איסור פרסום ואופל משפטי

מעבר לשאלת מעמדם של צווי איסור פרסום במציאות של זרימת מידע חופשי ברשת ובאמצעי התקשורת הדיגיטליים, האסטרטגיה של איסור הפרסום עומדת בניגוד לנורמות של דמוקרטיה ודיון ציבורי
דניאל רוזנברג

לאחרונה עומדות על סדר היום מספר פרשות, אשר המשותף להן הוא השימוש שנעשה במסגרתן בטכניקות של איסור פרסום. טכניקות אלה, הכוללות לרוב שימוש בצווי איסור פרסום או באיסורים כלליים הקבועים בחוק (כגון חוק בתי המשפט, חוק העונשין או חוק הנוער), נועדו למנוע פרסום של פרטים מסוימים מהליך משפטי הנמצא בדיון בבית המשפט.

הדבר נעשה במקרים הטרוגניים למדי, מדיונים משפטיים הנוגעים לביטחון המדינה ועד למשפטים העוסקים בעבירות אלימות, בהם חשיפת זהות הקורבן או הנאשם עלולה לפגוע בהם במישרין או בעקיפין.

איסור פרסום. צילום: cc by-lewishamdreamer

מערכת איסור הפרסום עומדת כשלעצמה בסימן של נושא שנוי במחלוקת. השמאל הישראלי מבקר בעקביות את האופן בו נעלמים מעיני הציבור, ואף מעיני הצדדים במשפט, פרטים חשובים בהליכים משפטיים המוגדרים "ביטחוניים", בזמן שקולות פמיניסטיים שונים מבקרים את האופן בו מוטל חיסיון משפטי על זהותם של נאשמים בתקיפה מינית.

הבלוגרית חנה בית הלחמי מבקרת, למשל, את האופן בו מוטלים צווי איסור פרסום, ומתארת אותם כמערכת כוחנית שנועדה להגן על בעלי שררה ועל דמויות בעלות פרופיל ציבורי גבוה. בזמן שניתן להצדיק לעתים את העיקרון העומד מאחורי שיטת איסור הפרסום, ניתן בהחלט לבקר את הסטנדרטים והקריטריונים הבלתי שקופים המאפיינים אותה. מעבר לכך, יש כמובן מקום לשאלה מהו מקומם של צווי איסור פרסום במציאות של זרימת מידע חופשי ברשת ובאמצעי התקשורת הדיגיטליים (כך למשל במקרה של פרשת ענת קם).

ניתן להבין את איסור הפרסום כנובע מפילוסופיה משפטית מסוימת, הרואה במערכת המשפטית כלי האמור להשכין שלום ולפתור סכסוכים בין צדדים ניציים, או לחילופין להגן על הפרט והקהילה מפני התעמרות שלטונית. במסגרת פילוסופית כזאת, אין טעם בחשיפה לציבור של נתונים העלולים לסכן את שלומם או את שמם הטוב של פרטים אחרים, דבר שיעמוד בניגוד למהות המשפט כולו. נקודה זו מועצמת כמובן במשפטים ה"ביטחוניים", בהם ההשתקה הכללית המוטלת על פרטי המשפט אמורה להגן על בטחון הציבור, באמצעות השארתו באפלה בנוגע למתרחש מאחורי דלתות היכל המשפט.

תפישה זו, עומדת כמובן בניגוד לתפישות אחרות של המשפט, הרואות בהליך המשפטי פעילות ציבורית בראש ובראשונה, כזו המערבת את רשויות השלטון השונות וחלקים נרחבים בציבור, החורגים מעבר לאינטרסים הספציפיים המיוצגים באולם בית הדין. כך, לפי גישה זו, עניינים שונים העומדים למשפט, מקבלים במידה רבה את טעמם מתוקף היותם נושאים העומדים במרכז של דיון ציבורי.

בשיטה כזו הופך המשפט, לפי ניסוח של תיאורטיקן אחד ל"תיאטרון של דיון" אשר מקרין, ובמידה רבה מחולל ויכוחים ציבוריים נוקבים. לא קשה לחשוב על פסקי דין שונים בישראל הזוכים למעמד כזה, בין אם במשפט חוקתי, בעניינים הנוגעים לזכויות אדם, ליחסי עבודה ועוד.

ניתן אם כן לראות את עקרון הגנת הפרט והפרטיות כעומד במקרה זה בניגוד לעקרון השיח הציבורי החופשי, כפי שהוא ממוסגר בעקרונות חוקתיים כמו חופש הביטוי, חופש המידע או זכות הציבור לדעת. בית המשפט עצמו קבע כי יש לאזן בין העניין הציבורי המגולם בחשיפת פרטים ממקרה מסוים לבין הזכות לפרטיות (השופט פוגלמן בפסק הדין ידיעות אחרונות נ' עו"ד פלוני, ע"א 4963/07).

בזמן שהגנה על פרטיות היא בהחלט עקרון מרכזי ומכונן בחברה דמוקרטית, יש לחשוב מחדש על גבולותיה בהקשר של מקרים הנחשבים לבעלי משמעות ציבורית ופוליטית. צורך זה נעשה דוחק במיוחד במציאות חברתית שבה הולכים ומתרבים הנושאים הציבוריים העוברים לטיפולו של בית המשפט; במצב כזה, יש לשמור על הדיון הציבורי מפני כליאתו מאחורי דלתיים סגורות.

הכותב הוא דוקטורנט באוניברסיטת חיפה המתמחה בתיאוריות משפטיות

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. שרגא עילם

    כלל משפטי בסיסי קובע שהצדק חייב לא רק להעשות אלא גם להראות. הצדק הוא עיניין אבל רציני מדי מכדי להשאירו רק בידי בית המשפט והמשטרה.
    השאלה של חשיפת זהות חשוד היא בסיסית ולא נוגעת רק למשפטים "ביטחוניים" או בעבירות אלימות, אלא לכל עבירה שיש עימה קלון.
    ישנם כבר היום חוקים נגד הוצאת לשון הרע ולשמירת צנעת הפרט והם אמורים במידה רבה לתת מענה לבעיות חיסיון שונות הנוגעות לזהות החשוד.
    כלומר חייב להיות איזה סף של סבירות מסויים לחשדות כלפי עבריין כלשהו כדי שהם יצדיקו פירסום.
    ברור שתביעת דיבה היא עיניין יקר ולא תמיד יעיל, אבל מאידך צא"פ הוא בעל יעילות עוד יותר מוגבלת ובוודאי מפוקפקת. לא רק שקשה לקיימה, אלא עצם הידיעה על צא"פ מעוררת באופן טבעי התעניינות מוגברת במושא הצו.
    כלומר נראה שגם במקרה שבגללו התכנסנו אולי ההתעיינות בו היתה יותר מצומצמת ללא הצא"פ. כך בעצם לא רק שהצא"פ לא הצליח לשמור את זהות החשוד בסוד, אלא העצים את ההתעניינות.