ענוותו של הזבוב שעל הקיר

המאמר של סמדר לביא על הפמיניזם המזרחי הוא מאמר חשוב. הוא פורסם בשלוש במות: בכתב העת "סדק", בכתב עת אקדמי אמריקאי ועתה בהעוקץ. כיוון שכך, יש לקרוא אותו ביסודיות. המאמר הזה הוא חשוב גם בגלל שהוא מציב, שוב, את סוגית הפמיניזם המזרחי על השולחן ומציע מסגרת היסטורית שתכיל אותה. המאמר הזה הוא חשוב מפני שהוא עוסק בשאלת הקשר בין מזרחים לשאלת פלסטין באמצעות בחינת ההיסטוריה של הפמיניזם המזרחי.

טעם רב יש במאמר של לביא משום שהוא מנתח את השאלה דרך בחינת המצב המזרחי הקונקרטי בישראל בלי להידרש לקלישאות שעוסקות בדימויי העבר היהודי בארצות המזרח לאמור: "המזרחים שונאים את הערבים כי היה להם רע כשחיו איתם", ומנגד: "פעילי שמאל מזרחים קוראים לשלום עם הערבים כי היה להם טוב כשחיו איתם". יש ברכה גדולה בעובדה שהמאמר לא נדרש לקלישאות אלה.

עם זאת, במאמר הזה יש בעיות רבות, הן מבחינה מתודולוגית וביבליוגראפית והן מבחינת הניתוח, הממצאים והמסקנות. על חלק מן הבעיות, כמו למשל ה"מרבמיכאליזציה" של הפמיניזם הישראלי, ביטוי לרדוקציה של הפמיניזם הזה שעושה לביא שאותה הזכרתי בתגובה הראשונה שכתבתי כאן לפני שבוע, יש טעם אבל אין מקום לחזור כאן בפרטנות. חלק רב מן הדברים ומן האזכורים עולים בתגובות השונות ואני מציע ללכת בעקבות הלינקים. הרבה, ברוך השם, נמצא באינטרנט.

חלקו העיקרי של המאמר כפי שמגדירה אותו המחברת מספק סקירה היסטורית, והוא אכן מנסה להציג גרסא של היסטוריה, שבה אני מאתר את הבעיות הכי גדולות. חברי הפרופ' מאיר עמור, שיזם את הדיאלוג הנוכחי, כבר עמד כאן על חשיבותו של ארגון הל"ה שנעדר מן המאמר בעברית ומופיע בגרסה האנגלית בצורה, איך לומר, חסרת אחריות.

לפיכך, אבקש להתמקד במספר נקודות הנוגעות להקשרים היסטוריים רחבים יותר שנוגעים לעליית הפמיניזם המזרחי בשנות התשעים ולקשר ההדוק שלו לחינוך. אני שואל שתי שאלות: מאיפה "בא" הפמיניזם המזרחי, ומדוע לדעתי הוא קשור לחינוך. אנסה להציע סיפור אחר, לא חדש כלל, מזה שמשתקף במאמר. מפאת קוצר מקום, לא אוכל לכסות הכול ולכן אמליץ לקרוא אותו בזהירות, כבסיס נוסף.

ערב ההכנות לכנס הפמיניסטי המזרחי הראשון שהתקיים בשנת 1995, נפגשו כמה פעילים מזרחים עם פעילות שעסקו במרץ לקראת הכנס. הדיון נסב על שאלת נוכחותם של גברים בכנס הזה ומשהוברר כי גברים לא יורשו, ובצדק, להשתתף באירוע, אמר אחד מהם למארגנות כי היה רוצה לפחות להיות שם כמו "זבוב על הקיר".

ההיזכרות בדברים הללו כאשר מתבוננים בהיסטוריה של הפמיניזם המזרחי שנים לאחר הכנס הזה חשובה. דמותו של הזבוב על הקיר משגרת מסר חזק של ענווה. ראשית מכיוון שקיימת מגבלת זהות מגדרית בלתי עבירה כאשר גברים ניגשים לסוגיה של הפמיניזם. שנית, בגלל שמחבר דברים אלה לא נכח באירועים המדוברים אלא צפה בהם, במקרה הטוב, כמעורב מן הצד.

הדברים הנכתבים כאן, אם כן, צריכים להיקרא בזהירות ומעל לכל להיתפס כהזמנה לרב שיח משותף, לא חד צדדי, לא נחרץ, מעמיק ועניו, בשאלה שלפנינו. באחת מתגובותיה כתבה לביא על האפשרות של הפעלת "סמכות אתנוגראפית" שיונקת את כוחה "מן התצפית המשתתפת" של האנתרופולוג. אם המאמר שנכתב ופורסם כאן הוא התוצאה של הפעלת אותה "סמכות אתנוגראפית" אפשר לקבוע כי מוטב היה אילולא הופעלה בעוצמה שכזו.

מאחר שהופעלה, צריך לתקן אותה באמצעות דיאלוג שבו ישתתפו לא רק האנתרופולוגית, אלא גם קולות אחרים רבים ככל האפשר. ההיסטוריות של הפמיניזם המזרחי והמזרחים בכלל, צריכות להיכתב לא ממקום של "הפעלת סמכות" אלא תוך שיתוף פעולה של מעורבים, מתצפתים, צופים, ארכיבאים וזבובים שעל הקיר. ברוח דבריו של עמור, אני מציע לקרוא את מה שנכתב כאן כהזמנה לדיאלוג הזה.

רעידת אדמה

המאמר של לביא נפתח בתיאור המהלך "ההיסטורי" של המאמר שמתאר את עליית הפמיניזם המזרחי בשנות התשעים. תיאור פני הדברים במאמר לוקה בחסר גדול ואינו מדויק כלל. הרגע המכונן היה בכנס בגבעת חביבה בשנת 1994 שבו שלוש פעילות: תקוה לוי, אלה שוחט ומירה אליעזר, הופיעו על הבמה בפאנל שכולו מזרחי ופנו אל הקהל בערבית.

אין אזכור מובהק במאמר של לביא לאירוע הזה, ונדמה כאילו מעולם לא קרה. בניגוד למשתקף מן המאמר, האירוע הזה נכנס לזכרון המזרחי כרגע מכונן. הנה כך נזכרת בו בשנת 2004 ד"ר קציעה עלון:

כנקודת התחלה אפשר, אולי, להצביע על הכנס הפמיניסטי ה-10, אשר התקיים בגבעת-חביבה ב-1994, אף כי עוד קודם לכן התקיימו דיונים בפורומים שונים. בכנס הזה העלתה קבוצת נשים מזרחיות – ובהן אלה שוחט, תקווה לוי, מירה אליעזר, הנרייט דהאן-כלב, נטע עמר, ויקי שירן (ז"ל) ואחרות – את הנושא על סדר-היום באופן שאי-אפשר היה עוד להתעלם ממנו. הן דיברו על האפליה ועל הגזענות היומיומית שבהן "נתקלות" המזרחיות, לא רק בקרב החברה הכללית, אלא, רחמנא ליצלן, אף בקרב התנועה הפמיניסטית ובתוך הארגונים הפמיניסטיים עצמם.

וכך נזכרת בו ד"ר אראלה שדמי: "באופן אישי נחשפתי לראשונה לזעם של הפמיניסטיות המזרחיות בכנס הפמיניסטי בגבעת-חביבה לפני למעלה מעשור שנים, וחטפתי הלם. ואו, איזה הלם!"

עלון, המצטטת את שדמי, ממשיכה בתיאור שלה וקוראת לאירוע בגבעת חביבה "רעידת אדמה". לא פחות. אכן, רעידת האדמה הזו יצרה בדיוק את המכאניזם שחיסל את ההגיון של "שיטת הרבעים" שמשמשת במאמר של לביא מעין דחליל שבא לבטא, בצדק, את הבעייתיות המובנית שהתקיימה בשיח בין פמיניסטיות מזרחיות לאשכנזיות. כותבת עלון:

"לאור ההתרחשות הסוערת בכנס, החליטו חלק מן הנשים המזרחיות לערוך כנס נפרד, וב-95' נערך הכנס הפמיניסטי המזרחי הראשון, אשר עסק בהעצמה, בלימוד מנגנוני ההחלשה ובהגדלת יכולת ההתנגדות להם ובהגדרת מטרותיו של הפמיניזם המזרחי. בשנת 2000 קם הארגון הפמיניסטי "אחותי – מיסודן של נשים מזרחיות – למען נשים בישראל", אשר מניף הן את דגל הצדק החברתי בעבודת שטח עם פועלות והן את דגל הזהות המזרחית.

ואולם, רעידת האדמה לא באה משום מקום. למעשה קדמו לה תופעות סייסמולוגיות בעלות משמעות, שמצדן ישבו על שכבות גיאולוגיות רבות שנים. בקיץ 1990 חוללו המזרחים את ההתפרצות השלישית הגדולה (והאחרונה) שלהם עד היום. רבות מערי ישראל נשטפו במחנות מאולתרים של אוהלים במחאה על מדיניות השיכון של הממשלות עד אז.

בניגוד להתקוממויות ואדי סאליב והפנתרים השחורים, לא היה בתנועה הזו "מרכז רעש" אחד וגם נעדרה ממנה אלימות, הגם שהיה בה מרכיב של מעבר על החוק. העובדה שתושבי המחנות המאולתרים בחרו לקרוא להם "מעברות" היתה ביטוי מובהק ראשון לאפשרות של קיומו של זכרון קולקטיבי מזרחי שמעצב את המאבק על הדיור.

מזרחים זוכרים את המעברות באופן שונה מאשכנזים. המזרחים של 1990 ראו במאבקם חזרה למאבקים של הוריהם על דיור טוב יותר בשנות החמישים. אם יש תודעה היסטורית מזרחית, היא נמצאת ודאי במקום שבו קוראים לאוהל בכיכר העיר "מעברה". כמו התקוממויות קודמות גם המאבק הזה חוסל בגלל מלחמה: מלחמת המפרץ הראשונה, ועם זאת הוא חולל התעוררות רבתי של קבוצות מחאה מזרחיות קיימות שצפו אל פני השטח בעוצמה והביא להקמת גופים חדשים, גם באוניברסיטאות.

האקדמיה גם היא נעה לאיטה בכיוון הזה. כנסים על פמיניזם התקיימו במכון ון ליר, וניתנה בהם במה לקולות מזרחיים. במקביל התקיימו כנסים על נושאים מזרחים בהם דיברו נשים. כך למשל, דולי בן חביב הנכיחה מחדש את הזכרון של ז'קלין כהנוב בהרצאה מבריקה שנתנה בכנס כזה בון ליר. הרצאתה הפכה למאמר שפורסם ב"תיאוריה וביקורת" ב-1994 ומאז הייתה לכהנוב, שפרסמה בשנות החמישים ראיונות שערכה עם נשים במעברות ב"על המשמר", עדנה רבה בפמיניזם המזרחי והיא מהווה עד היום השראה לפעילות ולפעילים רבים.

שימו לב באיזה ״חן וחסד״ מצטדדת הגברת ה״לבנה״ במונית שירות הנוסעת מתל אביב לבאר שבע כדי לפנות לכורדי המתחשב לידה; וכשהוא יוצא מן המונית ואומר ״שלום״ ברוב נימוס משיבים לו חבריו במבט אילם כאילו הכורדי אינו ראוי אפילו למידה הזו של שיוויון-החלפת מילות ברכה- והיחס שאפשר מהבעיה כלפיו הוא התעלמות מעצם נוכחותו.

(כהנוב, ״גשר אל עולי המזרח״ בתוך, בין שני עולמות, עמוד 150).

הדברים הללו, על גברת לבנה וגבר שחור, פורסמו בעיתון מפלגתי ב-1956, אך נקראו בתשומת לב מחודשת בשנות התשעים. למרות שכהנוב מאששת חלק מן התובנות של לביא, אין לה כל זכר במאמרה על הפמיניזם המזרחי. יתכן שאף מזרחי לא קרא את כהנוב בעל המשמר, אבל רבים קראו גם קראו אותה בשנות התשעים המוקדמות.

לא בכדי אני מזכיר כאן את כהנוב. היא אמורה להזכיר לנו שלפמיניזם המזרחי ישנה מסורת ארוכה שלא נולדה אתמול: בין הפסגות שלה אפשר למנות את הפעילות של אסתר מויאל בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, את הכתיבה של ז’קלין כהנוב, ואת הפעילות של ויקי שירן (כל הנשים הללו, אגב, הן ממצרים, מולדת הפמיניזם הערבי, לא במקרה לדעתי).

השמאל הציוני והאנטי-ציוני משמשים בערבוביה במאמר של לביא. לא אכנס כאן לתגובתו הבלתי ממוקדת של השמאל הציוני לעליית הגל החדש של פעילות מזרחים בשנים שבין 1995-1990. תגובה כזו אפשר לראות בסדרת מאמרים שקשורים לנושא המזרחי שפורסמה בהארץ בין השנים 1995-1994, שתקפו את הנושא כביטוי של פוסטמודניזם או של תקינות פוליטית, בזמנו ביטוי חדש בישראל. גישת הארץ היתה שלילית.

כך היה עוד בהופעתו של המאמר של יהודה שנהב בשנת 1996, שחתם את השלב הזה וחולל ויכוח שנחתם בתמונה של מאיר גל שאורטל בן-דיין מזכה כאן במחווה נאה. לעומת זאת, השמאל האנטי-ציוני הגיב באופן ממוקד שניתן לבחינה. ב-1996 הוקדש לנושא חלק נכבד מגליון "מצד שני" והיה בו עימות ובמה נרחבת לקולות נשיים מזרחיים.

הנה כך כתבה שם ויקי שירן ז"ל:

עיתון היוצא תחת ידיו של שמאל יהודי אשכנזי מתאפיין בכך שמזרחים/ות נמצאים בו כתבלין או כפרובוקציה. לכן הוא נוטה לעורר בי תרעומת המעורבת בזילזול, שמתבייתים עליו כמעט אינסטנקטיבית בגלל היומרה שלו לדבר בשמם של שוויון, צדק, מוסר, הדדיות. כאשר פנו וביקשו שאכתוב אמרתי שאסכים, אם במערכת הפעילה ובין הכותבים ישתקף ייצוג עצמי וסימטרי של מזרחים, אשכנזים ופלסטינים שמחציתם נשים. לי זה נראה תנאי ראשוני למימוש שוויון, צדק והדדיות. אמרו, בוודאי, עקרונית כן, אבל. השבתי – שיסתדרו בלעדיי. המשכתי בחיי, והם המשיכו להסתדר נפלא בלעדיי

ומעירה על כך עלון, המצטטת את שירן במאמר לעיל: "הפסקה הקצרה הזו מעלה שאלות רבות. האם על כותב/ת המשתייכ/ת לקבוצה מופלה כלשהי ומחויב/ת לה אידיאולוגית (נשים, פלסטינים, מזרחים) להציב "שוויון מערכתי" כתנאי לכתיבתו/ה? למרבה הצער, לא פעם גורר הסירוב פשוט השמטה של נקודת המבט המיוצגת."

במבט לאחור, צודקת עלון בביקורת שלה. ואכן בשנים שלאחר מכן נערך בשמאל האנטי-ציוני דיון נוקב בשאלת המזרחים והיחס למזרחים. גם נושא השוויון המערכתי זכה למענה. את הגליונות הבאים של "מצד שני" שעסקו במזרחים כבר ערכו פעילות מזרחיות. היו פרסומים רבים אחרים שגם הם טיפלו בנושא. אפשר וצריך להתייחס לדיון שנערך בשמאל האנטי ציוני בביקורתיות.

אפשר גם לקבוע שהוא "נכשל", אבל אי אפשר לעשות את זה בלי לייצג את הדיון הזה כראוי. לביא לא עשתה זאת ואזכור ביבליוגראפי בודד של "מצד שני" אינו מספיק, שהרי הגליון המיוחד לא נולד סתם כך. אפשר לראות, אם כן, שרעידת האדמה שחוללו הפעילות המזרחיות שהיו בכנס ב-1994 לא באה משום מקום. קדמה לה תסיסה בת כמה שנים גם ברחוב, גם בון ליר וגם בשמאל.

רומנטיזציה של הרחוב

ואולם, המאמר של לביא מציב לזבוב על הקיר אתגר גדול: איך לקשר את כל התופעות הללו. לאמור, האם הרחוב קרא את כהנוב? האם ון ליר קרא את הרחוב? והאם השמאל קרא את שניהם? כתיבת ההיסטוריה שלביא מציעה מתאפשרת, וגם זה רק חלקית, רק אם קובעים, וכך לביא רומזת ואומרת שוב ושוב, שהרחוב לא קורא את מה שנמצא "מעליו" ולכן צריך להתעלם ממה שקורה שם.

"רוב המזרחים/יות אותם חקרתי ובקרבם חייתי לא שמעו על שמעון בלאס, ולא קראו את "עיתון אחר"", כותבת לביא. גם אם נקבל את הגישה הזו, שאני מפקפק בה, טענה זו מעלה מיד את השאלה מי קובע ממה להתעלם (מהל"ה) וממה לא להתעלם (מארגון "אחותי" למשל), איך ולמה.

מעבר לכך, הגישה הזו מצביעה על נטיה לרומנטיזציה של ה"רחוב המזרחי" כאילו היה פרא אציל שמתקיים בנפרד מן האליטות ש"מעליו". זהו עוד אחד מן האנאכרוניזמים בהם לוקה המאמר. מעל לכל, הגישה הזאת מתעלמת מכך שהרחוב והאליטות הפוליטיות והאקדמיות מקיימים יחסי גומלין אינטנסיביים ומשפיעים זה על זה. בעידן הזה קשה לתאר היסטוריון או איש מדעי החברה שיטען ההפך מזה בכזאת פסקנות, גם אם ראיין ופגש כל אחד ואחד מבני המעמדות ה"נמוכים" וגם אם "חי בקרבם" (ביטוי שאין כמוהו להדגיש את הרחקת הרחוב מן האליטות).

במקרה המזרחי, הדברים כלכך פשוטים ואי אפשר להתעלם מהם. ארגון "קדמה" למשל, שהיסודות להקמתו הונחו ב-1992, בא במגע ישיר והדוק עם סטודנטים מזרחים (שרבים מהם הפכו למורים), אינטלקטואלים מזרחים, פוליטיקאים, אנשי שמאל וגם, בעיקר, הורים מזרחים וילדים מזרחים מן השכונות. גם אם לא כל הקבוצות הללו היו גם ברחוב, באקדמיה או בשמאל, הרי שרבים היו במגע עם כל שלושת הגורמים הללו.

קדמה, וזוהי רק דוגמא אחת, היא משל למסגרת שהפגישה את כל הקבוצות הללו. בפגישות של קדמה, הרחוב יכול היה "לקרוא" ולבקר הן את השמאל והן את האקדמיה. בתי הספר של קדמה הוקמו בשכונות, בלב הקהילה. ארגון הל"ה שקם שמונה שנים לפני קדמה, הוא דוגמא נוספת. מבט קצר אחד במאמר של עמור ובתגובות אליו מוכיח שלאורך השנים היו מעורבים בו גורמים שהיה מגע להם ישיר ורציף עם כל המחוזות: השמאל, האקדמיה והרחוב.

הזיקות הללו היו קיימות כל הזמן. התעלמות מהן מייצרת היסטוריה חלקית, ומהווה הפעלה חסרת אחריות של ה"סמכות האתנוגראפית". אותה הנרייט דהאן-כלב, למשל, "שאיש לא קרא ואיש לא שמע" היא היום ראש התכנית ללימודי מגדר בבאר שבע. לפני זה (ואני מתייחס רק לעשרים השנים האחרונות), היא הייתה מורה מן החוץ באוניברסיטה העברית שהעניקה הרבה תמיכה לסטודנטים מזרחים פעילים.

דהאן-כלב הייתה מעורבת בכל שלבי ההקמה של צ"ח וקדמה בירושלים, נפגשה עם פוליטיקאים בעירית ירושלים, נכחה בפגישות עם הורים, עם תלמידים, הרצתה בון ליר, ערכה ספרים, והיתה נוכחת בכל הכנסים הפמיניסטים המשמעותיים. היא כתבה גם בכתבי עת של השמאל, ועוד ועוד. דברים כאלה אפשר לומר על פעילים ואינטלקטואלים רבים אחרים.

ה"אורגניות", אם לנקוט בלשון גרמשיאנית, של האינטלקטואלים המזרחים בתקופה הזו אינה מוטלת בספק. רבים מהם גרו ויצאו מן השכונות בהם הם פעלו ורבים הפגינו, בעיקר בשל כורח המציאות וקשיי הפרנסה, ניידות מרשימה בין מסגרות שונות: האוניברסיטה, השכונה, מפגש פעילי השמאל. לא בכדי אנו רואים היום תופעה כמו אלמוג בהר, סופר, משורר, פעיל בבחירות לעיריית ירושלים במסגרת הפנתרים השחורים החדשים, מורה בתיכון קדמה ירושלים בשכונת הקטמונים, סטודנט באוניברסיטה, כותב בהארץ. "חי בקרבם", כמו שאומרים, אבל גם בקרבנו. בהר הוא רק משל, יש עוד.

באותו מאמר של כהנוב שהזכרתי היא כותבת על רגינה, מהגרת מתוניס שחיה בעיירה בדרום הארץ. רגינה קיבלה השכלה בתוניס אך בישראל היא חווה מפח נפש גדול:

רגינה אירופית דיה ליחס חשיבות רבה ללימודים, ופקחית דיה להבין, כדבריה, ש״הספרדים יהיו שווי מעמד עם האשכנזים רק כשיוכלו לעבוד באותן מקצועות, לתפוס משרות לתת פקודות ולא רק לציית… כך מקננת בליבה מרירות ומבוכה כלפי ישראל. היא רוגזת על שיטת החינוך, שאינה מזמנת לילדיה את ההזדמנויות שנקרו להם בתוניס.

לא בכדי כורכת כהנוב את נושא החינוך עם נשים מזרחיות. בעוד שבמאבקים המזרחים על השיכון והדיור נטלו חלק נשים וגברים (ומתוכם צמחו משום מה רק גיבורים גברים: בן הרוש, מנהיגי הפנתרים, ימין סוויסה), המאבק על החינוך הוא מאבק "נשי" שהגיבורות שלו רוב השנים אינן מוכרות.  אלו הן גיבורות שנאבקו יום יום מאבק סיזיפי ברשויות החינוך.

ישראל בונדק, אמרגן הזמר המזרחי ופעיל הפנתרים לשעבר, נאבק על מוזיקה ברדיו. אבל מי שפעל בהל"ה בשנות התשעים המוקדמות, זכה לעמוד לצידה של אשתו הגברת בונדק בהפגנות יחיד מול משרד החינוך בירושלים. באותו זמן שבעלה קיים מאבק מתוקשר בעניני מוזיקה מזרחית, ניהלה הגברת בונדק מאבק על חינוך ראוי לבנה, שבקושי זכה לתהודה ומי זוכר אותו היום.

כמה בונדקיות כאלה ידעה החברה הישראלית? מי עזר להן? שני פרויקטים גדולים של הנדסה אתנית פגעו במזרחים בישראל יותר מכל דבר אחר: השיכון והחינוך. שגרת היום של המאבקים בזירת החינוך, בתחתית, היו נשים. כמעט תמיד אך ורק נשים. המאבק על החינוך היה ונותר לב המאבק המזרחי. הלב הזה הוא לב של אישה. נשים התעמתו עם מורים בבתי הספר והושפלו בהם, נאבקו בעיריות נגד השמת ילדיהן לבתי ספר "מיוחדים" ועוד. אין  זה מפתיע כלל לראות שנשים מובילות במאבקים מזרחיים שמתמקדים בחינוך ובמאבקים אחרים.

לא במקרה

מכאן גם מתקשרים הדברים לפמיניזם. מבין שלוש הנשים שחוללו את "רעידת האדמה" על הבמה בכנס הפמיניסטי, שתיים היו פעילות בהל"ה. הדמות המובילה, תקוה לוי, היתה גם פעילה בשמאל היהודי-ערבי באוניברסיטה בירושלים ובמסגרות מזרחיות ופמיניסטיות נוספות. פעילות פמיניסטיות אחרות שנכחו באותו כנס שעלון מזכירה, באו מן האוניברסיטה, מן השמאל וגם "מן הרחוב". כפי שאני מנסה להציע, לא מדובר במקרה. הן לא הופיעו שם יום אחד סתם כך ומחו על שיטת הרבעים.

המאבק על החינוך הוא הזירה שמפגישה את הרחוב המזרחי, עם האקדמיה ועם השמאל. בזירה הזאת, החל מאז שז'קלין כהנוב שמה לב למרירותה של רגינה על החינוך שנמנע מבניה, יש נוכחות נשית חזקה ומנהיגותית. זה לא מפתיע כלל, שהארגון המזרחי הראשון (אולי היחיד שקיים ברצף כלכך הרבה שנים) שעוסק במובהק בחינוך, מונהג על-ידי נשים. אין זה מפתיע שנשים אלו הן בעלות תפקיד מוביל גם בפמיניזם המזרחי וגם במאבקים המזרחים בכלל.

אין תמיהה גם בכך שאותן נשים בחזית המאבק של שאלת פלסטין ובשאלת המדינה האחת בה עוסק המאמר של לביא. אחד משיאי הדיאלוג הנוקב בין השמאל האנטי ציוני לבין הפעילות הפמיניסטיות במהלך השנים המדוברות של שנות התשעים היה ראיון שערכה רונית חכם, לימים מנהלת המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית, עם אותן הפעילות המזרחיות שחוללו את "רעידת האדמה", שבאו כאמור מלב המאבקים על החינוך.

בראיון הזה, שפורסם כמה פעמים בעברית, ותורגם אף לאנגלית ב-2004 בקובץ שלם שעסק של בקולות של נשים מזרחיות (של לולווא כזום), מדברות הפעילות באופן ברור על פתרון של מדינה אחת ועל שאלת פלסטין במונחים שאולי היום מהווים נחלת הכלל אבל אז, בימי אוסלו, היו חדשניים.

מעל לכל, כנראה, מסמן המאמר של לביא את סופו של עידן. כתמיד שמים לב שמשהו נגמר הרבה אחרי שנגמר. יכול להיות שצריך לכתוב של היסטוריה ביקורתית של הפעילות המזרחית, הפמיניסטית ובכלל בעשור וחצי האחרון מתוך הבנה זו. כדאי לעשות זאת תוך שיתוף פעולה ודיאלוג, בין מזרחים לבין עצמם, בין מזרחים לאשכנזים ובין מזרחים לפלסטינים.