בנוגע לצביקי

מי שרוצים לראות איך בונה המדינה ומתחזקת אפרטהייד משפטי בשטחים, וכיצד היא מאפשרת את צמיחתם של ארגוני טרור יהודיים שהופכים עם השנים לחלק אינטגרלי מהאלימות הממוסדת, קיבלו הזדמנות נדירה לכך בהכרעת הדין בעניינו של צבי סטרוק – שהורשע לפני מספר שבועות בחטיפה, בהתעללות קשה בילד פלסטיני סמוך לשילה וכן במעשי תקיפה אחרים. אני כותב שההזדמנות נדירה, לא משום שהכרעת הדין חריגה ביחס לתיקים הנוגעים במעשי אלימות על רקע לאומני של יהודים כנגד פלסטינים; הכרעה זו דווקא אופיינית להחריד בנוף השיפוטי של מערכת המשפט הישראלית. הייחוד שאני מצביע עליו מתייחס לעובדה שהתיק הנ"ל בכלל הגיע עד כדי התדיינות והרשעה בבית המשפט, שכן רק אחד מעשרה מקרים מגיע לכדי פתיחת חקירה ובדיקה. מרבית התיקים פשוט לא מגיעים לכותלי בית המשפט.

עובדה זו איננה מקרית, והיא קשורה במדיניות ממוסדת של יחס מפלה, עוין ורשלני של המשטרה והצבא בשטחים כלפי מתלוננים פלסטינים וכן בחוסר נגישות פיזית של האוכלוסייה הפלסטינית למערכות אכיפת החוק. התנהלות זו מביאה לחוסר אמון מוצדק של הפלסטינים במערכת אכיפת החוק הישראלית – שאמורה להגן מכוח דיני הכיבוש ואמנות זכויות האדם הבינלאומיות והחוק הישראלי על אותה אוכלוסייה שבשליטתה.

מדיניות זו של התרשלות מכוונת היוצרת שתי מערכות משפטיות ומוסריות נפרדות אינה נגמרת בתפקודם הלקוי של המשטרה והצבא. היא ממשיכה גם בגרירת הרגליים של הפרקליטות, שמתבטאת בהעדר מוטיבציה להגשת כתבי אישום, להורות על השלמות חקירה, לעמוד על שתי הרגליים האחוריות ולהתעקש על סעיפי ההרשעה וגזרי דין חמורים יותר. יחס מפלה זה ניתן לזהות, למשל, בחוסר השוויון שביחס הפרקליטות לעבירות אלימות על רקע לאומני בין נאשמים ערבים ליהודים, כאשר במקרה הראשון היא ממהרת להכריז על התיק כתיק ביטחוני – אפילו בעבירות של אלימות כלפי רכוש יהודי, כגון עבירות של גניבה חקלאית וכדומה.

מאידך, בעבירות של אלימות קשה כנגד ערבים או רכושם שבוצעו על ידי יהודים כיחידים או כארגונים (כגון תג מחיר, כהנא חי, נוער הגבעות ואחרים), "שוכחת" הפרקליטות לציין שמדובר בעבירת ביטחון על כל המשתמע מכך מבחינה הצהרתית ומדיניות ענישה שאליה היא שואפת ומשווה עם הכרזה כזו.

במקרה הנ"ל הואשם והורשע צבי סטרוק בחמישה סעיפי אישום של חבלה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 335(א)(2) בנסיבות סעיף 333 ועבירה של חטיפה לשם חבלה חמורה לפי סעיף 374, וכמו כן בשלוש עבירות של תקיפה לפי סעיף 379 ועבירה של היזק לבעלי חיים לפי סעיף 451. הושת עליו עונש של 18 חודשי מאסר בפועל. גזר דין זה מחייב הרמת גבה על הקלות הבלתי נסבלת שבה מתייחס בית המשפט לעבירות שבהן הוא עצמו הרשיע את צבי סטרוק – עבירות שהיו אמורות להבטיח גזר דין חמור יותר, כראוי לחומרת פשעים אלה.

כמובן שיבואו אחדים ויטענו שכל מקרה לגופו, ושהעונש הזה מצביע על מלאכת "האיזונים" שהייתה מול עיני בית המשפט. אך האם השיקולים בתיק זה לא היו אמורים דווקא להביא את בית המשפט להחמיר עם צבי סטרוק, במקום להעניש אותו בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות וחטיפה כאילו הוא מענישו על תקיפה סתם או על היזק לבעל חיים, לא יותר? בחינה של הכרעת הדין מלמדת על הלך הרוח שנוטה להתעלם מכל הסיבות להחמרה עם הנאשם, וכן עושה שימוש בסאב-טקסט או בנימה לקונית, מתרצת ולא ביקורתית.

האם מי שמואשם בסדרה של תקיפות, בחטיפה בהתעללות על רקע לאומני בילד פלסטיני, ולאורך כל המשפט אינו מביע כל חרטה (ולצורך העניין גם לא איש מבני משפחתו, שהמשיכו במסע ההסתה כנגד "הערבים ככלל" לאורך כל המשפט); האם מי שלא שיתף פעולה עם רשויות החוק והסגיר את חברו שהשתתף בתקיפה, בחטיפה, בהתעללות וגם בירי אל עבר שאר הילדים הפלסטינים שהיו באזור – האם אין סיבה להחמיר עימו?

האם העובדה שלא מדובר באירוע יחיד אלא בכמה אירועי תקיפה ובכמה קורבנות איננה סיבה להחמרה? האם העובדה שאדם חוטף ילד, מכה אותו, מתעלל בו לאורך זמן בסגנון התפוז המכאני, מפשיט אותו מבגדיו וזורק אותו למות עירום ומקיז דם בשדה פתוח, איננה סיבה מספיק מזעזעת לומר שאיש כזה לא ראוי אפילו להיות אבא לילדיו – שאותם מוצא קצין המבחן כסיבה להתחשבות בנאשם, וזאת למרות שכביכול הוא נמנע מהמלצה? האם אין זו אלא עוד הכרזה מצערת שבית המשפט איננו רואה קורבן אלימות ערבי כיהודי, שילד כמו עמראן פראח לא נתפס באמת כילד שאת גופו, כבודו וילדותו הרסו שני עבריינים אלימים חדורי שנאה?

על כך אתן לכם לחשוב בעצמכם. השאלה הבוערת בעיני כעת, היא אם וכאשר יגיע התיק לבית המשפט העליון, ייצא זה בהכרזה אחרת. כזו שאומרת שדמו, כבודו וחירותו של ילד פלסטיני זהה לזו של ילד יהודי.

הכותב הוא היועץ המשפטי לשעבר של ארגון מוסאוא לזכויות המיעוט הערבי בישראל