה בכדורסל במשחקים מסוימים של מכבי תל אביב לא היה שחקן כדורסל ישראלי אחד על המגרש. וכך נוצר מצב שלא רק השחקנים הם זרים, לעתים גם הבעלים והמאמנים.

עם השנים הפכו מועדוני כדורגל למותגים גלובליים. לקבוצת מנצ'סטר יונייטד, למשל, ציבור אוהדים עצום באסיה ובצפון אמריקה – כך אפשר למצוא אוהדים מקומיים במלזיה או בלטביה שיש להם עניין רב יותר במשחקי מנצ'סטר מאשר במשחקי הקבוצות המקומיות. לתופעה הזו יש השלכות חיוביות, היא מפחיתה רגשות לאומניים, דתיים או מעמדיים שלעתים היו מזוהים עם קבוצות מסוימות, אולם יש לה גם השלכות שליליות: איבוד הקשר האינטימי בין אוהדים ושחקנים החשים תחושת שייכות לאותה קהילה (הסיכוי של אזרח תוניסאי אוהד ברצלונה לחזות בקמפ נואו בליונל מסי משחק כמעט ולא קיים).

אולם התופעה המרכזית שבה דן מילונביץ' היא כיצד המגבלות על גיוס שחקנים ואי-שוויון כלכלי גרמו לריכוז השחקנים הטובים בקבוצות העשירות במדינות העשירות – אנגליה, ספרד, איטליה וגרמניה, כאשר בליגה בכל אחת מהמדינות הללו שולטים 3-4 מועדונים. המועדונים העשירים ביותר הם גם המועדונים המצליחים ביותר שזוכים במרבית התארים. בדרך כלל אתה לא צריך לדעת דבר מלבד ההון העומד לרשות כל קבוצה על מנת לנחש נכון איזו קבוצה תנצח במשחק. חוקי הכלכלה מבטיחים שלמועדונים העשירים יותר יהיו את השחקנים והמאמן הטובים ביותר. כך מבין כל מועדוני הכדורגל המשתתפים בליגת האלופות האירופאית רק ל-15-20 מועדונים יש סיכוי ממשי להגיע לרבע הגמר, הסיכויים של שאר הקבוצות מינימאליים.

למשחקי רבע הגמר בליגת האלופות באירופה מגיעות שמונה קבוצות. בתקופה של חמש שנים היינו מצפים שבמצב של פיזור מקסימלי של שחקנים איכותים בין כל הקבוצות, תגענה 40 קבוצות (שמונה קבוצות שונות בכל שנה כפול חמש שנים). בקוטב האחר שבו אין פיזור כזה היו צריכות להגיע בחמש שנים רק שמונה קבוצות (אותן שמונה קבוצות היו מגיעות בכל השנה). על פי החישוב של מילנוביץ', בתקופות של חמש שנים במשך ארבעים שנים בין 1958 ל-1997 הגיעו בין 26 ל-30 קבוצות לרבע הגמר, כלומר הפיזור באיכות השחקנים והמאמנים בין הקבוצות היה גדול יחסית (3/4 מהמספר המקסימלי, 40). אולם לאחר קבלת עתירתו של בוסמן המספר ירד, ובתקופה שבין 2003-2007 הגיעו לרבע הגמר רק 21 קבוצות.

כך גם ברמה הלאומית, בליגה האנגלית ב-15 השנים האחרונות זכו בכל תארי האליפות, מלבד ארבע פעמים, ארבעת המועדונים הגדולים (מנצ'סטר יונייטד, ארסנל, צ'לסי, ליברפול). הריכוז גדול אף יותר באיטליה שבה בעשרים השנים האחרונות, מלבד פעם אחת, זכתה בתואר האליפות אחת מהקבוצות הללו: אינטר, מילאן, רומא או יובנטוס. בספרד ברצלונה וריאל מדריד זכו ב-17 מתוך עשרים האליפויות האחרונות. בגרמניה ב-13 מתוך 16 האליפויות האחרונות זכו או באיירן מינכן או בורוסיה דורטמונד. לא ערכתי סטטיסטיקה מה קורה בליגה הישראלית, אולם גם כאן יש ארבעה מועדונים עשירים שליטים שזכו ברובת תארי האליפות בשני העשורים האחורנים: הפועל תל אביב, מכבי חיפה, מכבי תל אביב ובית"ר ירושלים (ראו מה קרה לבית"ר ירושלים כשבעל ההון נעלם).

עם השנים רמת הכדורגל משתפרת, איכות המשחק של הכדורגלנים עולה, שיטות האימון משתכללות, אולם נראה שההתרגשות ממשחקי כדורגל פוחתת. אחד הדברים המרכזיים המושכים בני אדם לצפות בכדורגל, שכמו בחיים גם במשחק כדורגל אי אפשר לחזות את התוצאה. שייתכנו מצבים שבהם דוד יביס את גוליית כתוצאה מטקטיקה יצירתית או מזל. היום, כותב מילנוביץ', הפער בין הדוידים לגולייתים הוא גדול מאי פעם בעבר והסיכוי שתתרחשנה הפתעות הולך והופך זעיר יותר. הגולייתים כל הזמן מנצחים.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. א.ב.

    נראה לי שישנה נקודה יותר בעייתית בעולם הכדורגל.
    פיפא.
    הכדורגל נתפס בעינינו אינטואיטיבית כמשחק חברתי במסגרות מדינתיות. אליפות העולם, אירופה וכו'.
    זאת אומרת, נראה לנו אינטואיטיבית שאם מחר ירצו להחליף את הכדור העגול לכדור קובייתי, הרי המדינות שממנות את דור העתיד שממנות מגרשים וכו' הן צריכות להחליט.
    אבל לא, משחק כדור הרגל שייך לפיפא.
    אם מחר פיפא ירצו להחליט למשל שלשחורים אסור לשחק בליגה למקומות עבודה, המדינה לא תוכל להגיד כלום…
    מה שקורה לאט לאט זה שהכוח של פיפא חזק מכוחן של מדינות. צריכים לראות איך מדינות מקופפות את החוקים שלהן למעט שלטון ההון של פיפא.

  2. שור

    בדור האחרון הואצו תהליכי הגלובליזציה, כתוצאה מכך אי-השיוויון בעולם ירד ומאות מיליוני בני אדם בהודו, סין ועוד מדינות שיפרו באופן דרמטי את רמת חייהם. מנגד, מדדי אי שיוויון בתוך המדינות דווקא גדלו, בעיקר בין אנשים משכילים לבין חסרי השכלה, מאפיין שמגדיל את חשיבות ההשקעה הציבורית בחינוך.
    הדוגמא של קבוצות ספורט היא לדעתי מקרה פרטי שלא מייצג (ויש לשים לב שדווקא בארה"ב הקפיטליסטית הנהיגו רגולציה להגדלת השיוויון בין הקבוצות). בהסתכלות על העולם הכלכלי, יש שינויים דרמטיים. כך, חברות שנוסדו רק לפני שנים מעטות הן בעלות שווי שוק מאוד גבוה , אפילו יותר מחברות הקיימות כבר מאות שנים. כלומר, חברות עולות וצומחות וחברות אחרות דועכות ויורדות. (בשונה מהדוגמא של קבוצות כדורגל באירופה).
    כמו כן, יש לשים לב שקיים מתאם חיובי גבוה בין כלכלות קפיטליסטיות לבין מדד ג'יני נמוך. כך, דווקא במדינות עשירות וקפיטליסטיות יש יותר שיוויון מאשר במדינות עניות וריכוזיות.
    חג חירות שמח,
    שור

  3. יואב

    זה לא מפתיע ש"דווקא בארה"ב" יש שוויון בליגה. זו ראייה של ספורט כעסק כלכלי, ולכן צריך חוקים שיבטיחו תחרות, דבר שייטיב עם החברה האמריקאית, בעידוד יצירתיות, פיתוח השוק, והטבה עם הצרכנים.

  4. עדי בן יעקב - שער שבע

    נכון אבל השוויון האמריקאי אינו בין מאות אלפי הילדים שמשחקים כדור סל אלא בחלוקה של המוכשרים שבהם לכמה קבוצות של מליונרים. שאלקה 04 לעולם לעולם אינה משחקת בגמר של הNBA ול משחקבת בNBA בכלל.
    אני לעומת זת הייתי מראה מעולם של הכדור רגל האירופאי את העובדה שמתוך ארבע קבוצות שהגיעו השנה לגמר דווקא שלוש אינן חברות שמטרתן למקסם את הרווח לבעליהן אלא קואפרטיבים שלא למטרת רווח ששייכים לאוהדים. אותו מודל שנעלם מהעולם שלנו עם השמדת הקופראציה על ידי תרבות ההפרטה. בכל פעם ששטרסלר מסביר שאי אפשר ללא הפרטה צריך להביא לו אתה דוגמה של בארסה והליגה הגרמנית.
    אני אגב לא בטוח שבכל שנה תהה הזדמנות למכבי שעריים להגיע לגמר בווומבלי זה מטרה ראויה. אני נהנה גם לראות את הפועל משחקת נגד קרית שמונה וגם לזכור שראול היה בבלומפילד ולחלום שנשחק נגד בארסה אולי בשנה הבאה. אין רע במפעלים שמביאים את המצוינות לדרגות שכאלה.
    דווקא כיושב שער שבע הייתי מצפה שתציין באמת את העובדה שהפועל תל אביב שמצליחה למרות שאוהדיה אינם מקדשים את הנצחון בכל מחיר וכוחה הוא בעיקר בכך. ויותר מזה שבארץ הקבוצות שמצליחות יותר (וזה כבר די עקבי ) הן קבוצות שבהן משתפים שחקנים ערבים ללא שום דעות קדומות ואו התיחסות למוצא ומכבי חיפה הפועל תל אביב הן דוגמה בולטת. אני לא בטוח שדווקא בעיות הבעלים הם שהביאו את ביתר ומכבי לאן שהגיעו בשנים האחרונות.
    והעובדה שכל שחקן צעיר ערבי יעדיף להגיע למועדון כמו מכבי חיפה או הפועל תל אביב שבו הוא בטוח שאיש לא יתיחס למוצאו אלא אך ורק לאיכות משחקו. ואם יהא מספיק טוב הוא גם יהא קפטן ואף אחד לא ישאל מה עושה קפטן ערבי בפועל תל אביב.

  5. יוסי

    שוב אני מוצא את עצמי מחרה-מחזיק אחרי המגיב שור.

    בוא נשים לב שבהתחלה מתואר מצב בו הליגה השיתה חסמים ולונטריים על מספר השחקנים הזרים שיכולים להשתתף בכל קבוצה. בצורה דומה הליגה גם הייתה יכולה לקבוע תקרת שכר, כמו שאכן קורה ב NBA בארה"ב. כמו במצבים אחרים של "אפליה", המדינה (או האחוד האירופי, מעין סופר-מדינה) מצא לנכון להתערב בעסק שהניב הנאה מרובה לצרכניו ופתח אותו לתחרות פרועה.

    כאן המקום להתעקב לרגע על הטעות וההטעיה שחוזרת על עצמה באתר הזה (למשל במאמר של עודד גולדרייך משלשום) לפיו קפיטליזם-ליברליזם מכוונן למקסום רווחים—ולא היא. קפיטליזם טהור פשוט מאפשר לאנשים להתאגד ולשאת ולתת על מנת למקסם את מה שהם מוצאים בו ערך, זה יכול להיות ערך חומרי, רוחני, חברתי וכו'. למשל מי שמבכה את מצב הליגה האירופית היה יכול לקום ולהקים ליגה חדשה עם תקרות שכר, הגבלות על מוצא-לאומיות השחקנים, ועוד. יכול מאוד להיות שליגה זו תהיה יותר פופולרית מזאת עם החוקים האחרים, ואולי אפילו יותר רווחית (למרות שזו לא תהיה המטרה מן הסתם בהקמתה).

    הליברליזם לא אומר שליגה אחת עדיפה על האחרת, אלא פשוט משאיר את ההחלטה איזו ליגה להעדיף למשתתפים ולאוהדים.

  6. שור

    אני חושב שאתה טועה כי מקסום תועלת זה לא תמיד מיקסום רווח. המטרה של הרגולציה בארה"ב (הדרפט המפורסם) היא להביא ליותר עניין והנאה במשחקי הליגה לטובת הציבור, לאו דווקא למקסם רווחים.
    ובכלל יואב, שאל את עצמך מדוע בכלל אנשים הולכים למשחקי ספורט ? הרי לפי התיאוריה הכלכלית מדובר במקסום תועלת, זו דוגמא שמקבום תועלת היא לא דווקא מקסום רווח, אלא במקרה של ספורט מקסום הנאה או תחביב.
    חבל שתפישה לא נכונה של מנגנון השוק החופשי והכלכלה המודרנית מביאה לתובנות שגויות.
    שור