• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

עִבְרִים וַעֲרָבִים, כֻּלָּם מְסֻבִּים

מחג בעל אופי של מחוות קירבה, ידידות, פיוס, ואיחוי שסעים בין יהודים למוסלמים הפכה "המימונה" בישראל לחג גרגרני, כשהאשכנזים ממלאים בו כרסות ועושים באמצעותו הון פוליטי
עמוס נוי

הקטע הבא הוא על חג המימונה ולכבודה. אחרים ואחרות, מלומדים ומלומדות ממני, כבר תיעדו, רשמו, ניתחו, ופירשו רבים מהיבטיו של החג המיוחד הזה (רשימה מיידית וחלקית: בן-עמי, עבו, סלושץ, הירשברג, נוי, ברונו ומלכא, גולוון, לג'י, שטרית, סניבאל, קנטרוביץ, איינהורן, בן-נון, קשאני, ווסטרמארק, סלמון, אלון, גולדברג ואחרים).

אחרים ואחרות, מלומדים ומלומדות ממני, כבר דנו וחקרו, מתוך מתודולוגיות ודיסציפלינות מגוונות, לעתים מתחרות וסותרות, לעתים משלימות ונארגות, את מקורותיו – הסבוכים, רבי העניין, המהווים צומת רבת פנים של טקסיות סימלית מורכבת ועמוקה, ושל הקשרים דתיים, עממיים, אקולוגים, תרבותיים, חברתיים, פסיכולוגיים ומגדריים.

ציפי לבני בחגיגות המימונה בשנה שעברה. האשכנזים מחליפים את המוסלמים, אבל לעומתם - באים בידיים ריקות. צילום: ציפי לבני, cc by-nc-sa

אני מבקש רק להזכיר היבט (והקשר) משמעותי ומרכזי, אולי אפילו מהותי (כך, לפחות, על-פי מאמרו מאיר העיניים של הרווי גולדברג) של החג, כפי שהתקיים, וכפי שהוא מתקיים בזיכרון – אבל מושכח בשיטתיות על ידי דוברים רשמיים כאן – בכל מחוזות צפון אפריקה: זהו חג שהשכנים המוסלמים נוטלים בו חלק (סימלי ומעשי) פעיל;

זהו חג שבמרכזו איחוי הרקמה החברתית (הרב-דתית ורב-אתנית) לאחר הפירוד בין יהודים ומוסלמים שנכפה עליהם על ידי חוקי כשרות הפסח; זהו חג שפיוס, כיבוד הדדי, ואחווה יהודית-מוסלמית מודגשים בו במובהק. זהו חג שבו, במקומות שונים, השכנים המוסלמים מביאים את החמץ הראשון (קמח או מאפה), או שיבולים ירוקות, פול, דבש, פרחים, חלב, חמאה, תאנים, והם מתקבלים בקריאה המסורתית להצלחה ובתשורה סמלית (לעתים חתיכת מצה). זהו חג שבו מוזמנים היהודים אל גני המוסלמים, כדי שברכתם תשרה על הארץ ותנובתה;

זהו חג שבו הנשים היהודיות מורשות ומתקבלות בברכה כשהן באות ללקט כאוות נפשן לקט בשדות התבואה; זהו חג שבו גברים ונשים מוסלמים משאילים בגדי חמודות לשכניהם היהודים, כדי שאלה יתלבשו בהם (במסגרת טקס היפוך קרנבלי מובהק שלא נעסוק בו כאן).

כפי שכותב פרופ' בן עמי, "יחס הקירבה בין יהודים ומוסלמים בולט ביום הזה, ולא רק בצפון אפריקה". אכן, בכל ארצות האיסלאם אנו מוצאים חגיגה דומה – גם אם כי לא ברמת המורכבות הטקסית וברבדים התרבותיים העמוקים ורבי המשמעות של המימונה – ביום שלאחר שביעי של פסח. בפלסטין/ארץ-ישראל (ע"פ לונץ ואח"כ גראייבסקי) הביאו הפלחים לשכניהם היהודים אגד שבלים ירוקות תמורת פיסת מצה, ובירכו את היהודים בסנת אל חדרה (שנה ירוקה, פורייה).

בירושלים ובחברון (ע"פ יעקב יהושע ומנשה מני) הוזמנו השכנים הפלסטינים בתום החג לסעודה האחרונה של מאפי קמח מצה. בכורדיסטאן שלחו ביום הזה המוסלמים ליהודים שבלים (ע"פ בראואר), ובקווקז ופרס התייצבו המוסלמים לברך עם קמח או מאפה חמץ ראשון (אגב: גם מחוות איחוי דומות בכיוון השני – ובו מתייצבים יהודים עם סירים גדושים בתום הרמדאן אצל מכריהם המוסלמים – נרשמו בסוריה, פלסטין, עיראק, מצרים.)

במלים אחרות, בעוד אשר במדינות הנוצרים לבש פסח=פסחא (שבו נצלב ישוע) דמות של פולמוס, היסטוריה "רשמית" והיסטוריה-שכנגד, ותחרות דמים מרה לחיים ולמוות על אהבת האל וחסדו, ששיאה בעלילות הדם, כמובן (בדימויים ההדדיים של יהודים ונוצרים בהקשר של פסח עוסק ספרו המרתק של פרופ' יובל שני גויים בקרבך), הרי שבארצות האיסלאם הוא לובש אופי של מחוות קירבה, ידידות, פיוס, ואיחוי שסעים. שתיאור נפלא ורב חן שלה בקטע מפיוט למימונה של ר' דוד בוזגלו ז"ל (וביצוע מושר שלו במאמרו של אלמוג בהר).

וִילִיד עֲרָב זֶה דַרְכּוֹ. עַד עַתָּה תּוֹךְ מָרוֹקוֹ
וְלַיְהוּדִים כְּעֶרְכּוֹ. יַקְרִיב מִנְחָה שְמֵנָה.
שְׂאוֹר וּדְבַשׁ וּתְבוּאָה. חֲלֵב פָּרָה בְּרִיאָה.
דָּגִים נַעְנָע וְחֶמְאָה. עִם פִּרְחֵי בָּר וְגִנָּה
שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים, יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים.
וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים. עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה.
וְלָבְשָׁה הָעִבְרִיָּה. תִלְבֹּשֶׁת עַרְבִיָּה.
וְגֶבֶר עִם אַדְרָעִיָּא. וּקְטֹרֶת מֹר וּלְבוֹנָה.
וְלֹא נִכָּר הָעִבְרִי. לִפְנֵי אָחִיו הַהֲגָרִי.
אִם עִירוֹנִי אוֹ כַּפְרִי. רוּחַ כֻּלָם נְכוֹנָה

כמובן, שהיבט מרכזי זה של החג הושכח, הושתק, והוכחש, והפער המכאיב שבין הזיכרון המשותף של יהודי מרוקו – על כל גוניהם ה"פוליטיים" בישראל של היום – לבין דוברים "רשמיים" המדברים בשמם ומטעמם-כביכול, הלך והתרחב.

אין בכוונתי לעסוק כאן בנושא החשוב, המעניין, והראוי לדיון של התמורות בצביונו של החג ובתהליכי הסיגול שהוא עבר במדינת ישראל – מחג צנוע, משפחתי, קצת מבויש, ואולי מבוזה בשנות החמישים לסוג של קריאת תגר מעצימה כלל-מזרחית וכנכס סמלי בידי מניפולטורים מכל הסוגים, אבל פטור בלא אשכנזים אי-אפשר (שכן, המקהלה האוטומטית של תגובות אשכנזיסטיות יבבניות, המתעוררת ב"העוקץ" כל אימת שדיון הוא "מזרחי" מדי, כבר ממתינה לליטרת המופלטה שלה). באופנים רבים, הוטענה תשתית המחוות של פיוס ואחדות חברתית, המאפיינת את החג, בתכנים חדשים, כשהאשכנזים ממלאים כאן את תפקיד המוסלמים. אלא שהמוסלמים באו עמוסי מתנות וטעמו כזית, ואילו האשכנזים מתייצבים בידיים ריקות ויוצאים בקיבה מלאה.

גם האופנים שבהם האשכנזים השליכו (והמזרחים הפנימו) את הבולמיה הגרגרנית שלהם על מארחיהם ראויה לציון בהדגמה מטאפורית וציורית: כך הפכה בפיהם ה"תַּסעֱדו" המקורי (שעניינה ברכה לאושר והצלחה, "תאושרו" בשפה תנכית מליצית) ל"תִּסְעדו", כלומר להזמנה לאוכל (החביבה כל כך על שמאל וימין אשכנזי, ר' מסתרי השמאל הקולינארי).

כך היתה המופלטה, סמל של מעבר מאופק ומרוסן ממצה לחמץ, לאמצעי ההלעגה על מרוקאים, כמו דמותו של דוד לוי ב"חרצופים", שזו המלה היחידה שהיא ידעה לומר. אולי, בעצם, גם זה סוג של היפוך קרנבלי הראוי בהזדמנות לדיון משל עצמו.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נתן

    כמידי שנה גם השנה המוני בית ישראל לא חגגו את המימונה כי מדובר בפיקציה.

    מנהג שהיה מקובל בעדות מסוימות נעשה מסיבות פוליטיות ל"חג" שנכפה הר כגיגית בכוח על מדינת ישראל מסיבות פוליטיות שעיקרן הרצון להתחנף לבוחרים פוטנציאלים.

    אולם הנסיון נכשל – לא רק שהחג הזה נדחה לחלוטין אלה שגם יוצאי המזרח לא הצליחו להשתחרר מרגשי הנחיתות ומהתדמית העצמית הנמוכה כפי שניתן ללמוד ממאמר זה שכולו בכינות ורחמים עצמיים.

    1. שמעון

      הפיתרון האולטמטיבי הוא חזרה של האשכנזים לאירופה, לשם הם שייכים
      המזרח התיכון שייך למזרח ולתרבות המזרח
      האשכנזים הם נטע זר בנוף הים מזרח תיכון

  2. עמוס

    תודה. הזכרתי את בן-נון, אבל אני מקווה שלא יתפתח דיון במקורות החג, שגם לו (לויכוח) עצמו יש הקשרים תרבותיים ואידיאולוגיים.

    כפי שניסיתי לכתוב בפתיחה, בכל הדיונים על מוצא החג (אם בכלל יתכן מוצא אחד) נחשפת הרמה האינטנסיבית של פעילות יהודית-מוסלמית משותפת, ובזה ניסיתי לעסוק

  3. עמוס

    ו, תזכיר לי, למה שעתך מעניינת אותי בעצם? כי אתה, ממממ, ממממ, מה בדיוק? אשכנזיסט?

  4. צבי בן-דור

    מאמר מאיר עיניים..

    ברצינות. כמה הערות המשכיות:

    1. אני חושב שיש מקום לדבר עוד על הקישור המבריק מאוד בין פסח-פסחא ובים מימונה-מימונא (או "מימורע", שם שם שהמצאתי על המקום כדי לערוך אבחנה בין החג במתכונתו המקורית ובין המפלצת שיצרו רפי אלול, סם בן שיטרית ואלפי פוליטיקאים בשלושים השנים האחרונות).

    2. מענין לחשוב על תפקיד הלחם בשני המקומות: הלחם באירופה שיחק תפקיד מפריד: הנוצרים אכלו אותו כדי לקחת חלק ב"דמו ובשרו" של יש"ו, ועשו מן המצה סמל למיתוס הרצחני של עלילות הדם. (על פי גרסא אחת של יובל, יהודים נהגו למסמר את האפיקומן על דלת בית הכנסת למחרת הפסח מעשה שמשמעותו חזרה על הצליבה). הלחם, המופלטה, במרוקו משחק תפקיד של מקרב: המוסלמים מביאים לחם טרי ליהודים, והיהודים מכבדים במופלטה.

    3. קראתי על מימונה מפלצתית אחת שעורך אחד בשם עופר ליברטי מבאר שבע: עשרות אלפי שקלים. אוהל גדול, אלף מוזמנים. אף לא מוסלמי אחד. במימונה, פתחו את הדלת למוסלמים. במימורע, סוגרים שלושה מליונים מהם בכלא על גבי כלא כדי שאפשר יהיה לחגוג.

    4. הזנייתה של המסורת המרוקאית בשנים האחרונות קשורה קשר הדוק לקפיטליזם. מי לא ראה ומי לא לבש, במימורע או בחינה, את התלבושות המצחיקות שאנשים התחילו להביא ממרוקו. מדובר בכובעים שהם חיקוי עלוב ומצועצע של הכובעים המסורתים. שימו לב שבתמונות הישנות של שמעון פרס הוא לובש קפטנים ותרבושים אמיתיים פשוטים למראה. אלה הובאו ממרוקו בידי מהגרים. היום מדובר בחפצי לבוש שלא נעשו בידי אמנים מן המדינה הישנה של פס, או מן הכפרים אלא, תחפושות פלסטיק תוצרת סין, שאף אחד במרוקו לא לובש, שמזכירות של הבליזרים שהיו הילדים שמתחפשים לקובויים לובשים בפורים בשנות השבעים. עכשיו מייצרים את הזבל בסין ומוכרים אותו במרוקו לחברות שמשכירות אותו בישראל לכל מיני חינות של מרוקאים ודמויי מרוקאים.

    5. מה שמרתיח אותי תמיד הם לא הפוליטיקאים שאוכלים מופלטות אלא אלו שמגישים להם. כן כן–אלו המתרפסים המקצועיים. מלחכי הפנך והפנכה. שלא עולה על דעתם, למשל, לכלוא את הפולטקאים בבית שלהם, עד, למשל, שיחליטו על העלאת שכר המינימום, או, למשל, על סוף לכיבוש, או, או למשל, על הקצאת כספים לחינוך. תארו לכם כמה קשה להגיע לשר משך כל ימות השנה. והנה ברגע שהוא מופיע בביתך ממש, מלקקים לו את התחת.

    6. הרצוג אמר לחוקק חוק מימונה ולהפוך אותה לחג ממלכתי. אני קורא להוציא את המימורע אל מחוץ לחוק.

    7. מופלטה זה משמין. בואו נודה. ו"לבלוס" זה פועל מבחיל. תרתי משמע.

  5. טל

    כל מילה בסלע.
    בטוניסיה היינו אוכלים באופן מתון. נותנים פה ביס בקוסקוס, שם ביס ב"בולה" ומיד הולכים לחבק את השכנים הערבים.
    רק באנו לארץ והתקלקלנו. איך שירדנו מהספינה כבר בא לקראתנו אשכנזי לבן כשפיו מלא בגפילטע פיש ולחייו הורודות אדמדמות נוטפות אדום של החזרת. איך שראינו את זה פתחנו מנגל והתחלנו לנפנף סטייקים וסיחים. אבל מה, הצענו גם סיח אחד לאשכנזי, כי אפילו שבא בידיים ריקות נשארו לנו המידות הטובות של הארץ הטובה שממנה גירשו אותנו האשכנזים האכזריים.

  6. דן

    הקלקתי ונדלקתי. לנוחיותכם שוב: http://www.kedma.co.il/index.php?id=2354&t=pages

    היה שווה לעדכן ולהוסיף מנה נוספת, על פעילי תעאיוש/אנרכיסטים נגד הגדר, והמנהג של לחלק את הגדה למקומות טובים לאכול פלאפל…

  7. נימרוד

    חבל שמבזבזבים את הזעם המוצדק במדינה כנגד המעמד העליון המנצל ועושק, על הסתה נגד אשכנזים (יש גם אשכנזים מקופחים).זה רק עוזר למי שהאינטרס שלו הוא להסית את העם נגד עצמו כדי למשוך את תשומת הלב מפשעיו הוא.
    ואם כבר הסתה אז לפחות אחזיר קצת: המרוקאים אוהבים לצחוק עלינו כשאנחנו אוכלים את הנקניקיות מרגז האקסטרה חריפות ומנסים לעשות פרצוף כאילו לא מזיז לנו, ואחר כך מתכננים איך יסגרו את כולנו בשמורות טבע

  8. עמית

    של העדה שלנו.

    לצד המימונה שב"מקומות מסוימים" כדבריך הייתה מה שתיארת אותה, יש גם צדדים *טיפה* שונים ליחסים בין יהודים למוסלמים במרוקו. ההתרפקות על היחסים בין יהודים ומוסלמים במרוקו מצד יהודים מסוימים בישראל מזכירה געגועים של אישה לבעלה המכה. אין ספק, היו רגעים יפים במהלך הנישואים, אולי אפילו הם היו הרוב. זה לא משנה את זה שהיא הייתה במעמד נחות במהלך כל הנישואים האלה, וכשמדי פעם התחשק לבעלה – הוא העיף לה איזו סטירה או שתיים.

  9. איציק

    הם גם בטוחים שהם עושים טובה על שהם בולסים את מאכלי הבבונים לאות הזדהות..

  10. יגאל

    לא משנה מה הנושא – העיקר, האשכנזים המגעילים האלה, הבולסים ובעלי כרס, העושקים, הבזויים, העלובים,
    מוצצי הדם, אשכנאצים,
    קמצנים, קפואים, רעים, חורשי מזימות, קרים, מנוכרים.
    אז הפעם זה בגלל המימונה.
    יש גם הרבה סיבות אחירות לשנוא אותם (ואותי…).
    שכחתי משהו?

  11. דני כהן

    [1] ומה מונע מהמרוקאים להזמין, שוב כמקדם, את שכניהם הערבים לחגיגת המימונה? הלאומנות בה הם שטופים.

    [2] והערה למערכת: מה זה פה, קדמה ב'?

  12. עמוס

    יפליא אולי אותךף אבל אני לא מאוד חולק אליך ועל הדימוי שהשתמשת בו. לא עסקתי ולא ביקשתי לעסוק במכלול יחסי יהודי-ערבים במרוקו ובארצות האיסלאם. ביקשתי לציין – כמוך – שבעוד הרגעים הקשים זוכים להבלטה, הרגעים היפים של שיתוף פעולה וקירבה "זוכים" להכחשה/הדחקה , במסגרת מניפולציה שתכליתה בהווה – לספר את ההיסטוריה בצורה שיקרית, שתאפשר לכונן איזו ברית יהודית-נוצרית נגד מוסלמים, ולהשכיח היבטים אחרים של המשוואה…

    למגיבים האשכנזיסטים המקצועיים: מה קרה? על מה אתם מתבכיינים? נתבקשתם ללמוד קצת על היסטוריה תרבותית של אחרים וזה מחריד אתכם? נורא חשוב שתצאו קצת מעצמכם. אי אפשר תמיד להתפלש באני הקטן, יש עולם שם בחוץ

    מחבק אתכם

  13. טל

    במאמר שכתבת יש מסר יפה שקורא לראיה מחודשת של יחסי העבר ושינוי אפשרי ביחסים בהווה.
    אם אתה באמת מעוניין לשתף את ה"אשכנזים" בהיסטוריה תרבותית אחרת, למה שלא תנסה בפעם הבאה לכתוב ללא המילים המכוערות והגזעניות כנגד ה"אשכנזים". שאל את עצמך האם היית עושה הכללות כאלו בכתבך על כל קבוצה אתנית אחרת.

  14. עמוס

    לא התרשמתי שהשתמשתי במכוון ב"מלים מכוערות וגזעניות", אבל אשקול בכובד ראש (אני לא צוחק) את הערתך הביקורתית ואנסה ללמוד ממנה

    (שוב: אין בדברי אלה שמץ ציניות)

  15. גיא

    מאד נהניתי לקרוא את המאמר ואת היכולת של עמוס לקרוא (שוב) את ההיסטוריה "נגד כיוון השערות" (תרגום צולע של וולטר בנימין). הייתי שמח לקרוא יותר על הנושא ואני חושב שזה בהחלט מצדיק מאמר מקיף יותר.

    כמו שאמרו לפני, אני חושב שאפשר היה לוותר על שתי הפסקאות האחרונות ועל ההתנצחות המעט מיותרת.

  16. גרי רשף

    נניח שמישהו אחר היה כותב פוסט ומספר בו כמה ידידותיים הם ההודים שם וכמה גסי רוח בני עדה X כאן, או אולי כמה תרבותיים האנגלים וכמה רעשנים הם בני עדה X פה, או כמה שמחים הברזילאים וכמה אגרסיבים בני עדה X כאן; ובקיצור- בכל העולם נפלא ואיתרע מזלנו להיתקע כאן דווקא עם עדה X..

    לא, לא שאנחנו גזענים, אבל הפרסים נחמדים והמרוקאים נהדרים, והכורדים מקסימים, והפלסטינאים חביבים, ורק האשכנזים האלו.. (כן- ועכשיו תתחיל המקהלה האוטומטית היבבנית שלהם).

  17. נתן.

    מספר הבהרות :

    הצורך האינפטילי להתייחס לבני עדה\תרבות\דת אחרת בזלזול ובלגלוג שלמעשה מסתירים רגשי נחיתות מפותחים מאפיין חלק גדול מהגזענים בעולם וגם חלק לא מבוטל מהימין הישראלי ביחסו כלפי "ערבים".

    לא פעם ההתיחסות המתנשאת כלפי "ערבים" או "עובזים זרים" באה בלי סיבה עינינית אלה יותר כמיפלט מתחושת כישלון אישי.

    לרוב הגזענים הגדולים הם דוקא אלו שבחברה שלהם נמצאים בתחתית הסולם מבחינה חברתית וכלכלית, כאשר היכולת להרגיש נעלה על מישהו אחר רק עקב השתיכותך לקבוצה "מוצלחת" יותר, מהווה סוג של נחמה.

    ואם אתה חושב שאני משווה בין הגזענות מימין לגזענות שלך ,אינך אלה צודק ואידך זיל גמור,ודי לחכימה ברמיזה ובבינין ירושליים ננוחם.

  18. דני אשכנזי

    מכיוון מזרח

  19. עמוס נוי

    נתחיל בסוף: להערכתי, חלק מהתגובות התוקפניות (וההאשמה המופרכת ב"גזענות" בסגנון גזעני) הן תוצאה ישירה של תחושת האיום שבעצם ההפניה של מבט ביקורתי ומחקרי אל מנהגיה של העדה האשכנזית, וניסיון של המגיבים לשקם את יחסי הכוח המסורתיים, שבהם אשכנזים הם המתבוננים ה"אוניברסאלים", החוקרים, מסווגים, מעריכים, שופטים, מדרגים, ומנתחים קבוצות אחרות (שהיא העמדה ה"אשכנזיסטית"). מזכיר קצת, לטעמי, את האופן שקבוצת הכדורסל של מכבי תל-אביב, במקרים הנדירים שבהם משחקיה זוכים לשיפוט הוגן, מתלוננת אוטומטית על השיפוט. עבור המופלה לטובה ועתיר הפריבילגיות, יחס "הוגן" משווה אותו לאחרים, והשוואה כזו היא כמובן מקפחת ביחס להעדפות וזכויות היתר שהוא התרגל אליהן וסבור, בדימויו העצמי, שהן כבר "טבעיות".

    אפשר, מותר, ומעניין תרבותית, לציין את העובדה שביקור האשכנזים בחגיגות המימונה מתבצע בידיים ריקות ושמחוות ה"קרבה" מלווה בטקסי אכילה; ממש כשם שהעובדה שאשכנזים באים לניחום אבלים (שלא נדע) בידיים ריקות, בניגוד לכל עדה אחרת, היא הבחנה אנתרופולוגית לגיטימית, שאין בה גינוי, דירוג, שיפוט, אלא רק תהייה (והזמנה למחקר ודיון) על מקורותיו של המנהג, שורשיו התרבותיים, והקשריו החברתיים. אפשר, מותר, ומעניין תרבותית, לציין שלמרות מנהגים אלה, משָמרת התרבות הפופולארית האשכנזית דווקא את דימויו של המרוקאי הארכיטיפי – "דוד לוי" של החרצופים – כגרגרן ורודף כבוד, בדרך שהיא לדעתי השלכה והיפוך.

    כדאי גם להזכיר – מבלי לגלוש לויכוח המכוער של "מי גזען יותר" – שמערכת החינוך בישראל הושתתה ומתוחזקת עדיין על ידי הרעיונות (והחסידים) של פרופסור שסבר וכתב "באופן מדעי" כי לאם המרוקאית אין מספיק אהבה לילדיה המרובים (מדי), מה שממצב אותם ב"יריבות אחאים" (sibling rivalry) נצחית על מזון ותשומת לב, ומקבע אותם בשלב אנאלי שמתבטא בגרגרנות ובמשכב זכר. בניגוד אלי (המגבב מלים באתרים אזוטריים), רעיונות רבי השפעה כאלה ודומיהם הכתיבו (ואימללו) את מסלול חייהם של מאות אלפי בני אדם במדינת ישראל, ולא זכו אפילו להרמת גבה כשפרופ' פרנקנשטיין קיבל פרס ישראל….

    יחד עם זאת, לקחתי לתשומת לבי את העובדה, שהניסוח הלקוני והאגבי של התיזה הזו שלי (שהייתה שולית לחלוטין ביחס לטיעון המרכזי) הובנו על ידי אנשים ונשים שאני מעריך את תבונתם ורגישותיהם כהכללה סטריאוטיפית בעלת אופי גזעני. אני מסיק גם שמן הראוי ומוטב היה לכתוב מאמר נרחב בנפרד.

    ועתה למקורות:
    א. מנהגי המימונה בצפון אפריקה מתוארים בעשרות מקורות ואצל עשרות חוקרים. תיאור ישן אבל עשיר בפרטים (ובו הפניות למקורות היסטוריים נוספים) הוא ספרו של פרופ' יששכר ‏בן־עמייששכר, יהדות מרוקו: פרקים בחקר תרבותם (‏ר. מס,‏, 1975).

    מאמרו של פרופ' הרווי גולדברג יצא רק באנגלית, הוא משלב גישה סטרוקטליסטית ופרשנות תרבותית סימלית (בהשפעת ויקטור טרנר) כדי לאפיין את המימונה כדיאלוג סימלי בין-תרבותי בין יהודים ומוסלמים – Harvey E. Goldberg, “The Mimuna and the Minority Status of Moroccan Jews”, Ethnology 17, no. 1 (1978): 75-87.

    ב. ההשוואה המרומזת בין תפקידיו הסמליים של הלחם/מצה ביחסי יהודים-נוצרים (עלילות דם) ויהודים מוסלמים (פיוס ואיחוי) – כלומר בין פסחא ומימונה – נראית לי מקורית, ואני מקווה בע"ה להרחיבה למאמר "רציני" כשאהיה גדול

    ג. אינני מכיר מחקר שפורסם על תהליכי הסיגול והשינוי שעברו טקסי המימונה בחברה הישראלית, או על הרעיון שהאשכנזים ממלאים בו את תפקיד המוסלמים. הרעיון המובלע בסיום דברי – על הפרויקציה של סטריאוטיפים עצמיים על ה"אחר" בהקשר אשכנזים-מזרחים זכה לאיזכורים (ברמות שונות של פירוט והעמקה) בהקשרים שונים בהרבה דיונים ומאמרים.

    שבת שלום

  20. דוד

    "גם האופנים שבהם האשכנזים השליכו (והמזרחים הפנימו) את הבולמיה הגרגרנית שלהם…. "

    לפי דעתי ממש הכרחי שתייחד פוסט שלם ומפורט לתופעת "הבולמיה הגרגרנית" של האשכנזים. תרחיב בנושא, תפרט, תסביר לנו איך מחלת הנפש הזו תפסה אחיזה איתנה בקרב הציבור האשכנזי.
    אחר כך, בתגובות, תוכל להיתמם כמו שאתה כל כך אוהב: "אני? גזענות? חלילה! אני רק מפנה מבט ביקורתי ומחקרי אל העדה האשכנזית! מה, אשמתי שהם כולם בולימיים גרגרנים? רק אשכנזים גזענים יכולים להאשים אותי בגזענות רק בגלל שאני קורא לאשכנזים בולימיים גרגרנים!"

  21. ג. אביבי

    למיתמם האחרון. האם הואשמו כאן כל האשכנזים כגרגרנים? או שמא מדובר כאן על האורחים הקרואים והלא קרואים? היות ומספר במתארחים בחגיגות המימונה קטן בהרבה מהלא משתתפים (לפחות בין האשכנזים), אי-אפשר לראות באמירה הזאת פגיעה בציבור האשכנזים כולו וממילא לא גזענות.
    אבל מה זה משנה למי שהאג'נדה שלו היא "הם בעצמם גזעניים ובכיינים"?
    אני מציע למציע המיתמם להזמין מאמר מקיף על תופעת הגזענות האשכנזית על גווניה, על מחולליה, על התשתית האידיאולוגית שלה מראשית הציונות ועד היום, על זיקתה לתורות הגזע והאבגניקה שנפוצו והשתרשו כ"כ חזק במרכז אירופה ומשם חילחלו גם למזרחה, כולל בין היהודים שם. לנושא כזה יש רלוונטיות גדולה בכל הקשור להבנת הסוציולוגיה והפוליטיקה של ישראל.

  22. דוד

    מדהים כל פעם מחדש איך אנשים שיכולים לזהות גזענות אשכנזית כלפי מזרחים מקילומטרים נהיים עיוורים, חירשים ותתרנים כשגזענות הפוכה עומדת להם מתחת לאף.

    ג, אפילו לשיטתך המקלה, נניח שרק אותם אשכנזים שביקרו אי פעם בחגיגת מימונה מאופיינים בבולימיה גרגרנית (מעניין אגב, שבתגובתך האחרונה שכחת שעמוס לא האשים אותם בגרגרנות גרידא, כאם בבולימיה גרגרנית) אז מה? זו לא הכללה גזענית, מכוערת, ואולי יותר מכל דבר אחר- מאוד מאוד מטופשת? כי מה מפריד בין אשכנזי א' שמעולם לא ביקר במימונה ולכן אינו חולה נפש גרגרן, לבין אשכנזי ב' שביקר במימונה ולכן הוא בולימי גרגרן? ואם בשנה הבאה אשכנזי א' יוזמן למימונה ויקבל את ההזמנה- האם באותו רגע שרגלו תחצה את מפתן הדלת גן הבולימיה הגרגרנית הרדום שלו יתעורר והוא יסתער כאחוז תזזית על מגש המופלטות, יזלול מכל הבא ליד בבולמוס אכילה בלתי נשלט עד שכאב פיזי בבטנו ימנע ממנו להמשיך ולאחר מכן יקיא את שאכל בשירותים?

    כל אלה שאלות רציניות ומענינות, ולכן באמת אשמח אם עמוס ימצא לנכון להפנות את מבטו המחקרי והביקורתי לכיוונן.
    עוד אפשרות, אם עמוס לא רוצה שכל מאמר שלו יתדרדר לחילופי האשמות מיותרים בגזענות הדדית, היא לרסן את הדחף לשבץ משפטים גזעניים בתוך המאמרים שלו.

  23. עמוס

    ראשית, דוד, אני לא ממש שואל אותך על מה ואיך לכתוב. שנית, אני השתכנעתי שאתה ואחרים פה לא ממש לא יודעים מה זו גזענות. ו, כן, בהחלט, אני חושב שהעובדה שיחסי אשכנזים-מזרחים לבשו אופי של דיאלוג סמלי של אורחים עם בולמיה גרגרנית ומארחים עם יצר האכלה, כפי שהוא בא לידי ביטוי במימונה ובגילויים טקסיים אחרים (ניחום אבלים וכו) הוא
    א. קביעה (או, ליתר דיוק, השערה) ממש ממש לא גזענית
    ב. ראויה להיות מושא לגיטימי של דיון וניתוח מחקרי במסגרת אנתרופולוגיה או סוציולוגיה תרבותית

    ראה מה שאומר שר האוצר הירשנזון למרוקאית קשת יום שנאבקת על זכויותיה בהפניה שהבאתי ל"מסתרי השמאל הקולינארי" כדי לראות את התמונה כולה ("תביאי משהו מרוקאי לאכול למשרד")… או כמו שאיזה עו"ד (לא חשוב מאיזו עדה, נניח) אמר לאיזה דודה לאחר שאכל אצלה: "אני שומר לעצמי את הזכות לאכול אצלך כל יום ששי". מישהו אמר בולמיה?

    אגב, לאשכנזים מותר כמובן לדבר על הבולמיה המוכללת שלהם – במסגרת "דור שלישי לשואה", למשל, המסביר את "תגמור מהצלחת" ו"תאכל עם לחם", או במסגרת ההומור על האם הפולניה המאביסה וכו וכו

    הגזענות היחידה כאן היא של מי שאוסר על אחרים להפנות מבט על התנהגות אשכנזית ומנהגיה (כי "מנהגים" ו"התנהגות קבוצתית" יש רק לאחרים, נחותים יותר?), ושרגשי נחיתות בכייניים וצורך פתטי שלו לשמור על דימוי עצמי מכובד בנורמות של עצמו, גורם לו לשמוע שיפוט שלילי במה שהוא פרקטיקה לגיטימית במדעי החברה, גם אם טעמו של התבשיל הזה אינו ערב לחיכך (שים לב למשחק הדימויים!).

    בקיצור, זהו אולי החוק הראשון של האשכנזיסטים – "האשכנזים יהיו תמיד הנושא (סובייקט) של כל שיחה ודיון. אם חלילה אם יהפכו למושא (אובייקט) אז (כולם ביחד!) אוי-אוי-אוי-גזענות"……….

    נמאס

  24. דוד

    לא אשמתך שהאשכנזים בולימיים גרגרנים. אתה רק חושף את האמת, או מעלה השערות. אתה לא גזען ומכליל, האשכנזים פשוט כאלה.

    ומי לעזאזל "אוסר" עליך לעשות משהו? אתה כותב את דעתך, אני כותב את דעתי. אנחנו לא מאוד אוהבים את דעתו זה של זה. אז מה? איפה ראית שאני "אוסר" עליך דבר מה? או במילים אחרות: על תאסור עלי לכתוב תגובות שאתה לא אוהב! (שמת לב להיפוך המחוכם כאן? הא?)
    אני לא יכול לדבר בשם מגיבים אחרים, אבל אין לי שום בעיה אם דיבור על אשכנזים בתור אובייקט. יש לי בעיה עם מסקנות גזעניות. יש לי בעיה עם העובדה שאתה בוחר לנסח את המסקנות שלך בצורה מבזה ומשפילה.

    אבל כאמור, מה אני יודע בכלל על גזענות? גזענות אשכנזית-מזרחית לפי המילון של עמוס זה כנראה רחוב חד סיטרי מאשכנז מזרחה.

  25. דוד

    אתה כותב:
    "ראה מה שאומר שר האוצר הירשנזון למרוקאית קשת יום שנאבקת על זכויותיה בהפניה שהבאתי ל"מסתרי השמאל הקולינארי" כדי לראות את התמונה כולה ("תביאי משהו מרוקאי לאכול למשרד")… או כמו שאיזה עו"ד (לא חשוב מאיזו עדה, נניח) אמר לאיזה דודה לאחר שאכל אצלה: "אני שומר לעצמי את הזכות לאכול אצלך כל יום ששי". מישהו אמר בולמיה? "

    אה…. ממש לא, אף אחד לא אמר בולימיה. אפילו לא משהו שקרוב לזה. בולימיה זו מחלת נפש שמתבטאת בבולמוסים של אכילה כפייתית שמיד לאחריה מגיע מעין "טקס היטהרות", בדרך כלל בצורה של הקאה יזומה. אין שום קשר בין שתי הדוגמאות שהבאת לבולימיה. פשוט אין.

  26. ג. אביבי

    ד היקר,
    התרשמתי עמוקות מההבדל הסופר-משמעותי בין גרגרנות לבולמיה גרגרנית – טיעון משכנע.
    אם אני מריח גזענות אשכנזית מקילומטרים זה מפני עוצמת ריחה האופייני.
    יש שאלות שעליך להפנות לכותב המאמר ולדעתי הוא ענה לך יפה.
    לגבי ניסוחים מסוימים הייתי כותב מעט אחרת. אבל כדי להשלים את התשובה אני יכול רק להפנות אותך לביטויים בהם השתמשו קורבנות הגזענות הלבנה כגון בארה"ב ובדרום אמריקה. הם קראו למקרבניהם: חיוורי הפנים, חזירים לבנים, מכוערים, ורודי פנים מכוערים, גרינגוס ועוד. כל בר-דעת יודע שזאת לא גזענות אלא ביטוי ליחסם לפושעי הגזענות. כך גם במקרה המדובר.

  27. אוהד

    להשתחרר מהמבט האוקסידנטי ולראות ניכחה

  28. אברהם ברדוגו

    שפתיים יישק…. תענוג לשבת…תודה עמוס