בחזרה ליאסוף 2001

לפני עשר שנים, בתחילת האינתיפאדה השנייה, יצאה שיירה של תעאיוש להביא סיוע לכפרים נצורים באזור סלפית. כיתת חיילים ניסתה למנוע בכוח את העברת המזון. דיווח מאוחר על מה שהתרחש שם

אחרי עשר שנים לא פשוט להסביר את המציאות ששררה בשנתיים הראשונות של האינתיפאדה השנייה. קשה לשחזר עכשיו את אווירת המשבר ששררה בחברה הישראלית בשנת 2001. ההתפכחות מאשליות שנות התשעים היתה קשה וכאובה. בקרב אזרחים יהודים בישראל אפשר היה להיתקל בתערובת של דמוניזציה של הפלסטינים ופחד אמיתי – הן פחד מיידי מן העתיד הקרוב, והן חשש עמוק ביחס לעתיד. הפלסטינים ב-2001–2002 חזרו והפכו אמנם לאויב ועברו דמוניזציה מרחיקת-לכת – אך עדיין נתפסו כסובייקט פוליטי בעל רצון, כזה שחוששים ממנו, ומכירים בו. אם חשבנו אז שהימים רעים, עוד לא תיארנו לעצמנו שיגיעו ימים שבהם התנועה הלאומית הפלסטינית עצמה תתרסק.

ולא מדובר היה רק בפיגועי ההתאבדות. בשטחים הכבושים פעלו קבוצות חמושות; השליטה הצבאית הישראלית היתה מוגבלת. לפני ההשתלטות הצבאית האכזרית על הגדה המערבית ששיאה העקוב מדם בג'נין, עוד החזיקו לא מעטים בחברה הפלסטינית באשליה שניתן להתעמת צבאית מול ישראל מתוך הגדה המערבית ועזה. בזמן ההוא יצאו מתוך ישראל רק חיילים ומתנחלים לשטחים הכבושים. בתוך החברה הפלסטינית, לאחר שנים של הבטחות לעצמאות ולסיום הכיבוש שהתרוקנו מתוכן, שרר מיאוס מתעשיית "תהליך השלום", מאליטות פוליטיות שהלכו והתנתקו מן המציאות המתהווה בשטחים – מחיי המחסומים, מהתפוררות הגדה המערבית לאזורים נפרדים, A, B ו-C, מהמצוקה וחוסר התוחלת שבכיבוש המשודרג, המשופר של "תהליך השלום".

מי שניסה להרים פעולה משותפת, ישראלית-פלסטינית, עממית באמת – כזו שאינה מבוימת, שאינה מתקיימת רק באוויר הדליל של מסיבות עתונאים או בין דפי עיתונים – צריך היה לשכנע שכוונותיו אמת, שאינו עושה זאת במסגרת עוד מבצע לשיפור תדמיתה של ישראל הרשמית או במסגרת ניסיון להחיות את תעשיית השלום המדומה, להפיק כמה תמונות וכתבה אוהדת ולרוץ לדרכו. שותפינו הפלסטינים, האנשים שבזכותם יכולנו להביא עשרות ולאחר מכן מאות אנשים ולעתים כמה אלפים מתוך ישראל לפעולות משותפות בגדה המערבית, לקחו על עצמם לפיכך סיכונים גדולים ונזקקו לכל יוקרתם הפוליטית, לכל האמון שצברו הודות לשנים של פעילות מסורה, כדי לאפשר את קיומן ולהבטיח את שלומן של הפעולות המשותפות. אך מעבר לכך, הם ערבו לנו, פעילות ופעילי תעאיוש: הם ערבו לכך שאנחנו לא טרמפיסטים, שלא באנו לחלק נדבות ולא להטיף לחברה הפלסטינית מעמדה של עליונות אדנותית.

אחרי שנות ההשחתה של "תהליך השלום", שעבור רבים בשטחים הכבושים היתרגם לפריבילגיות למעטים, שחצו בקלות מחסומים שאנשים פשוטים עמדו בהם שעות וימים, שהתגנדרו בדיאלוג עם בני-שיחם הישראלים והפנו עורף לקולות המצוקה מן הכפרים ומחנות הפליטים – קשה היה לשכנע, שאומנם גם אנחנו מדברים על שלום ועל קץ הכיבוש – אבל באמת מתכוונים לכך, מוכנים לחשוף את פניהם הממשיים של הכיבוש והדיכוי וגם, בעת הצורך, לשלם מחיר בעצמנו.

ברוכין, מחסום לא-מאויש, יוני 2001. צילום: רגב נתנזון

הפרויקט הראשוני של שיירות הסיוע לכפרים הנתונים בסגר היה צנוע. לקח לו זמן להתגבש – והוא היה מבוסס על רעיון שהעלתה בישיבה בכפר קאסם אחת מן הראשונות להצטרף לתעאיוש, יסמין הלוי. הלכנו על משהו פשוט ביסודו, כזה שלא צריך הרבה מילים כדי להסביר אותו: בשעה שמעגל הדמים התחדש, ביקשנו מאנשים לעשות ג'סטה פשוטה ולתרום בכסף או במצרכים לוועדות הסיוע שקמו בכפרים הפלסטינים, במיוחד באזור סלפית, שבו ריכוז קריטי של התנחלויות וכוונות סיפוח ברורות איימו לשמוט את הבסיס תחת קיומם של כפרים, שאיבדו כבר אדמות, שהמירקם התחבורתי והכלכלי שלהם עורער.

בכפרים האלה, עם תחילת האינתיפאדה – עם סוף זרם המבקרים והקונים מישראל, עם הטלת האיסור על הפלסטינים לנסוע בכבישים-לאדונים-בלבד וכליאתם של אלפים במחסומים מאוישים ובלתי מאוישים ביציאות של הכפרים – הפכו החיים בלתי-אפשריים. הסיוע לא זרם אליהם סתם: לצרכים לא היה סוף, ומי אנו שנחליט מי צריך, וכמה כבר יכולנו לאסוף. הסיוע היה תרומתנו לעמידת הכפרים, בתיאום הדוק עם הפעילים הפוליטיים הפלסטינים באזור.

העברת סיוע נרחב – בעיקר מצרכי יסוד למשק הבית – מן הפלסטינים אזרחי ישראל אל תוך הגדה לא היתה חדשה. מבחינה זו, השיירות של תעאיוש לקחו דגם קיים ועשו בו כמה שינויים, שהוסיפו לו משמעויות: הסיוע שהעברנו נאסף ממאות אנשים, הן יהודים והן ערבים, בתוך ישראל, שנדרשו בכך לעשות אקט פשוט של הזדהות. אזרחים יהודים נדרשו לעשות זאת לאחר שנים של נתק ממציאות החיים עבור פלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה ובעיצומו של תהליך דמוניזציה תקשורתי, ולעשות זאת בין פיגוע התאבדות אחד למשנהו, ששירתו את אותו תהליך; הם נדרשו להזדהות, להכיר במצוקה הגוברת שיצר הכיבוש מעבר לגדרות, ולהושיט יד. העובדה שהסיוע שנאסף התבסס על תרומותיהם של אזרחים יהודים וערבים הקנתה לו מימד פוליטי נוסף מעבר לאיסופים ותרומות המבוססים על עקרון הצדקה הקהילתית.

שנית, במקום להתמקד באיסוף ולהשאיר את העברת הסיוע לכמה נהגי משאיות המלווים במשלחת ייצוגית קטנה, כפי שהיה מקובל, הפכנו את העברת הסיוע – פסטה ואורז, סוכר ושימורים, שמיכות, בגדים – למסגרת של פעולה המונית. בהתחלה השתתפו עשרות, ובשיירות האחרונות השתתפו כבר מאות אנשים בעשרות מכוניות. מה שנוצר כתוצאה מכך היה פעולה פוליטית שלא כתובה בתורה, כזו שבליבה לא רק הצהרה סמלית אלא סיוע חומרי; כזו שמכוונת לא רק להבעת סולידריות במלים אלא לסיוע לכפרים שנתונים במצור. בימים של דמוניזציה ופחד, זו היתה פעולה פוליטית המונית בלתי-אלימה, שקשה מאוד היה להיות נגדה, שלא פשוט היה להיות קשה-לב ולהתעלם ממה שאמרה בלשון פשוטה: שיש בני-אדם מעבר לגדרות.

אז, בימים שלפני גדר ההפרדה, נראו לנו הגדרות אחרי שנים של סגר וכתר גבוהות ועצומות, ותפקידנו – כך נהגנו לומר בתעאיוש – הוא לחתור תחתיהן, או לשכב עליהן. גם לשלטונות היה קשה מאוד להסביר התנכלות לשיירות המובילות ציוד נחוץ לכפרים הנמצאים במצוקה.

מארדה, מאי 2001. צילום: רגב נתנזון

שלישית, השיירות היו פעולה פוליטית טרנספורמטיבית: לא פעולה למשוכנעים, אלא פעולה ששינתה את תודעתם הפוליטית של המשתתפות והמשתתפים בה. הן היו פתוחות לכל אחת ולכל אחד. הן היו חציה של קווים, שהלכו ונעשו בלתי-עבירים מאז התבססות הסגר לאחר 1993. אנשים שהשתתפו בפעולה כזו באמת חצו את הקווים, אבל בדרך צנועה, מובנת, שאיפשרה – כך קיווינו – להמשיך ולשמור על קווים פתוחים של דיבור במקומות שמהם באו, להיות מסוגלים להסביר לחברות ולחברים, מה הם עשו שם, ביום שבת, במקומות האסורים והמסוכנים. ובמהלך הפעולה עצמה, אנשים מצאו את עצמם חומקים ממחסומים של "כוחות הבטחון" אל תוך הביטחון היחסי של כפר פלסטיני מלא אויבים-לכאורה צוהלים ומחבקים, ואז, למשך כמה שעות, עברו רגע קצר ויקר ביחד.

מסביבנו נמשך הכיבוש, והדיכוי נמשך – הוא חזר ממש בתום הפעולה, לפעמים בפעולות ענישה של מתנחלים וחיילים נגד כפרים ששיתפו איתנו פעולה, אבל לרגע אחד חווינו ביחד משהו אחר. לא היו לנו הרבה אוטופיות לייצר בשנת 2000, לא בשנת 2001 ולא ב-2002. ישיבות ארוכות היו נפתחות במנין הנפגעים וההרוגים; היינו יושבים ביחד, יהודים וערבים, ומתכוננים לסיבוב הבא במעגל הדמים, נאחזים זה בזה כדי להחזיק מעמד. אבל הרגעים המשותפים היקרים האלה שאיפשרו השיירות נתנו לכולנו כוח לומר לאנשים בחוץ, יהודים וערבים, שאפשר אחרת.

כך עברו עלינו שתי שיירות מוצלחת, הראשונה לחארס והשנייה לדיר אסתיא וכיפל חארת'. השיירות התחילו במתח עצום. כששיירה של עשרות מכוניות וכמה משאיות היתה מתחילה לנוע לאיטה אל תוך הגדה, הכל יכול היה לקרות. אולי כלום, והיינו פשוט מגיעים בשקט לכפר, נפגשים עם חברי הוועדות שתיאמו איתנו את הפעולה, פורקים יחד עם מתנדבים פלסטינים מהכפר את הציוד למחסנים – לעולם לא מעבירים אותו ליחידים או למשפחות – ולאחר מכן מנצלים את הזמן היקר לדיבור ולמפגש פתוח. במובן הזה, השיירות יכלו להיות פעולה פוליטית "שטוחה", כזו שבאים אליה, עושים אותה, הולכים הביתה, אבל יש מעט דיון בין המשתתפות והמשתתפים בה, מעט הזדמנויות להיכרות עמוקה יותר עם המציאות תחת הכיבוש.

ואכן, היו פעולות שהתנהלו כך – בשקט גמור, בתחושה בלתי-ריאלית כמעט – כאילו בנינו איים קטנים של זמן, מובלעות קטנות בתוך הכיבוש והעימות המחריף, שהתפוגגו עם סיום הפעולה. בפעולות כאלה אפשר היה להשתתף ולחשוב שמדובר בפעולה הומניטרית פשוטה, מחווה אנושית הכרחית בזמנים קשים. אינני מזלזל במחוות האנושיות האלה, בפרט בימי שפיכות דמים ודה-הומניזציה. מה שאני מתכוון לומר הוא שאפשר היה להשתתף בהן בלי לדעת מדוע באנו דווקא לכפר הזה ולמה דווקא היום, איזה תהליך פוליטי עבר הכפר המארח אותנו כדי להבטיח את שלומנו, כדי לתת בנו אמון, כדי לבנות הסכמה רחבה סביב בואם של ישראלים – אזרחי הכוח הכובש, הנהנים, אפילו כשהם מופלים, ממעמדם העדיף לעומת הנכבשים. ועדיין, גם אז, המחווה האנושית הזאת המשיכה לייצר שאלות פוליטיות קשות, שאותן ניסינו להעביר הלאה אל תוך החברה הישראלית.

ברגע של עימות, וכזה יכול היה לפרוץ בכל רגע, כל זה יכול היה להשתנות בבת אחת. אנשים שישבו איש-איש במכונית אחרת, נאלצו לפעול מהר, ביחד. לדעת איך להגיב לאלימות, לסמוך זה על זה, לסמוך על הפעילים הפלסטינים, לפעול כקולקטיב, להתעקש לעבור דרך מחסומים, גם כשמודיעים שזהו שטח צבאי סגור, גם כשמתחילים האיומים. המימד החומרי של השיירות נטע במשתתפות ובמשתתפים עקשנות: לא באנו סתם לדבר, באנו להעביר משהו, ולא נחזור הביתה עם משאיות מלאות ציוד. ולא חזרנו. תערובת כזו של נחישות ואחריות – כי חבל על מה שאספנו, כי באמת צריכים את מה שהבאנו, כי אנחנו לא צינור להעברת תרומות של גופים בינלאומיים עשירים אלא אנשים שאספו את מה שהם מביאים משכנים ומחברים וממכרים ובוויכוחים מרים סביב דוכני התרמה ברחובות תל-אביב או בפריידיס – היתה בסיס מצוין לגישה שהנחוצה לאנשים כדי לקחת חלק בהתנגדות בלתי-אלימה.

רגע כזה הגיע ביום שבת יפה של אפריל 2001. היינו קצת שיכורי הצלחה משתי השיירות הראשונות, והשיירה הפעם היתה גדולה יותר, והשתתפו בה יותר חברות וחברים פלסטיניים – מכפר קאסם, מג'לג'וליה ומערערה.

כבר הבוקר התחיל אחרת. כמה שוטרים חיכו לנו בתחנת היציאה, ליד רכבת צפון, ניסו לתשאל, קצת להרתיע. המשכנו לכפר קאסם, שם נפגשנו כולנו והעמסנו יחד על שתי משאיות ועשרות מכוניות את כל הציוד שאספנו וקנינו מכספי התרומות, ויצאנו לדרך מזרחה, על כביש 5. המטרה היתה להגיע לכפר יאסוף, מטרה קבועה להתנכלויות המתנחלים, ולכפר מרדה, השוכן למרגלות אריאל. הפעם הופעלה נגדנו משטרת התנועה. שוטרים עצרו אותנו פעם אחר פעם בתירוצים שונים; פעם בתואנה שהשיירה נוסעת לאט מדי ומפריעה לתנועה הבלתי-קיימת בכבישים; אחר כך עצרו השיירה לבדיקת רכב מאולתרת, שבה התגלה שאחת מנוריות האיתות בכלי הרכב המוביל לא פועלת (לאחר מכן התגלה שלא היתה שום תקלה). ג'יפים צבאיים נצמדו לשיירה, מאיצים בה. אבל בסופו של דבר נפטרנו מהם ולאחר שעברנו את צומת תפוח – שמעליה ההתנחלות הכהניסטית תפוח – הצלחנו לחצות מחסום בטון בלתי-מאויש ולהיכנס ליאסוף.

ערכנו מפגש ראשון ממש קרוב לכניסה לכפר. חברי מועצת הכפר בירכו אותנו, ומישהו מאיתנו דיבר. אלוהים עדי שאני לא זוכר מי: היתה לנו נטייה ברורה, אולי מוגזמת לפעמים, להתמקד בפעולה ולא להקשיב לנאומים. אבל אין ספק שקצת הארכנו במפגש הזה: אנשים שתו תה ביחד, דיברו, המומים בעצמם מן המעבר החד מהמתח שהלך ונצבר בדרך לבין האוירה הנינוחה בכפר עצמו. לאחר מכן המשכנו ברגל למרכז הכפר, מלווים משאית עמוסה ומשאירים מאחור את המכוניות החונות, למחסן הראשי שבו התחלנו לפרוק את המטען מן המשאית. לא היו לנו מצלמות וידאו, ורק למעטים היו טלפונים סלולריים. למזלנו, צלם של הטלויזיה הפלסטינית וכתב CNN היו במקום.

פורקים. צילום: רגב נתנזון
החיילים על המשאית, וג'יה סידאוי ממשיך לפרוק. צילום: רגב נתנזון

בעיצומה של העבודה הגיעה למקום כיתת חיילים. הם לא היו רבים; אנחנו היינו כשמונים איש, וסביבנו מאות מתושבי הכפר. מפקד הכיתה עלה על המשאית ודרש להפסיק את הפריקה ולצאת מייד מן הכפר. החיילים ניסו להשליך אנשים מן המשאית; בשקט ובקור רוח הגביר וג'יה סידאוי את קצב הפריקה. המפקד החליט להתמקד בנהג המשאית, שהיה נלהב כל-כך מהצלחת השיירות הראשונות, שבא לפעולה עם בנו הפעוט. באיומי נשק הוא פקד על הנהג להסיע את המשאית; הנהג משך זמן; המפקד החרים לו את המסמכים וניסה להניע את המשאית. חסמנו אותה. המצב הלך והחריף. המפקד הודיע שהכפר מוכרז עכשיו שטח צבאי סגור. הכפר כולו עמד מסביבנו, ורחש עבר בינות האנשים. ברור היה שהמצב נעשה נפיץ – ופריקת המשאית נמשכה, למרות האיומים והדחיפות של החיילים. המפקד הרים את קולו; החיילים ניסו לעצור אחד הצעירים הפלסטינים שאיתנו. שרשרת אנושית הגנה עליו.

תושבי הכפר עקבו אחר המתרחש. ברור היה שהם שומרים על איפוק עצום. מבחינתם, אחרי חודשים שבהם הצבא נמנע להיכנס לכפר שבשטח B, כניסת החיילים לכפר היתה התגרות ברורה; התערבות כזאת בשעה שמעבירים לכפר מצרכי יסוד נחוצים היתה התגרות כפולה ומכופלת. באותם רגעים הם יכלו בקלות לגבור על כיתת חיילים קטנה. הם לא הרימו יד, לא הרימו אבן. האתגר היה שלנו. והאתגר הזה היה כפול ומכופל. ברור היה שמפקד הכוח הלהוט לבצע את מלאכתו – למנוע מאיתנו להשלים את הפעולה – יוצר מצב מסוכן, מסכן חיי אדם. ברור היה שהחיילים אינם יכולים להתגבר עלינו בלי לפתוח באש; אבל אם יעשו זאת, המצב יכול להתלקח בן רגע. עם קומץ חיילים חמושים, שידם על ההדק, בלב הכפר, קשה היה לדעת לאן נגיע. נדמה לי שזה אחד המצבים המסוכנים והמסובכים שבהם הייתי בחיי.

דיברנו אל החיילים ואל תושבי הכפר גם יחד. הודענו שאנחנו ממשיכים בפריקה ואסור להפסיק, והמשכנו, תוך כדי דחיפות. הזהרנו במגפון ממעשים חסרי-אחריות; ניסינו להעביר את המסר גם לחיילים הנתונים למרותו של המפקד, שאנחנו נחושים להשלים את מה שהתחלנו. אז התהפכו היוצרות. התברר שכל נסיון למנוע את הפעולה המשותפת הוא מסוכן, ועדיף להשלים איתו. החיילים שבאו לדכא את הפעולה המשותפת מצאו את עצמם כששלומם – ושלום כולנו – תלוי בכך שלא ינסו לדכא אותה.

הפריקה הושלמה והתכוננו לצאת מן הכפר. הודענו בקול שנעשה זאת, והחיילים הבהירו שלא יפריעו. איני יודע איך החלטנו, ואולי לא ממש החלטנו על זה, אבל בין רגע היציאה ברגל הפכה להפגנה ספונטנית ישראלית-פלסטינית: כל הכפר צועד איתנו ברחוב הראשי לעבר היציאה מהכפר בהפגנה מאולתרת משותפת נגד הכיבוש, צועקים סיסמאות. זאת היתה הפגנה שלא ראיתי כמוה: בסוף ההפגנה צעדה כיתת חיילים שותקת. הם לא צעקו איתנו, לא צריך להגזים, אבל גם לא יכלו למנוע בעדנו. ילדים ניגשו אלינו להודיע, שכוחות צבא ומשטרה נוספים מחכים לנו מחוץ לכפר, ממש ליד הכניסה להתנחלות תפוח. היה לנו ברור שעוד נשלם את המחיר. אבל חשוב יותר היה בעינינו, שלא נמעל באמון שניתן בנו מצד אנשי יאסוף, ושהפעולה עצמה תעבור בשלום, בלי נפגעים. כל כך רציתי אז שהרחוב הראשי של יאסוף יהיה ארוך, ארוך מאוד.

בחוץ חיכו לנו. לרבים מאיתנו זה היה מעצר ראשון, ויש דברים שצריך ללמוד. חררדו לייבנר הדגים איך מתאפקים כשאנשי מג"ב מתנפלים, איך מגינים על הפנים ועל איברים חיוניים תוך כדי מעצר. וג'יה נעצר. במצב הזה לא יכולנו להרשות שייעצר חבר ערבי לבדו. קבוצה יהודית-ערבית לא תוכל להתקיים אם תשלים עם כך שחבריה הערבים ישלמו את מלוא המחיר בפעולות משותפות ואילו היהודים יזכו ביחס מיוחד. כשנגרר לג'יפ, אחזנו בו. כפי שסיכמנו לפני שיצאנו לדרך, חברים וחברות ערבים יגנו על יהודים, ויהודים ויהודיות יגנו על ערבים – זה היה החוזה הקבוע והמוסכם של תעאיוש. התיישבנו על הכביש, אחזנו זה בזה, ונעצרנו – אחד חטף פחות, אחד יותר מכות. אנשי תפוח התקרבו לשער ההתנחלות, ביקשו שיתנו להם לצאת ולתרום את חלקם במכות לשמאלנים. דרויש רבי מג'לג'וליה התמוטט ונזקק לטיפול רפואי במקום. תוך זמן קצר מצאנו עצמנו בדרך לתחנת המשטרה של אריאל.

ד"ר סאלח בדיר. צילום: רגב נתנזון

רק התרחקנו מזירת העימות, והשוטר המזרחי במכונית בה נסענו החל לדבר איתנו. הוא הציץ בנו: לא, אתם לא נראים לי מסוכנים. מה אתם חושבים, שאין לי דברים אחרים לעשות בשבת? אתם יודעים איזה דברים יש כאן? כן, גם אלימות במשפחה, הכל – אתם חושבים שאין לי מה לעשות חוץ מאשר להתעסק עם הכהניסטים? נסענו הלאה והוא הצביע על הבתים על הגגות האדומים: יום אחד, אמר, יום אחד במילא הבחורים עם הקלצ'ניקובים יקבלו את כל הבתים האלה. זה לא ימשיך ככה לתמיד. מי צריך את זה בכלל? אתם חושבים שאני החלטתי על זה?

בתחנת המשטרה בדקנו את עצמנו. עברנו את המבחן: נעצרו חבר ערבי אחד ושבעה פעילות ופעילים יהודים. נאספו מאיתנו טביעות אצבעות ונחקרנו ("התנגדות למעצר" ו"הפרעה לשוטר במילוי תפקידו"). בחוץ עשו חברי תעאיוש מה שצריך לעשות: התנחלו בעשרותיהם בחצר התחנה ולא זזו. הרימו טלפונים והזעיקו תגבורת, דיברו עם תקשורת ועם ח"כים וגם ספגו קללות ואיומים ממספר מתנחלים. חברה אחת, שהיתה צריכה לחזור לתל אביב, כמעט שהורדה מהכביש על ידי מתנחל אלים שרדף אחריה כמה קילומטרים. באחת-עשרה בלילה שוחררנו כולנו, בלי שהוגשו כתבי אישום. הדיווחים בכלי התקשורת בישראל ובגדה המערבית היו אוהדים. הפעולה ביאסוף פתחה את הדרך לפעולות נוספות, המוניות יותר ומאתגרות לא פחות.

התפרסם לראשונה באתר התחברות-תראבוט

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שור

    מול השתוללות של כנופיות רצח חמושות שלא מהססות לרצוח תינוקת באיתמר, מתפלל בקבר יוסף ולירות אלפי טילים על כפרינו וערינו, לרבות אוטובוס תלמידים, ברור שלצערנו לא יהיה שלום אמת בעתיד הנראה לעין.
    בשטחי יו"ש ששוחררו בשנת 1967 מתגוררים מעל 700 אלף יהודים, ניטעים כרמים בהרי יהודה ושומרון באדמות בהן לא גר אף אחד וזו המציאות שתשרור בעשרות השנים הקרובות עד להגעה לשלום אמת של חיים משותפים בארץ הזו.
    חג פסח שמח,
    שור

  2. שושנה חן

    זוכרים את המארועות ואת האוירה ששררה לפני עשר שנים. עם כל הקושי והכאב-עדיין היו יותר ציפיות והרבה יותר תקווה.

  3. מאיר עמור

    גדי תודה עבור האינפורמציה, הפרספקטיבה והרצון הנחוש.
    מאיר עמור

  4. חיה נח

    אפשר להתגעגע לזמנים שבהם פעילות בלתי אלימה הסתיימה ללא מעצרים, כתבי אישום והתדיינויות יקרות בבתי המשפט. עשר שנים אחר כך בתחומי הקו הירוק פעילים משלמים מחירים גבוהים ביותר. על ארועי אל עראקיב ראו עדות אישית ביומנו של תבוסתן:
    http://www.defeatist-diary.com/index.asp?p=articles_new10463&period=28/12/2010-23/2/2011

  5. מישהי

    אינשאללה נדבק בזה באזורים השונים בחיינו