שני פוגרומים, שתי הערות

שועטים לעבר השבתאות

בשבוע שעבר ביצעו מתנחלים שוב פוגרום, הפעם בעסירא אל קבליה. כמקובל בקרב חמושי צה"ל, הם לא עשו דבר למנוע את הפוגרום. למה אני מטריד אתכם עם אירוע שגרתי שכזה? כי בכל זאת היו בו שני דברים לא שגרתיים. קודם כל, הוא התרחש בשבת, וזה חדשני. ההלכה, מאז ימי החשמונאים, מתירה הגנה חמושה בשבת מפאת חשש לפיקוח נפש, אבל ספק גדול אם יש הרבה רבנים שהיו מגדירים יציאה לכפר סמוך על מנת לרגום את המקומיים ולהצית את רכבם – עבירה ברורה על שלל איסורי הדלקת אש – כ"פיקוח נפש".

אבל לפוגרומצ'יקים היה רב. הוא היה איתם, בשטח. המדובר, כמה לא מפתיע, ביצחק "תורת המלך" שפירא מיצהר. שפירא יכול היה להרשות את זה לעצמו, משום שכשבוע קודם לכן, חזר משרד החינוך לממן את הישיבה שלו, אחרי חצי שנה של הפסקה, והוא חזר לסטטוס של עובד מדינה. לתייק ולשמור, לפעם הבאה שבנימין נתניהו יתלונן על הסתה ברשות הפלסטינית.

שפירא, כמובן, לא טיפש והוא יודע שמחפשים אותו, אז הוא פשוט עמד שם והסתכל, בלי לומר מילה. מילים היו עשויות לסבך אותו; העמידה השותקת בעוד האבנים מתעופפות מבהירה לקהל היעד שלו בדיוק איפה עומד שפירא. וכשיעצרו את התלמידים ששילהב, שפירא יוכל לומר להגנתו, בצדק מוחלט, שהוא לא אמר כלום. הוא רק היה שם. תרגיל הקריצה הרבני הרגיל.

ביצהר שמו לב למשהו חשוב לא פחות: בנוכחותו השקטה, פסק שפירא בלי מילים שפוגרומים בשבת מותרים. אם הם היו אסורים, הוא היה מחויב לנזוף באנשים שהיו שם. הוא לא הרב הראשון שפורץ גדר מבחינה זו: דב ליאור, הרב של המחתרת, פסק שמותר לצלם בשבת פינוי מאחז כדי להרתיע את המפנים (בשל "פיקוח נפש", עאלק), ופסק שלמתבצרים בחומש מותר לשתות בתשעה באב. לשני אלה הצטרף לאחרונה שמואל אליהו, שקבע שחלה חובה הלכתית על כל יהודי להקריב גדי בהר הבית, תוך שהוא מתעלם בבוז מן האיסורים לעלות על ההר מבלי שאפשר יהיה למרוח אפר פרה אדומה על המקריבים (זו לא בדיחה).

משחקים כאלה עם ההלכה היו נפוצים בקרב כתות שלאחר מכן פרשו מן היהדות, כמו השבתאים והפרנקיסטים, ואחרי הטראומה של פרשת שבתאי צבי, הממסד הרבני ראה בעין עקומה במיוחד שינויים כאלה. ליאור ושפירא מתירים לעצמם את מה שהם מתירים בשל התפיסה ש"ארץ ישראל מעל לכל", או, בניסוח השגרתי יותר של בני עקיבא, "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל". הארץ בהתחלה, העם חשוב פחות, ואחר כך, בסוף, התורה.

זה היפוך משיחי של התפיסה הרבנית השגרתית, שגורסת ש"תלמוד תורה מעל לכל". אמנם גם התפיסה הזו, כמובן, היא תפיסה מעמדית: היא מקדשת את מעמדם של "תלמידי החכמים", קרי אלו שעיקמו את הטקסט ומצאו בו את דוד המלך כבחור ישיבה. ואפשר לטעון, לא בלי צדק, שהציונות כולה היא תנועה משיחית, שאם לא כן המדינה היהודית היתה מוקמת באוגנדה, ומערכת ה-Hasbara שלה היתה צריכה להתמודד (במידת הצלחה דומה) עם אהדת העולם לשבטים האפריקניים המדוכאים.

אבל המשיחיות של שפירא וחבר מרעיו חריגה בכל זאת, וסביר שהמשיחיות שלהם תעשה מה שכל משיחיות עושה: תתפוצץ להם בפרצוף ותגרום נזק מסיבי. יש לקוות שרק הפסיכים ייפגעו, אבל למרבה הצער היסטורית זה לא המצב.

פוגרום עוורתא, סוף?

שמעו, אין מה לומר, דובר צה"ל החדש הוכיח שהוא תותח. כמו קודמו, גם הוא יודע לייבש עיתונאים ששואלים שאלות קשות, אבל הפעם הוא התעלה על כל מה שעשה בניהו: הוא הודיע על מעצר החשודים בטבח באיתמר בדיוק בזמן למהדורות של ערב החג, למרות שהם הוחזקו על ידי צה"ל כעשרה ימים קודם לכן ושיחזרו את הרצח כמה ימים קודם, ועשה את כל זה תוך הזרקת רמזים בלתי פוסקת לתקשורת. אין מה לומר, אשף תקשורת.

ומאחר ואנחנו יודעים היום שהחשודים היו במעצר כבר ב-5 באפריל, אז מותר לקבוע ללא היסוס שכל האלימות, ההרס והמעצרים הנרחבים שאירעו בעשרת הימים שבין המעצרים ובין ההודעה הפומבית עליהם היו במקרה הטוב מיותרים לגמרי ובמקרה הרע ענישה קולקטיבית שקיבלה הסכמה בשתיקה. צריך לומר על זה כמה מילים.

קודם כל, מדובר בחשודים. אשמתם עוד לא הוכחה, ובהתחשב בכך שהם נעצרו במשך ימים ארוכים בלי גישה לעורך דין, שבני משפחותיהם נעצרו גם הם, ושפחות או יותר כל מי שהם הכירו נעצר, אפשר לומר בבטחון שלהודאות שלהם אין כל ערך כראיה – אפילו אם במקרה שלהם, השב"כ חרג מהמנהג שלו להכתיב את ההודאה לנאשם ולהחתים אותו עליה אחר כך. בהתחלה אמרו שיש לשב"כ ראיות חותכות, DNA. עכשיו אומרים שמדובר בעצם ב-DNA של בני משפחה. נראה מה יצא בבית המשפט – אם יתנו לנו לראות. ולפני שיתחילו כל המפגרים הרגילים מהימין לקפוץ – זו בדיוק היתה עמדתי בפרשת חיים פרלמן, שהשב"כ תפר לו תיק ושפרלמן הסתבר כאינטליגנטי ממנו וכמי שהיה חכם מספיק לא להשבר ולא להודות. הודאה, תחת מערכת המשפט הנוכחית, היא הרשעה אוטומטית. גם לפרלמן ייחס השב"כ הרים וגבעות, וסופו שהוא נאלץ למשוך את כתב האישום נגדו.

נקודה שניה: במהלך החיפוש אחרי החשודים – נניח לצורך הדיון שיש ראיות של ממש נגדם – ניהלו צה"ל והשב"כ פעולות תגמול בכפר עוורתא, זרעו הרס ועצרו מאות אם לא אלף מתושבי המקום, וגם נתנו בשקט למתנחלים להקים מאחז על אדמות הכפר. מעניין מה היה קורה אם המצב היה הפוך: הבה נחשוב על ההתנחלות איתמר, קנה משרץ ידוע של רוצחי פלסטינים – לא פחות מארבעה מהם יצאו משם, במקום יש 1,032 מתנחלים, כך שהסיכוי שאחד מתושבי איתמר יהיה רוצח הוא 1:250 לעומת 1:2,000 בעוורתא (אוכלוסייה: 6,000, מתוכם 3 חשודים ברצח, אחד הוצא להורג ללא משפט): כלומר, הסיכוי שאחד מתושבי איתמר יהיה רוצח גבוה פי שמונה מהסיכוי שאחד מתושבי עוורתא יהיה רוצח, ואף על פי כן – מישהו באמת חושב שהיו נותנים לצה"ל ולשב"כ להשתולל כך באיתמר, אפילו בשם המטרה של מציאת רוצח?

ושלישית, הרמטכ"ל בנימין גנץ הודיע אתמול ש"ששני הרוצחים של משפחת פוגל מאיתמר הם לא בני אנוש […] מי שעצרנו אולי מקופל בתוך דמות אדם, אבל אין בינו לבין בן אנוש ולא כלום. אני מקווה שמערכות הצדק יידעו לטפל בהם ולבחון איתם את מה שנדרש". גנץ היה צריך לסתום את פיו. קודם כל, משום שבני אדם הם בני אדם, ומי ששולל מבני אדם את אנושיותם שולל למעשה את זו שלו. שנית, וחשוב מכך, גנץ הוא המפקד של השופטים הצבאיים שישפטו את שני החשודים. הוא שולח מסר עבה מאד לשופטים, מה פסק הדין שעליהם לתת, ועכשיו מצפים שנאמין ששופט צבאי, שהקריירה שלו תלויה בין השאר בגנץ, יעיז להצביע בעד זיכוים. כנראה שגנץ לא יכול היה להתאפק שלא לקפוץ על המסיבה שארגן לו דובר צה"ל, ויש לקוות מאד שהוא לא רומז כאן להטלת עונש מוות – שופטים צבאיים עשו את זה במהלך האינתיפאדה, מתוך ידיעה שזה יפסל בערעור.

ועוד דבר אחד: צה"ל הודיע שלרגל החג, הוא הטיל סגר על השטחים. הסגר, כמובן, לא חל על ההתנחלויות. היש דבר אירוני יותר מחג החירות בישראל, כשמיליוני פלסטינים נתונים במצור?

פורסם לראשונה בבלוג החברים של ג'ורג'