• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

עִבְרִים וַעֲרָבִים, כֻּלָּם מְסֻבִּים

מחג בעל אופי של מחוות קירבה, ידידות, פיוס, ואיחוי שסעים בין יהודים למוסלמים הפכה "המימונה" בישראל לחג גרגרני, כשהאשכנזים ממלאים בו כרסות ועושים באמצעותו הון פוליטי
עמוס נוי

הקטע הבא הוא על חג המימונה ולכבודה. אחרים ואחרות, מלומדים ומלומדות ממני, כבר תיעדו, רשמו, ניתחו, ופירשו רבים מהיבטיו של החג המיוחד הזה (רשימה מיידית וחלקית: בן-עמי, עבו, סלושץ, הירשברג, נוי, ברונו ומלכא, גולוון, לג'י, שטרית, סניבאל, קנטרוביץ, איינהורן, בן-נון, קשאני, ווסטרמארק, סלמון, אלון, גולדברג ואחרים).

אחרים ואחרות, מלומדים ומלומדות ממני, כבר דנו וחקרו, מתוך מתודולוגיות ודיסציפלינות מגוונות, לעתים מתחרות וסותרות, לעתים משלימות ונארגות, את מקורותיו – הסבוכים, רבי העניין, המהווים צומת רבת פנים של טקסיות סימלית מורכבת ועמוקה, ושל הקשרים דתיים, עממיים, אקולוגים, תרבותיים, חברתיים, פסיכולוגיים ומגדריים.

אני מבקש רק להזכיר היבט (והקשר) משמעותי ומרכזי, אולי אפילו מהותי (כך, לפחות, על-פי מאמרו מאיר העיניים של הרווי גולדברג) של החג, כפי שהתקיים, וכפי שהוא מתקיים בזיכרון – אבל מושכח בשיטתיות על ידי דוברים רשמיים כאן – בכל מחוזות צפון אפריקה: זהו חג שהשכנים המוסלמים נוטלים בו חלק (סימלי ומעשי) פעיל;

זהו חג שבמרכזו איחוי הרקמה החברתית (הרב-דתית ורב-אתנית) לאחר הפירוד בין יהודים ומוסלמים שנכפה עליהם על ידי חוקי כשרות הפסח; זהו חג שפיוס, כיבוד הדדי, ואחווה יהודית-מוסלמית מודגשים בו במובהק. זהו חג שבו, במקומות שונים, השכנים המוסלמים מביאים את החמץ הראשון (קמח או מאפה), או שיבולים ירוקות, פול, דבש, פרחים, חלב, חמאה, תאנים, והם מתקבלים בקריאה המסורתית להצלחה ובתשורה סמלית (לעתים חתיכת מצה). זהו חג שבו מוזמנים היהודים אל גני המוסלמים, כדי שברכתם תשרה על הארץ ותנובתה;

ציפי לבני בחגיגות המימונה בשנה שעברה. האשכנזים מחליפים את המוסלמים, אבל לעומתם – באים בידיים ריקות. צילום: ציפי לבני, cc by-nc-sa

זהו חג שבו הנשים היהודיות מורשות ומתקבלות בברכה כשהן באות ללקט כאוות נפשן לקט בשדות התבואה; זהו חג שבו גברים ונשים מוסלמים משאילים בגדי חמודות לשכניהם היהודים, כדי שאלה יתלבשו בהם (במסגרת טקס היפוך קרנבלי מובהק שלא נעסוק בו כאן).

כפי שכותב פרופ' בן עמי, "יחס הקירבה בין יהודים ומוסלמים בולט ביום הזה, ולא רק בצפון אפריקה". אכן, בכל ארצות האיסלאם אנו מוצאים חגיגה דומה – גם אם כי לא ברמת המורכבות הטקסית וברבדים התרבותיים העמוקים ורבי המשמעות של המימונה – ביום שלאחר שביעי של פסח. בפלסטין/ארץ-ישראל (ע"פ לונץ ואח"כ גראייבסקי) הביאו הפלחים לשכניהם היהודים אגד שבלים ירוקות תמורת פיסת מצה, ובירכו את היהודים בסנת אל חדרה (שנה ירוקה, פורייה).

בירושלים ובחברון (ע"פ יעקב יהושע ומנשה מני) הוזמנו השכנים הפלסטינים בתום החג לסעודה האחרונה של מאפי קמח מצה. בכורדיסטאן שלחו ביום הזה המוסלמים ליהודים שבלים (ע"פ בראואר), ובקווקז ופרס התייצבו המוסלמים לברך עם קמח או מאפה חמץ ראשון (אגב: גם מחוות איחוי דומות בכיוון השני – ובו מתייצבים יהודים עם סירים גדושים בתום הרמדאן אצל מכריהם המוסלמים – נרשמו בסוריה, פלסטין, עיראק, מצרים.)

במלים אחרות, בעוד אשר במדינות הנוצרים לבש פסח=פסחא (שבו נצלב ישוע) דמות של פולמוס, היסטוריה "רשמית" והיסטוריה-שכנגד, ותחרות דמים מרה לחיים ולמוות על אהבת האל וחסדו, ששיאה בעלילות הדם, כמובן (בדימויים ההדדיים של יהודים ונוצרים בהקשר של פסח עוסק ספרו המרתק של פרופ' יובל שני גויים בקרבך), הרי שבארצות האיסלאם הוא לובש אופי של מחוות קירבה, ידידות, פיוס, ואיחוי שסעים. שתיאור נפלא ורב חן שלה בקטע מפיוט למימונה של ר' דוד בוזגלו ז"ל (וביצוע מושר שלו במאמרו של אלמוג בהר).

וִילִיד עֲרָב זֶה דַרְכּוֹ. עַד עַתָּה תּוֹךְ מָרוֹקוֹ
וְלַיְהוּדִים כְּעֶרְכּוֹ. יַקְרִיב מִנְחָה שְמֵנָה.
שְׂאוֹר וּדְבַשׁ וּתְבוּאָה. חֲלֵב פָּרָה בְּרִיאָה.
דָּגִים נַעְנָע וְחֶמְאָה. עִם פִּרְחֵי בָּר וְגִנָּה
שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים, יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים.
וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים. עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה.
וְלָבְשָׁה הָעִבְרִיָּה. תִלְבֹּשֶׁת עַרְבִיָּה.
וְגֶבֶר עִם אַדְרָעִיָּא. וּקְטֹרֶת מֹר וּלְבוֹנָה.
וְלֹא נִכָּר הָעִבְרִי. לִפְנֵי אָחִיו הַהֲגָרִי.
אִם עִירוֹנִי אוֹ כַּפְרִי. רוּחַ כֻּלָם נְכוֹנָה

כמובן, שהיבט מרכזי זה של החג הושכח, הושתק, והוכחש, והפער המכאיב שבין הזיכרון המשותף של יהודי מרוקו – על כל גוניהם ה"פוליטיים" בישראל של היום – לבין דוברים "רשמיים" המדברים בשמם ומטעמם-כביכול, הלך והתרחב.

אין בכוונתי לעסוק כאן בנושא החשוב, המעניין, והראוי לדיון של התמורות בצביונו של החג ובתהליכי הסיגול שהוא עבר במדינת ישראל – מחג צנוע, משפחתי, קצת מבויש, ואולי מבוזה בשנות החמישים לסוג של קריאת תגר מעצימה כלל-מזרחית וכנכס סמלי בידי מניפולטורים מכל הסוגים, אבל פטור בלא אשכנזים אי-אפשר (שכן, המקהלה האוטומטית של תגובות אשכנזיסטיות יבבניות, המתעוררת ב"העוקץ" כל אימת שדיון הוא "מזרחי" מדי, כבר ממתינה לליטרת המופלטה שלה). באופנים רבים, הוטענה תשתית המחוות של פיוס ואחדות חברתית, המאפיינת את החג, בתכנים חדשים, כשהאשכנזים ממלאים כאן את תפקיד המוסלמים. אלא שהמוסלמים באו עמוסי מתנות וטעמו כזית, ואילו האשכנזים מתייצבים בידיים ריקות ויוצאים בקיבה מלאה.

גם האופנים שבהם האשכנזים השליכו (והמזרחים הפנימו) את הבולמיה הגרגרנית שלהם על מארחיהם ראויה לציון בהדגמה מטאפורית וציורית: כך הפכה בפיהם ה"תַּסעֱדו" המקורי (שעניינה ברכה לאושר והצלחה, "תאושרו" בשפה תנכית מליצית) ל"תִּסְעדו", כלומר להזמנה לאוכל (החביבה כל כך על שמאל וימין אשכנזי, ר' מסתרי השמאל הקולינארי).

כך היתה המופלטה, סמל של מעבר מאופק ומרוסן ממצה לחמץ, לאמצעי ההלעגה על מרוקאים, כמו דמותו של דוד לוי ב"חרצופים", שזו המלה היחידה שהיא ידעה לומר. אולי, בעצם, גם זה סוג של היפוך קרנבלי הראוי בהזדמנות לדיון משל עצמו.

כנראה שיעניין אותך גם: