• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

כלכלת כיבוש בראי פמיניסטי

הפרספקטיבה הפמיניסטית, שלא נענית להפרדה בין השמאל המדיני והשמאל הכלכלי, הולידה חשיבה מחודשת על הסוגיה של צדק חלוקתי גם מעבר לקו הירוק. זה קרה גם כי פמיניסטיות לא מהססות לדחוף את האף לעניינים "לא להן" כמו כלכלה
מירב אמיר

מזה למעלה מארבע שנים מנהל ארגון קואליציית נשים לשלום את פרויקט המחקר "מי מרוויח מהכיבוש". העובדה שמתוך ארגוני השמאל הרדיקאלי, היה זה דווקא ארגון פמיניסטי שיזם פרויקט שכזה מעלה לא אחת את השאלה מה בין פמיניזם לכלכלת הכיבוש. הקואליציה משלבת את החתירה לסיום הכיבוש וקידום הרעיון של שלום צודק לכל תושבי האזור, מתוך פרספקטיבה פמיניסטית המתייחסת אל הקשר המהותי בין הצורות השונות של הדיכוי שבכיבוש – הצבאי, הגזעני, האנטי-דמוקרטי – לבין דיכויים אחרים – מגדריים, מיניים, מעמדיים. מתוך הפרספקטיבה הזו, חותרת הקואליציה תחת ההפרדה שיש בשמאל הישראלי בין השמאל המדיני לשמאל הכלכלי.

בנייה בהר חומה. אי אפשר להסתפק בסיסמה השחוקה-משהו "כסף לשכונות ולא להתנחלויות". צילום: אן פאק / אקטיבסטילס

רבים וטובים לפניי הצביעו על העיוותים שהפיצול הזה יוצר, כמו למשל, שאין כל קשר בין העמדה של המפלגות השונות בישראל המפוצלות בין שמאל וימין, לבין השמאל הכלכלי כפי שמתבטא ברוב מדינות המערב. כך יכולות להיווצר אנומאליות כמפלגת העבודה, המתויגת כמפלגת שמאל בעוד היא מקדמת אג'נדות ניאו-ליברליות. כמובן שהפיצול הזה לא רק משפיע על המפה המפלגתית בארץ, אלא גם על הארגונים הפוליטיים והארגונים לשינוי חברתי. זוהי, כמובן, לא הסיבה היחידה שבעטיה המחנה הפוליטי המתנגד לכיבוש התעלם מהצד הכלכלי של הכיבוש במשך מרבית תקופת פעולתו.

בקרב חוקרי כיבוש שונים קיים ויכוח ער בשאלה האם ניתן לכנות את השליטה החוץ-טריטוריאלית של מדינת ישראל כקולוניאליזם. אחד הטיעונים החזקים כנגד התפיסה שרואה את הכיבוש כצורה של קולוניאליזם מאוחר מתבססת על כך שקולוניאליזם הוא קודם כל פרויקט כלכלי; צורה של השתלטות על אזורים שמטרתה הראשונה היא ניצול משאבי הטבע המצויים בהם, כאשר בהמשך גילו שאפשר לנצל את המשאבים האנושיים, הגיאוגרפיים וכו'.

בין אם הכיבוש והאחיזה בשטחים – הגדה, עזה, מזרח ירושלים והגולן – במהלך מלחמת ששת הימים ומאז נעשה בכוונה תחילה, או שזו טעות היסטורית שאיתה אנחנו חיים עד היום, ברור שהמוטיבציה הראשונית להשתלטות על האזורים האלה לא הייתה קשורה במשאבי הטבע שלהם. אלה לא אזורים שיש בהם נפט, זהב או כסף, וישראל מצאה דרכים להגיע אל מצבורי המים שיש בגדה הרבה לפני ששלטה בשטח. אין זאת אלא, שהסיבות האידיאולוגיות, הדתיות, הפוליטיות והאסטרטגיות-הביטחוניות הקדימו בהרבה את המוטיבציה הכלכלית.

כמובן שכבר היו מי שהצביעו על הרווחים הכלכליים של ישראל מהשטחים הכבושים – הנדל"ן, המים, המחצבים שבכל זאת קיימים, וכמובן כוח האדם הרב והזול שהיה זמין למשק הישראלי במשך שני העשורים הראשונים של הכיבוש. כמו כן, השליטה במשק הפלסטיני ודיכויו כמשק מתחרה למשק הישראלי, היוותה גם היא מוטיבציה כלכלית להמשך הכיבוש. אולם כל אלה נראים זניחים ושולייים לעומת המוטיבציות האחרות שמביאות ממשלה אחר ממשלה בישראל להמשיך ולשלוט באזורים אלה. אולי גם הקולניות של האידיאולוגיות והנראות של האלימות שבמשך זמן רב משכו את תשומת לבנו, עד כי לא התפנינו לראות את המוטיבציות הכלכליות להמשך הכיבוש, שרבות מהן פועלות בשקט, הרחק מחשיפה.

הפרספקטיבה הפמיניסטית, שלא נענית להפרדה בין השמאל המדיני והשמאל הכלכלי, הולידה חשיבה מחודשת על הסוגיה של צדק חלוקתי. מושג זה מקושר עם הוגים ליברליים, כמו ג'ון רולס, אבל ניתן לחשוב עליו גם מפרספקטיבות רדיקליות ופמיניסטיות שחורגות מעבר לפורמליזם הליברלי.

ההתנחלות חשמונאים ותושבי ניעלין. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

בעידן הקפיטליזם הגלובלי, ניתן לומר באופן גורף שכל חברה לוקה בחסר בכל הנוגע לצדק חלוקתי, וישראל אינה חורגת מכלל זה. כשבוחנים כל חברה לגופה, חשוב לבחון מהם המנגנונים שמתחזקים את הצדק החלוקתי, ומאפשרים לו להמשיך ולהתקיים. בשונה מארגונים אחרים שעוסקים באי-השוויון הכלכלי, הפרספקטיבה שלנו כפעילות פמיניסטיות אינה מקבלת את תחומי הקו הירוק כאזור שבו אמור להופיע הצדק החלוקתי. אם נבחן את כל מי שנמצא תחת השלטון הישראלי, בין אם בתוך ישראל הריבונית ובין אם בשטחים הכבושים, תצטייר בפנינו תמונה קשה הרבה יותר של אי-השוויון בהקשר המקומי. פרויקט "מי מרוויח מהכיבוש" צמח מתוך הפרספקטיבה הזאת, ובתוך כך חרג משתי הגישות הרווחות שדיברו על הכלכלה של הכיבוש לפניו:

את הגישה הראשונה אפשר לתמצת בסיסמה השחוקה "כסף לשכונות ולא להתנחלויות" (שלא נראה לי ששיכנעה אי פעם מישהו, לא רק מכיוון שהיא לא מדויקת, אלא גם, ואולי בעיקר, מכיוון שמי שצעקו אותה תמיד נתפסו כאליטה אשכנזית מבוססת). לפי גישה זו הכיבוש הוא נטל כלכלי על המשק הישראלי, ושואב כספים רבים שהיו אמורים להיות מוזרמים לחינוך, לרווחה, למערכת הבריאות וכו'. מאחורי הטיעון הזה מסתתרת הטענה שהכיבוש הוא רק נטל ולכן אין לכיבוש הגיון כלכלי משל עצמו, והכלכלה משועבדת לצרכי האידיאולוגיה או הפוליטיקה. זוהי טענה בעייתית, במיוחד אם אנחנו מדברות על תופעה שנמשכת למעלה מארבעים שנה. כל תופעה בסדר גודל כזה זקוקה לבסיס כלכלי כדי להתקיים.

הגישה הרווחת השניה הצביעה על פן מאוד צר בתוך כלכלת הכיבוש: הייצור בהתנחלויות. הגישה הזו מייצרת אשליה חזקה מאוד, שניתן לראותה בקרב השמאל הישראלי, לפיה מוצרי ההתנחלויות הם חזות הכל. אלא שהתעשייה היצרנית בשטחים היא דווקא זניחה מבחינה כלכלית; רוב ההתנחלויות והמתנחלים לא מתפרנסים מהייצור שמתרחש בשטחים אלא מעבודה באזורים העירוניים הגדולים בישראל – בגוש דן או מסביב לירושלים.

מעבר להטיה העובדתית, ההתמקדות במוצרי ההתנחלויות יוצרת בעיה נוספת מהזווית האקטיביסטית. היא מעודדת סוג של אקטיביזם מופרט ואינדיווידואליסטי, ומקדמת פרקטיקה טהרנית, פסאודו-פוליטית, של "נקיון כפיים". הפמיניזם לימד אותנו, שפעולה המתרחשת בפרטי, מהפכנית ככל שתהיה, הינה נטולת משמעות פוליטית אם לא תופיעה בתוך התארגנות רחבה שדואגת לתמוך בה, להרחיב את בסיס הפעולה שלה ולהעניק לה משמעות. לכן, כשבאנו לחקור את נושא כלכלת הכיבוש הפכנו את החשיבה הזו על ראשה. במקום להסתכל על כספי הציבור האבודים כהפסד קולקטיבי, ביקשנו לבדוק איפה נמצאים האינטרסים הכלכליים המעורבים בהמשך השליטה הישראלית בשטחים הכבושים. לשם כך צריך לבחון את כלל הפעילות הכלכלית סביב הכיבוש ולא להסתפק בנושא הצר של תעשיית ההתנחלויות.

כלכלת הכיבוש היא בראש ובראשונה כלכלה מיליטריסטית. ביקשנו לפיכך לבדוק את הצורות הספציפיות שהמיליטריזם הזה מקבל בשטחים, מעבר לתעשיית הנשק המשגשגת כאן, וחקרנו את הפריפריה של התעשייה הביטחונית, את מה שנושק לנשק, את מערכות השליטה באמצעות הפעלת כוח עקיף. בדקנו אילו חברות מעורבות באמצעי השליטה באוכלוסייה שישראל מפעילה על הפלסטינים בשטחים: מי בונה את החומה ואת המחסומים; מי בונה את הקרוסלות במחסומים – הצרות מהקרוסלות הסטנדרטיות ולא מאפשרות לאם לעבור ביחד עם ילדים קטנים; מי מתקין את מערכות גלאי התנועה מסביב להתנחלויות, שמונעות מחקלאים שחלקות האדמה שלהם קרובות להתנחלויות מלהגיע אליהם ומי מתקין את "רואָה יורָה", המערכת המופלאה שמאפשרת בו זמנית לצה"ל גם לחסל מרחוק את כל מי שנכנס ל"אזורי המוות" בעזה (וגם להתגאות בג'נדר מיינסטרימינג שהוא עושה באמצעות השילוב של נשים במקצעות קרביים).

מי בונה את הקרוסלות במחסומים? צילום: אקטיבסטילס

בנוסף לכלכלת הביטחון, המחקר שלנו עוסק גם בכלכלת ההתנחלויות. למרות הביקורת שלנו על העיסוק במוצרי התנחלויות, אנחנו כן סוקרות את החברות שפועלות בהתנחלויות – אבל בבואנו לעשות זאת אנחנו מחפשות לא רק את מי שמייצר בהתנחלויות, אלא גם, ובעיקר, את מי שבונה ומממן את הבנייה בהתנחלויות, ומי שמאפשר להן להתקיים בזכות השירותים שהוא מעניק להן (חברות תחבורה, תקשורת, קמעונאות ושירותים אחרים). יתר על כן, מהמחקר שלנו עולה כי במסגרת כלכלת הכיבוש יש גם פעילות עסקית המבוססת על השליטה הישראלית בשטחים הכבושים. מתוך פרספקטיבה שרואה את הסוגיה של הצדק החלוקתי לא רק כסוגיה פנים-אזרחית של תושבי ישראל הריבונית, בדקנו על איזה משאבים קולקטיביים השליטה הצבאית של ישראל בשטחים מאפשרת לחברות מסחריות להשתלט.

המחקר שלנו מצא שבחסות השליטה הזו, חברות ישראליות ובינלאומיות עושות שימוש במשאבי טבע מתכלים בשטחים. תעשיית הבנייה הישראלית, גם זו שנמצאת בתוך הקו הירוק, תלויה במחצבים שבאים ממחצבות שנמצאות בשטחים. כמו כן, חברות ישראליות ובינלאומיות כורות משאבים אחרים בשטחים, כמו מלח, ומזהמות את האוויר, האדמה והמים (כדאי להזכיר בהקשר הזה שבאמנת ז'נבה הרביעית ישנו איסור מפורש על המעצמה הכובשת לעשות שימוש במשאבי טבע בשטח הכבוש לטובתה).

משאב נוסף שעומד לרשותן של חברות בזכות השליטה הישראלית בשטחים הוא כוח העבודה הפלסטיני. השליטה הישראלית במשק הפלסטיני והדיכוי הכלכלי של המשק הזה יצרו אפשרויות נוחות לכוח עבודה זול. יש לזכור שתעסוקה בתנאי כיבוש היא נצלנית באופן עקרוני, גם אם לכאורה משולמים לעובד כל התנאים המגיעים לו לפי חוק. מעצם העובדה שעל העובדים לקבל אישור ביטחוני בשביל להיכנס לשטח אזורי התעשייה, ושכל ניסיון התארגנות או לדרישה של זכויות עובדים אינו רק מוביל לפיטורין, אלא גם לשלילת האישור הביטחוני לעבוד, לא ניתן בהקשר הזה לדבר על שוק עובדים חופשי. בתנאים אלה, ההעסקה היא בגדר כבילה של העובד למעסיקו, והיא מחייבת ניצול (כי העובדים הפלסטינים בחברות ישראליות "לא מתעקשים על משכורת מינימום", כפי שטענה פעם מנהלת אזור התעשייה ברקן שליד אריאל). גם הממצאים של "קו לעובד" לאורך השנים מראים זאת שוב ושוב.

בנוסף למשאבי הטבע ולכוח העבודה, גם השוק הפלסטיני עצמו, מעצם היותו שוק שבוי, משמש מקור של רווח עבור חברות ישראליות וחברות בינלאומיות שפועלות בארץ: ישנו מספר מועט של חברות שנהנות ממונופול מוחלט על אספקת מוצרים מסוימים לשוק הפלסטיני (חברות דלק, בנקים ישראלים); ספקי מוצרי צריכה שנהנים מכך שיש להם גישה לשוק עולם שלישי במרחק נסיעה קצר, ויכולים למכור בשוק הפלסטיני סחורות שלא יכלו למכור בשוק בארץ כמו סחורות פגומות או מוצרי מזון שכמעט פג תוקפם.

***

דלית באום, שהקימה את הפרויקט וריכזה אותו עד לאחרונה, טוענת שהפעילות של "מי מרוויח מהכיבוש" מאופיינת בכלי יסוד נוסף, אותו היא מכנה "החוצפה האינטר-דיסציפלינרית הפמיניסטית". מכל תחומי המחקר של מדעי החברה היום, התחום הכי מגודר ושמור הוא הכלכלה. כנראה שהפרקטיקה האקדמית הפמיניסטית, שבהכרח פולשת לתחומים שמגודרים בפניה, שלא מהססת לערבב בין מומחיויות ודיסציפלינות שונות, שמעזה לבוא "מבחוץ" לתחומים "לא לה", היא זו שהכשירה אותנו להיכנס לתחום מבלי שמישהו נתן לנו את האישור לעשות את זה.

הכותבת היא רכזת בפרויקט "מי מרוויח מהכיבוש", והדברים מבוססים על הרצאה שנתנה במסגרת "עיצוב מדיניות פמיניסטית" – סדרת מפגשים של הפורום ללימודי נשים עם NCJW באוניברסיטת תל אביב

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דניאל

    שוב, כשמערבים דעות של שמאל רדיקלי או דעות פוליטיות בכלל. ובאופן לא קשור בעליל דוחפים להם את הקשר לפמניזם. יוצרים מצב של הדרה של חצי מהאוכלוסיה. אין כל סיבה לשלב כאן פמיניזם ועוד בטענה המבזה של "תחום לא לה", אולי פשוט תכתבי את דעתך כבן אדם מבלי להתייחס להיותך לוחמת שוויון מגדרי, זה יכול לתרום הרבה יותר לשוויון. זה שאת כותבת שזה כביכול תחום לא לך מצביע על רגשי נחיתות ולא על פמניזם.

  2. אירית הלפרין

    מאמר מצוין והלואי וכן ירבו

  3. עמוס

    דניאל, קצת נמאס חלוקת הציונים כאן – למה נכתב, האם נכתב ראוי, איך *כן* היה צריך להיכתב, *מה* היה צריך וכו. יש לך דיעה בנושא – כתוב אותה. אין לך או שאתה חושב שהנושא לא ראוי – שתוק. ובכלל – האינטרנט פתוח, ואתה חופשי לפתוח אתר שיפרסם מאמרים ראויים בעיניך. הכותבת כתבה את דעתה. אז מה, הכותבת צריכה דווקא לכתוב את דעתך?

  4. דניאל

    על חופש הביטוי והביקורת שמעת? האתר הינו אתר ביקורתי, ראוי גם שנבקר את המאמרים מלבד כתיבת תגובות כגון "מאמר מעולה". אין כל סיבה שמי שלא מסכים עם אופן הצגת נושא מסויים לא יביע את דעתו על כך. זכותי המלאה להביע את דעתי, גם אם לדעתך היא לא רלוונטית.
    זכותי לומר שנושא מהותי כל כך כגון שוויון מגדרי, איננו מנת חלקן של בודדות, אלא של כלל האוכלוסיה. שימוש בפמניזם על מנת להציג דעה לא קשורה רק מוזיל את ערך המושג.

  5. מאור מלחי

    א. ביישובים/שכונות העירוניים (מעלה אדומים, הר חומה, אריאל וכו'), המרויחים העיקריים הם פשוט מי שמשיג בית במקום מרכזי יחסית ובמחיר נוח.
    ב. ביישובי גב ההר, הפעילות הכלכלית העיקרית היא פשוט ציבורית: מוסדות הוראה, אנשי ביטחון, אחזקה, הסעות וכו'. 65% מהמועסקים בגוש קטיף עבדו בשירות הציבורי. לא אתפלא אם ברוב יישובי גב ההר, שבהשוואה לגוש קטיף הן מבודדות ופחות חקלאיות, השיעור גבוה עוד יותר.
    אולי לא סקסי או קונספירטיבי במיוחד לומר שבעיקר המתנחלים מרויחים מהתנחלות, אך זו האמת.
    ג. בכל מיקרה, הפן הכלכלי אינו חשוב במיוחד- ולראיה גוש קטיף, שלמרות החקלאות הניכרת שבו, השיקול הכלכלי לא שיחק שום תפקיד בדיון על פינויו.

  6. ארווין שמש

    אין ספק ניתן לעשות כסף מעבר לקו הירוק, שכן היכן שיש אנשים ישנם מזומנים.
    עם זאת, השאלה שכדאי לשאול היא איזה עסקה אלטרנטיבית מפספסות החברות והאנשים שמעורבים במפעל הכלכלי ואם קיימת עסקה אלטרנטיבית שכזו, האם היא כדאית.
    תחושת הבטן שלי אומרת שהפעילות הכלכלית בשטחים אינה נכס כלכלי יוצא דופן, אבל מעניין אותי לדעת אם התייחסתם לנושא.

  7. מירב

    דניאל, אני לא רואה בפמיניזם מוצר או מפלגה פוליטית שצריך לדאוג ליחסי הציבור שלה. זו השקפה פוליטית, והמאמר מנסה להסביר איך היא תורמת לבחינה הביקורתית על כלכלת הכיבוש.

    מאור, המאמר לא טוען שהמתנחלים לא מרוויחים, הוא רק טוען שלהסתכל על תוצרת ההתנחלויות כתחום הכלכלי היחיד שמעורב בכיבוש זו הסתכלות חלקית ולא מספיקה.

    ארווין, המאמר לא בוחן את הכדאיות הכלכלית של ההשקעה בכיבוש, אלא רק טוען שצריך לראות איך זה חלק אינטגראלי מהכלכלה הישראלית בכלל.

  8. פמניסטית מהמרכז

    המשפחה שלי בניר עם הרוויחה קאסמים על בית הילדים בגלל הכיבוש הזה.
    סליחה אולי אחרת היו קאסמים על תל אביבי
    ולגבי סיבת הכיבוש אני מזכירה בגלל שישראל היתה בסכנה (אנשים ישבו במקלטים בששת הימים )
    נמאס לי לקרוא כתבות מוטות של פמניסטיות שאדישות לגמרי לסבל של בנות עמן .
    כשדוברת מחסום ווטש מחבקת את אם הרוצח של משפחת פוגל אין לי כוח יותר לשמוע פמניסטיות של השמאל המדיני .

  9. גידי

    אני מבין שלדעתכן תמר פוגל הזמינה את רציחת רוב משפחתה בוכלל אחותה התינוקת בשביל ביטוח החיים שלהם ?
    מאמר מבחיל בעיני
    אולי תשאלו את עצמכן גם מה המוטביציה החבוייה שלכן במחקר שלכן ובפרסום של המאמר שלכן.
    בעצם אולי עדיף לא לדעת .
    מזעוזע
    גידי