ענוותו של הזבוב שעל הקיר

הפמיניזם המזרחי צמח בצומת בו נפגשו האקדמיה, תנועות פוליטיות ומחאה עממית. מאמרה של סמדר לביא מתעלם מנשים וממרחבים שקיימו זיקות בין הסביבות הללו, ומייצר היסטוריה חלקית בלבד. תגובה
צבי בן-דור

המאמר של סמדר לביא על הפמיניזם המזרחי הוא מאמר חשוב. הוא פורסם בשלוש במות: בכתב העת "סדק", בכתב עת אקדמי אמריקאי ועתה בהעוקץ. כיוון שכך, יש לקרוא אותו ביסודיות. המאמר הזה הוא חשוב גם בגלל שהוא מציב, שוב, את סוגית הפמיניזם המזרחי על השולחן ומציע מסגרת היסטורית שתכיל אותה. המאמר הזה הוא חשוב מפני שהוא עוסק בשאלת הקשר בין מזרחים לשאלת פלסטין באמצעות בחינת ההיסטוריה של הפמיניזם המזרחי.

טעם רב יש במאמר של לביא משום שהוא מנתח את השאלה דרך בחינת המצב המזרחי הקונקרטי בישראל בלי להידרש לקלישאות שעוסקות בדימויי העבר היהודי בארצות המזרח לאמור: "המזרחים שונאים את הערבים כי היה להם רע כשחיו איתם", ומנגד: "פעילי שמאל מזרחים קוראים לשלום עם הערבים כי היה להם טוב כשחיו איתם". יש ברכה גדולה בעובדה שהמאמר לא נדרש לקלישאות אלה.

מה בין סמכות אתנוגרפית לתצפית משתתפת? צילום: cc by-id-iom

עם זאת, במאמר הזה יש בעיות רבות, הן מבחינה מתודולוגית וביבליוגראפית והן מבחינת הניתוח, הממצאים והמסקנות. על חלק מן הבעיות, כמו למשל ה"מרבמיכאליזציה" של הפמיניזם הישראלי, ביטוי לרדוקציה של הפמיניזם הזה שעושה לביא שאותה הזכרתי בתגובה הראשונה שכתבתי כאן לפני שבוע, יש טעם אבל אין מקום לחזור כאן בפרטנות. חלק רב מן הדברים ומן האזכורים עולים בתגובות השונות ואני מציע ללכת בעקבות הלינקים. הרבה, ברוך השם, נמצא באינטרנט.

חלקו העיקרי של המאמר כפי שמגדירה אותו המחברת מספק סקירה היסטורית, והוא אכן מנסה להציג גרסא של היסטוריה, שבה אני מאתר את הבעיות הכי גדולות. חברי הפרופ' מאיר עמור, שיזם את הדיאלוג הנוכחי, כבר עמד כאן על חשיבותו של ארגון הל"ה שנעדר מן המאמר בעברית ומופיע בגרסה האנגלית בצורה, איך לומר, חסרת אחריות.

לפיכך, אבקש להתמקד במספר נקודות הנוגעות להקשרים היסטוריים רחבים יותר שנוגעים לעליית הפמיניזם המזרחי בשנות התשעים ולקשר ההדוק שלו לחינוך. אני שואל שתי שאלות: מאיפה "בא" הפמיניזם המזרחי, ומדוע לדעתי הוא קשור לחינוך. אנסה להציע סיפור אחר, לא חדש כלל, מזה שמשתקף במאמר. מפאת קוצר מקום, לא אוכל לכסות הכול ולכן אמליץ לקרוא אותו בזהירות, כבסיס נוסף.

ערב ההכנות לכנס הפמיניסטי המזרחי הראשון שהתקיים בשנת 1995, נפגשו כמה פעילים מזרחים עם פעילות שעסקו במרץ לקראת הכנס. הדיון נסב על שאלת נוכחותם של גברים בכנס הזה ומשהוברר כי גברים לא יורשו, ובצדק, להשתתף באירוע, אמר אחד מהם למארגנות כי היה רוצה לפחות להיות שם כמו "זבוב על הקיר".

ההיזכרות בדברים הללו כאשר מתבוננים בהיסטוריה של הפמיניזם המזרחי שנים לאחר הכנס הזה חשובה. דמותו של הזבוב על הקיר משגרת מסר חזק של ענווה. ראשית מכיוון שקיימת מגבלת זהות מגדרית בלתי עבירה כאשר גברים ניגשים לסוגיה של הפמיניזם. שנית, בגלל שמחבר דברים אלה לא נכח באירועים המדוברים אלא צפה בהם, במקרה הטוב, כמעורב מן הצד.

הדברים הנכתבים כאן, אם כן, צריכים להיקרא בזהירות ומעל לכל להיתפס כהזמנה לרב שיח משותף, לא חד צדדי, לא נחרץ, מעמיק ועניו, בשאלה שלפנינו. באחת מתגובותיה כתבה לביא על האפשרות של הפעלת "סמכות אתנוגראפית" שיונקת את כוחה "מן התצפית המשתתפת" של האנתרופולוג. אם המאמר שנכתב ופורסם כאן הוא התוצאה של הפעלת אותה "סמכות אתנוגראפית" אפשר לקבוע כי מוטב היה אילולא הופעלה בעוצמה שכזו.

מאחר שהופעלה, צריך לתקן אותה באמצעות דיאלוג שבו ישתתפו לא רק האנתרופולוגית, אלא גם קולות אחרים רבים ככל האפשר. ההיסטוריות של הפמיניזם המזרחי והמזרחים בכלל, צריכות להיכתב לא ממקום של "הפעלת סמכות" אלא תוך שיתוף פעולה של מעורבים, מתצפתים, צופים, ארכיבאים וזבובים שעל הקיר. ברוח דבריו של עמור, אני מציע לקרוא את מה שנכתב כאן כהזמנה לדיאלוג הזה.

רעידת אדמה

אלה שוחט. צילום: מתוך האתר של NYU

המאמר של לביא נפתח בתיאור המהלך "ההיסטורי" של המאמר שמתאר את עליית הפמיניזם המזרחי בשנות התשעים. תיאור פני הדברים במאמר לוקה בחסר גדול ואינו מדויק כלל. הרגע המכונן היה בכנס בגבעת חביבה בשנת 1994 שבו שלוש פעילות: תקוה לוי, אלה שוחט ומירה אליעזר, הופיעו על הבמה בפאנל שכולו מזרחי ופנו אל הקהל בערבית.

אין אזכור מובהק במאמר של לביא לאירוע הזה, ונדמה כאילו מעולם לא קרה. בניגוד למשתקף מן המאמר, האירוע הזה נכנס לזכרון המזרחי כרגע מכונן. הנה כך נזכרת בו בשנת 2004 ד"ר קציעה עלון:

כנקודת התחלה אפשר, אולי, להצביע על הכנס הפמיניסטי ה-10, אשר התקיים בגבעת-חביבה ב-1994, אף כי עוד קודם לכן התקיימו דיונים בפורומים שונים. בכנס הזה העלתה קבוצת נשים מזרחיות – ובהן אלה שוחט, תקווה לוי, מירה אליעזר, הנרייט דהאן-כלב, נטע עמר, ויקי שירן (ז"ל) ואחרות – את הנושא על סדר-היום באופן שאי-אפשר היה עוד להתעלם ממנו. הן דיברו על האפליה ועל הגזענות היומיומית שבהן "נתקלות" המזרחיות, לא רק בקרב החברה הכללית, אלא, רחמנא ליצלן, אף בקרב התנועה הפמיניסטית ובתוך הארגונים הפמיניסטיים עצמם.

וכך נזכרת בו ד"ר אראלה שדמי: "באופן אישי נחשפתי לראשונה לזעם של הפמיניסטיות המזרחיות בכנס הפמיניסטי בגבעת-חביבה לפני למעלה מעשור שנים, וחטפתי הלם. ואו, איזה הלם!"

עלון, המצטטת את שדמי, ממשיכה בתיאור שלה וקוראת לאירוע בגבעת חביבה "רעידת אדמה". לא פחות. אכן, רעידת האדמה הזו יצרה בדיוק את המכאניזם שחיסל את ההגיון של "שיטת הרבעים" שמשמשת במאמר של לביא מעין דחליל שבא לבטא, בצדק, את הבעייתיות המובנית שהתקיימה בשיח בין פמיניסטיות מזרחיות לאשכנזיות. כותבת עלון:

"לאור ההתרחשות הסוערת בכנס, החליטו חלק מן הנשים המזרחיות לערוך כנס נפרד, וב-95' נערך הכנס הפמיניסטי המזרחי הראשון, אשר עסק בהעצמה, בלימוד מנגנוני ההחלשה ובהגדלת יכולת ההתנגדות להם ובהגדרת מטרותיו של הפמיניזם המזרחי. בשנת 2000 קם הארגון הפמיניסטי "אחותי – מיסודן של נשים מזרחיות – למען נשים בישראל", אשר מניף הן את דגל הצדק החברתי בעבודת שטח עם פועלות והן את דגל הזהות המזרחית.

ואולם, רעידת האדמה לא באה משום מקום. למעשה קדמו לה תופעות סייסמולוגיות בעלות משמעות, שמצדן ישבו על שכבות גיאולוגיות רבות שנים. בקיץ 1990 חוללו המזרחים את ההתפרצות השלישית הגדולה (והאחרונה) שלהם עד היום. רבות מערי ישראל נשטפו במחנות מאולתרים של אוהלים במחאה על מדיניות השיכון של הממשלות עד אז.

בניגוד להתקוממויות ואדי סאליב והפנתרים השחורים, לא היה בתנועה הזו "מרכז רעש" אחד וגם נעדרה ממנה אלימות, הגם שהיה בה מרכיב של מעבר על החוק. העובדה שתושבי המחנות המאולתרים בחרו לקרוא להם "מעברות" היתה ביטוי מובהק ראשון לאפשרות של קיומו של זכרון קולקטיבי מזרחי שמעצב את המאבק על הדיור.

מזרחים זוכרים את המעברות באופן שונה מאשכנזים. המזרחים של 1990 ראו במאבקם חזרה למאבקים של הוריהם על דיור טוב יותר בשנות החמישים. אם יש תודעה היסטורית מזרחית, היא נמצאת ודאי במקום שבו קוראים לאוהל בכיכר העיר "מעברה". כמו התקוממויות קודמות גם המאבק הזה חוסל בגלל מלחמה: מלחמת המפרץ הראשונה, ועם זאת הוא חולל התעוררות רבתי של קבוצות מחאה מזרחיות קיימות שצפו אל פני השטח בעוצמה והביא להקמת גופים חדשים, גם באוניברסיטאות.

האקדמיה גם היא נעה לאיטה בכיוון הזה. כנסים על פמיניזם התקיימו במכון ון ליר, וניתנה בהם במה לקולות מזרחיים. במקביל התקיימו כנסים על נושאים מזרחים בהם דיברו נשים. כך למשל, דולי בן חביב הנכיחה מחדש את הזכרון של ז'קלין כהנוב בהרצאה מבריקה שנתנה בכנס כזה בון ליר. הרצאתה הפכה למאמר שפורסם ב"תיאוריה וביקורת" ב-1994 ומאז הייתה לכהנוב, שפרסמה בשנות החמישים ראיונות שערכה עם נשים במעברות ב"על המשמר", עדנה רבה בפמיניזם המזרחי והיא מהווה עד היום השראה לפעילות ולפעילים רבים.

שימו לב באיזה ״חן וחסד״ מצטדדת הגברת ה״לבנה״ במונית שירות הנוסעת מתל אביב לבאר שבע כדי לפנות לכורדי המתחשב לידה; וכשהוא יוצא מן המונית ואומר ״שלום״ ברוב נימוס משיבים לו חבריו במבט אילם כאילו הכורדי אינו ראוי אפילו למידה הזו של שיוויון-החלפת מילות ברכה- והיחס שאפשר מהבעיה כלפיו הוא התעלמות מעצם נוכחותו.

(כהנוב, ״גשר אל עולי המזרח״ בתוך, בין שני עולמות, עמוד 150).

ז'קלין כהנוב

הדברים הללו, על גברת לבנה וגבר שחור, פורסמו בעיתון מפלגתי ב-1956, אך נקראו בתשומת לב מחודשת בשנות התשעים. למרות שכהנוב מאששת חלק מן התובנות של לביא, אין לה כל זכר במאמרה על הפמיניזם המזרחי. יתכן שאף מזרחי לא קרא את כהנוב בעל המשמר, אבל רבים קראו גם קראו אותה בשנות התשעים המוקדמות.

לא בכדי אני מזכיר כאן את כהנוב. היא אמורה להזכיר לנו שלפמיניזם המזרחי ישנה מסורת ארוכה שלא נולדה אתמול: בין הפסגות שלה אפשר למנות את הפעילות של אסתר מויאל בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, את הכתיבה של ז’קלין כהנוב, ואת הפעילות של ויקי שירן (כל הנשים הללו, אגב, הן ממצרים, מולדת הפמיניזם הערבי, לא במקרה לדעתי).

השמאל הציוני והאנטי-ציוני משמשים בערבוביה במאמר של לביא. לא אכנס כאן לתגובתו הבלתי ממוקדת של השמאל הציוני לעליית הגל החדש של פעילות מזרחים בשנים שבין 1995-1990. תגובה כזו אפשר לראות בסדרת מאמרים שקשורים לנושא המזרחי שפורסמה בהארץ בין השנים 1995-1994, שתקפו את הנושא כביטוי של פוסטמודניזם או של תקינות פוליטית, בזמנו ביטוי חדש בישראל. גישת הארץ היתה שלילית.

כך היה עוד בהופעתו של המאמר של יהודה שנהב בשנת 1996, שחתם את השלב הזה וחולל ויכוח שנחתם בתמונה של מאיר גל שאורטל בן-דיין מזכה כאן במחווה נאה. לעומת זאת, השמאל האנטי-ציוני הגיב באופן ממוקד שניתן לבחינה. ב-1996 הוקדש לנושא חלק נכבד מגליון "מצד שני" והיה בו עימות ובמה נרחבת לקולות נשיים מזרחיים.

הנה כך כתבה שם ויקי שירן ז"ל:

עיתון היוצא תחת ידיו של שמאל יהודי אשכנזי מתאפיין בכך שמזרחים/ות נמצאים בו כתבלין או כפרובוקציה. לכן הוא נוטה לעורר בי תרעומת המעורבת בזילזול, שמתבייתים עליו כמעט אינסטנקטיבית בגלל היומרה שלו לדבר בשמם של שוויון, צדק, מוסר, הדדיות. כאשר פנו וביקשו שאכתוב אמרתי שאסכים, אם במערכת הפעילה ובין הכותבים ישתקף ייצוג עצמי וסימטרי של מזרחים, אשכנזים ופלסטינים שמחציתם נשים. לי זה נראה תנאי ראשוני למימוש שוויון, צדק והדדיות. אמרו, בוודאי, עקרונית כן, אבל. השבתי – שיסתדרו בלעדיי. המשכתי בחיי, והם המשיכו להסתדר נפלא בלעדיי

ומעירה על כך עלון, המצטטת את שירן במאמר לעיל: "הפסקה הקצרה הזו מעלה שאלות רבות. האם על כותב/ת המשתייכ/ת לקבוצה מופלה כלשהי ומחויב/ת לה אידיאולוגית (נשים, פלסטינים, מזרחים) להציב "שוויון מערכתי" כתנאי לכתיבתו/ה? למרבה הצער, לא פעם גורר הסירוב פשוט השמטה של נקודת המבט המיוצגת."

במבט לאחור, צודקת עלון בביקורת שלה. ואכן בשנים שלאחר מכן נערך בשמאל האנטי-ציוני דיון נוקב בשאלת המזרחים והיחס למזרחים. גם נושא השוויון המערכתי זכה למענה. את הגליונות הבאים של "מצד שני" שעסקו במזרחים כבר ערכו פעילות מזרחיות. היו פרסומים רבים אחרים שגם הם טיפלו בנושא. אפשר וצריך להתייחס לדיון שנערך בשמאל האנטי ציוני בביקורתיות.

אפשר גם לקבוע שהוא "נכשל", אבל אי אפשר לעשות את זה בלי לייצג את הדיון הזה כראוי. לביא לא עשתה זאת ואזכור ביבליוגראפי בודד של "מצד שני" אינו מספיק, שהרי הגליון המיוחד לא נולד סתם כך. אפשר לראות, אם כן, שרעידת האדמה שחוללו הפעילות המזרחיות שהיו בכנס ב-1994 לא באה משום מקום. קדמה לה תסיסה בת כמה שנים גם ברחוב, גם בון ליר וגם בשמאל.

רומנטיזציה של הרחוב

ואולם, המאמר של לביא מציב לזבוב על הקיר אתגר גדול: איך לקשר את כל התופעות הללו. לאמור, האם הרחוב קרא את כהנוב? האם ון ליר קרא את הרחוב? והאם השמאל קרא את שניהם? כתיבת ההיסטוריה שלביא מציעה מתאפשרת, וגם זה רק חלקית, רק אם קובעים, וכך לביא רומזת ואומרת שוב ושוב, שהרחוב לא קורא את מה שנמצא "מעליו" ולכן צריך להתעלם ממה שקורה שם.

"רוב המזרחים/יות אותם חקרתי ובקרבם חייתי לא שמעו על שמעון בלאס, ולא קראו את "עיתון אחר"", כותבת לביא. גם אם נקבל את הגישה הזו, שאני מפקפק בה, טענה זו מעלה מיד את השאלה מי קובע ממה להתעלם (מהל"ה) וממה לא להתעלם (מארגון "אחותי" למשל), איך ולמה.

מעבר לכך, הגישה הזו מצביעה על נטיה לרומנטיזציה של ה"רחוב המזרחי" כאילו היה פרא אציל שמתקיים בנפרד מן האליטות ש"מעליו". זהו עוד אחד מן האנאכרוניזמים בהם לוקה המאמר. מעל לכל, הגישה הזאת מתעלמת מכך שהרחוב והאליטות הפוליטיות והאקדמיות מקיימים יחסי גומלין אינטנסיביים ומשפיעים זה על זה. בעידן הזה קשה לתאר היסטוריון או איש מדעי החברה שיטען ההפך מזה בכזאת פסקנות, גם אם ראיין ופגש כל אחד ואחד מבני המעמדות ה"נמוכים" וגם אם "חי בקרבם" (ביטוי שאין כמוהו להדגיש את הרחקת הרחוב מן האליטות).

במקרה המזרחי, הדברים כלכך פשוטים ואי אפשר להתעלם מהם. ארגון "קדמה" למשל, שהיסודות להקמתו הונחו ב-1992, בא במגע ישיר והדוק עם סטודנטים מזרחים (שרבים מהם הפכו למורים), אינטלקטואלים מזרחים, פוליטיקאים, אנשי שמאל וגם, בעיקר, הורים מזרחים וילדים מזרחים מן השכונות. גם אם לא כל הקבוצות הללו היו גם ברחוב, באקדמיה או בשמאל, הרי שרבים היו במגע עם כל שלושת הגורמים הללו.

קדמה, וזוהי רק דוגמא אחת, היא משל למסגרת שהפגישה את כל הקבוצות הללו. בפגישות של קדמה, הרחוב יכול היה "לקרוא" ולבקר הן את השמאל והן את האקדמיה. בתי הספר של קדמה הוקמו בשכונות, בלב הקהילה. ארגון הל"ה שקם שמונה שנים לפני קדמה, הוא דוגמא נוספת. מבט קצר אחד במאמר של עמור ובתגובות אליו מוכיח שלאורך השנים היו מעורבים בו גורמים שהיה מגע להם ישיר ורציף עם כל המחוזות: השמאל, האקדמיה והרחוב.

הנרייט דהאן כלב. מתוך האתר של אוניברסיטת בן גוריון

הזיקות הללו היו קיימות כל הזמן. התעלמות מהן מייצרת היסטוריה חלקית, ומהווה הפעלה חסרת אחריות של ה"סמכות האתנוגראפית". אותה הנרייט דהאן-כלב, למשל, "שאיש לא קרא ואיש לא שמע" היא היום ראש התכנית ללימודי מגדר בבאר שבע. לפני זה (ואני מתייחס רק לעשרים השנים האחרונות), היא הייתה מורה מן החוץ באוניברסיטה העברית שהעניקה הרבה תמיכה לסטודנטים מזרחים פעילים.

דהאן-כלב הייתה מעורבת בכל שלבי ההקמה של צ"ח וקדמה בירושלים, נפגשה עם פוליטיקאים בעירית ירושלים, נכחה בפגישות עם הורים, עם תלמידים, הרצתה בון ליר, ערכה ספרים, והיתה נוכחת בכל הכנסים הפמיניסטים המשמעותיים. היא כתבה גם בכתבי עת של השמאל, ועוד ועוד. דברים כאלה אפשר לומר על פעילים ואינטלקטואלים רבים אחרים.

ה"אורגניות", אם לנקוט בלשון גרמשיאנית, של האינטלקטואלים המזרחים בתקופה הזו אינה מוטלת בספק. רבים מהם גרו ויצאו מן השכונות בהם הם פעלו ורבים הפגינו, בעיקר בשל כורח המציאות וקשיי הפרנסה, ניידות מרשימה בין מסגרות שונות: האוניברסיטה, השכונה, מפגש פעילי השמאל. לא בכדי אנו רואים היום תופעה כמו אלמוג בהר, סופר, משורר, פעיל בבחירות לעיריית ירושלים במסגרת הפנתרים השחורים החדשים, מורה בתיכון קדמה ירושלים בשכונת הקטמונים, סטודנט באוניברסיטה, כותב בהארץ. "חי בקרבם", כמו שאומרים, אבל גם בקרבנו. בהר הוא רק משל, יש עוד.

באותו מאמר של כהנוב שהזכרתי היא כותבת על רגינה, מהגרת מתוניס שחיה בעיירה בדרום הארץ. רגינה קיבלה השכלה בתוניס אך בישראל היא חווה מפח נפש גדול:

רגינה אירופית דיה ליחס חשיבות רבה ללימודים, ופקחית דיה להבין, כדבריה, ש״הספרדים יהיו שווי מעמד עם האשכנזים רק כשיוכלו לעבוד באותן מקצועות, לתפוס משרות לתת פקודות ולא רק לציית… כך מקננת בליבה מרירות ומבוכה כלפי ישראל. היא רוגזת על שיטת החינוך, שאינה מזמנת לילדיה את ההזדמנויות שנקרו להם בתוניס.

לא בכדי כורכת כהנוב את נושא החינוך עם נשים מזרחיות. בעוד שבמאבקים המזרחים על השיכון והדיור נטלו חלק נשים וגברים (ומתוכם צמחו משום מה רק גיבורים גברים: בן הרוש, מנהיגי הפנתרים, ימין סוויסה), המאבק על החינוך הוא מאבק "נשי" שהגיבורות שלו רוב השנים אינן מוכרות.  אלו הן גיבורות שנאבקו יום יום מאבק סיזיפי ברשויות החינוך.

ישראל בונדק, אמרגן הזמר המזרחי ופעיל הפנתרים לשעבר, נאבק על מוזיקה ברדיו. אבל מי שפעל בהל"ה בשנות התשעים המוקדמות, זכה לעמוד לצידה של אשתו הגברת בונדק בהפגנות יחיד מול משרד החינוך בירושלים. באותו זמן שבעלה קיים מאבק מתוקשר בעניני מוזיקה מזרחית, ניהלה הגברת בונדק מאבק על חינוך ראוי לבנה, שבקושי זכה לתהודה ומי זוכר אותו היום.

כמה בונדקיות כאלה ידעה החברה הישראלית? מי עזר להן? שני פרויקטים גדולים של הנדסה אתנית פגעו במזרחים בישראל יותר מכל דבר אחר: השיכון והחינוך. שגרת היום של המאבקים בזירת החינוך, בתחתית, היו נשים. כמעט תמיד אך ורק נשים. המאבק על החינוך היה ונותר לב המאבק המזרחי. הלב הזה הוא לב של אישה. נשים התעמתו עם מורים בבתי הספר והושפלו בהם, נאבקו בעיריות נגד השמת ילדיהן לבתי ספר "מיוחדים" ועוד. אין  זה מפתיע כלל לראות שנשים מובילות במאבקים מזרחיים שמתמקדים בחינוך ובמאבקים אחרים.

לא במקרה

מכאן גם מתקשרים הדברים לפמיניזם. מבין שלוש הנשים שחוללו את "רעידת האדמה" על הבמה בכנס הפמיניסטי, שתיים היו פעילות בהל"ה. הדמות המובילה, תקוה לוי, היתה גם פעילה בשמאל היהודי-ערבי באוניברסיטה בירושלים ובמסגרות מזרחיות ופמיניסטיות נוספות. פעילות פמיניסטיות אחרות שנכחו באותו כנס שעלון מזכירה, באו מן האוניברסיטה, מן השמאל וגם "מן הרחוב". כפי שאני מנסה להציע, לא מדובר במקרה. הן לא הופיעו שם יום אחד סתם כך ומחו על שיטת הרבעים.

המאבק על החינוך הוא הזירה שמפגישה את הרחוב המזרחי, עם האקדמיה ועם השמאל. בזירה הזאת, החל מאז שז'קלין כהנוב שמה לב למרירותה של רגינה על החינוך שנמנע מבניה, יש נוכחות נשית חזקה ומנהיגותית. זה לא מפתיע כלל, שהארגון המזרחי הראשון (אולי היחיד שקיים ברצף כלכך הרבה שנים) שעוסק במובהק בחינוך, מונהג על-ידי נשים. אין זה מפתיע שנשים אלו הן בעלות תפקיד מוביל גם בפמיניזם המזרחי וגם במאבקים המזרחים בכלל.

תקוה לוי, מנהלת ארגון הל"ה. לא מפתיע שהארגון המזרחי הראשון מונהג על-ידי נשים

אין תמיהה גם בכך שאותן נשים בחזית המאבק של שאלת פלסטין ובשאלת המדינה האחת בה עוסק המאמר של לביא. אחד משיאי הדיאלוג הנוקב בין השמאל האנטי ציוני לבין הפעילות הפמיניסטיות במהלך השנים המדוברות של שנות התשעים היה ראיון שערכה רונית חכם, לימים מנהלת המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית, עם אותן הפעילות המזרחיות שחוללו את "רעידת האדמה", שבאו כאמור מלב המאבקים על החינוך.

בראיון הזה, שפורסם כמה פעמים בעברית, ותורגם אף לאנגלית ב-2004 בקובץ שלם שעסק של בקולות של נשים מזרחיות (של לולווא כזום), מדברות הפעילות באופן ברור על פתרון של מדינה אחת ועל שאלת פלסטין במונחים שאולי היום מהווים נחלת הכלל אבל אז, בימי אוסלו, היו חדשניים.

מעל לכל, כנראה, מסמן המאמר של לביא את סופו של עידן. כתמיד שמים לב שמשהו נגמר הרבה אחרי שנגמר. יכול להיות שצריך לכתוב של היסטוריה ביקורתית של הפעילות המזרחית, הפמיניסטית ובכלל בעשור וחצי האחרון מתוך הבנה זו. כדאי לעשות זאת תוך שיתוף פעולה ודיאלוג, בין מזרחים לבין עצמם, בין מזרחים לאשכנזים ובין מזרחים לפלסטינים.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. סמדר לביא

    רצ"ב דוא"ל ששלחתי לרשימת התפוצה שלי, בתקופת המאהל של ויקי כנאפו, קייץ 2003, לאחר שממשלת ביבי קיצצה את קצבאות החד הוריות במסגרת חוק ההסדרים. כותרת הדוא"ל — נשכחות. יש מציאות חיים נשכחת, שאינה מתועדת בדרך כלל בטקסטים היוצרים אידאולוגיה עבור אירועים, וטקסטים הנכתבים לאחר אירועים, מציאות, שלמרבה הצער לא משאירה עקבות באינטרנט אליהם אפשר לעשות "לינק".

    שבת שלום לכולן,

    לפעמים, אני צריכה לחפש בכל מיני תיקיות ומסמכים, ממה שהגיע מארה"ב, ועדיין לא היה לי זמן לסדר…

    נתקלתי השבוע בתיקיה בשם "אנחנו כאן וזה שלנו: כנס נשים מזרחיות", שנערך במלון החוף הירוק בנתניה ב – 17-18 למאי 1996. ברוכות תקווה ומירה, שאירגנו אותו.

    בכנס ההוא ביקשו ממני להרצות. כתבתי טיוטא. קראתי לה "איך אני גומרת את החודש עם כלכלת השלום." מצאתי את זה השבוע, עם קטעי העיתונות והמאמרים האקדמיים שעזרו לי. להזכירכן, עסקינן באביב 1996. מאמר מה"ניו יורק טיימס", למשל, המדבר על הקיצוניות הכלכלית הימנית של ביבי, שקרוב לוודאי תחליף את חזון המזה"ת החדש של פרס, כאשר כבר לא יהיה בו צורך (אז לא ידעו, שהמעבר מאחד לשני יהיה דרך אינתיפדה מזויינת). כותב המאמר ממליץ לרסן את ביבי… מאמר "ממעריב-עסקים", על ההשקעות של אוסם במפעל במבה במצריים. קריסת דימונה טקסטיל וגיבור סברינה עקב הלחץ הכלכלי להעבירם לירדן. "הארץ" כתב על כליל יופי, שרכשה את אוברזון, והתחילה לתפור בגדי ים בירדן. ה"וושינגטון פוסט" ציטט את רבין, שקרא לזה "אאוט-סורסינג" (להעביר את הייצור-שבעמל-כפיים החוצה). את גזרי העיתונות מישראל שלח לי לברקלי ישראל שחק, זצ"ל.

    ההרצאה עסקה גם בצורה בה המזרחים יפסידו כלכלית מאוסלו, ומיעוט רב כוח כלכלי-יזמי בחברה הפלסטינית בישראל ירויח. היא ניבאה צמיחה גדולה יחסית לפמיניזם הפלסטיני-ישראלי עקב הקשר העקיף אך משתמע בין הפעילות הפמיניסטית הזו לבין כלכלת התרבות של אוסלו. בסוף ההרצאה כתבתי משו על היעלמות עקרונות הצדק החברתי עקב הקפיטליזם של השלום-שמלום, ועל עליה חדה בשיעורי האבטלה של נשים מזרחיות. האבטלה, כתבתי שם, תביא להתפרקות נוספת של לכידות המשפחה המזרחית, שפורקה ע"י המפא"יניקים בשנות ה 1950. ההתפרקות הזו, כתוב בדפי הטיוטא הצהובים שדהו כבר, תיגרום להרחבת התופעה של הוצאת ילדים מזרחים מהביית לפנימיות, ולעוד דור של הכחשה-הדחקה של "הבעיה המזרחית".

    בסוף, עקב שוליות הנושא (כך אמרו לי), הפכה ההרצאה לסדנא, שאפילו לא הוזכרה בהעתק תכנית הכנס שמצאתי בתיקיה עם כרטיסי הטיסה וכו'. אמרו לי גם, שלא יפה לדבר נגד אוסלו. את מה שאמרו לי כתבתי על תקן ה"אנתרופולוגית שעושה מחקר". לסדנא שלי באה אורנה לביא, וזהו. היא דיברה רוב הזמן. אני הקשבתי. הצטערתי, שהיא לא הסכימה ששתינו נלך לסדנא אחרת, במקום. רוב האירועים הראשיים בכנס התמקדו בנושאים של תרבות ורב תרבותיות, ולא בחרדה מפני איך תגמורנה נשים מזרחיות את החודש עם כלכלת אוסלו.

    והתוצאות קורות 7 שנים אח"כ, במאהל של ויקי כנפו ובמאהל של רמית. רב תרבותיות במאהל היא עניין שולי.

    שלכן,
    סמדר.

  2. מאיר עמור

    צבי אני רוצה להודות לך על המאמר החד, המיוחד והמאיר. אני חושב שלפמיניזם המזרחי יש היסטוריה משמעותית ועמוקה אך יש לו גם הווה מרשים. הייתי רוצה להדגיש כי המאבק החברתי הנישא על כיתפהן של נשים רבות גובה מחיר אישי עצום וגבוה מכל אחת מהנשים הללו. ההקרבה היא עצומה. פעילותן של נשים אלה כמו שירה אוחיון שכמעט לבד הצליחה ומצליחה להזיז את מאבקה של התזמרות האנדלוסית ובמאבקה הבלתי מתפשר והחכם הצליחה לטעת וממש להגדיר מחדש לא רק את לימודי התרבות אלא גם לימודי ההיסטוריה במערכת החינוך. נשים כמו קלריס חרבון שגם היא, כמעט לבד הקימה מפעל של הכרה בזכויותהן והגנה על חייהן של נשים (בדרך כלל אמהות חד-הוריות) אשר הממסד "השיכוני" מתעמר בהן מזה שנים רבות. לא ניתן להבין את המפעל העצום של "ליבי במזרח" בלי פעילותן הנמרצת של נשים כמו בת=שחר גורמזאנו, קציעה עלון, שירה אוחיון ואורטל בן דיין וכמובן שולה קשת המיוחדת ביותר. אני מציין את המעט שאני יודע ומודע לו. אני משוכנע כי ישנן נשים רבות העסוקות ועוסקות במימושו של חזון פמיניסיטי מזרחי דרך ביטוי מלא של חייהן. העיסוק בהיסטוריה הוא חשוב; אבל הוא משמעותי רק אם הוא מהווה את הבסיס לפעולה בהווה ובתקווה לשינוי העתיד. מאיר עמור

  3. עלמה

    ותו לא. די כבר מהשיח הריקני הזה [השיח שלכם ולא הנושא כמובן] שלא מועיל לאף אישה מזרחית או איש מזרחי או ילד מזרחי. תתמקדו במה שבאמת אכפת לכם קרי מעצמכם ומחוכמתכם הגדולה להיות שם ולא פה ולא להפסיק לבקר ולנתח בעזרת מילים מנופחות ולועזיות כדי שידע העם היושב בציון לאן הגעתם ומה רבה גדולתכם והצלחתכם. תתפללו "בשנה הבאה בפלשתין המשוחררת" ותצהלו על כך שכל מה שקורה למזרחים מגיע להם כי הם לא השכילו להבין כמותכם החכמים שהגורל שלהם קשור בגורל הפלשתינים כשאתם אינטלקטואלים יקרים קשרתם את גורלכם בגורל מקדונלד באמריקה. חה חה חה

  4. ירדנה אלון

    שאלת את עצמך לאחרונה למה אלה השמות היחידים שאתה מכיר בנושא של הפמיניזם המזרחי?
    נתת את דעתך אולי שכפי שהדירו את ז'קלין כהנוב,והיא מושמת ברקע של הדברים למרות שלא חדלים לצטט אותה מבלי לתת את הקרדיט,עושים זאת בדרך אלימה גם כלפי פמיניסטיות מזרחיות אחרות (ותקוה לוי היא כמובן לא היחידה וארגון הלה הן לא היחידות)
    אתה מודע לכוחניות של מאחורי הקלעים של הפמיניזם המזרחי?לפוליטיקה הארגונית שהיא זו ששותלת בתודעתך שמות מסויימים בשעה ששמות אחרים כלל לא ידועים לך ואם יש שמות שכן ידועים לך הרי הס מלהזכיר כי מאחורי הקלעים של הפוליטיקה הארגונית אמרו לך ששמות אלה הם מוקצים.

    הזכרת כאן את קלריס חרבון לדוגמא.אז הנה אנקדוטה.
    לפני כעשר שנים פעל בשכונת פלורנטין ארגון בשם מהפך,שבבסיסו פתח מקום שבו יוכלו ילדי השכונה להיעזר ע"י סטודנטים חונכים שסייעו להם בשיעורי הבית ונתנו גם מקום שבו אחר הצהריים תתקיים פעילות למען הילדים כדי שלא יסתובבו סתם כך ברחוב כי מתנ"ס לא היה.אכן פעילות מבורכת.

    מאחר והילד שלי לקח חלק מדי פעם בפעילויות שהיו שם, באתי לארגון בהצעה לפתוח גם "מעגל נשים" לנשות השכונה שהן ברובן מזרחיות,ושיהיה להן מקום להיפגש בו אחת לשבוע או שבועיים מקום מפגש שהוא רק לנשים (בשל כך קראתי לזה "מעגל נשים")הציעו לי להנחות השבתי בשלילה למרות שהיה שכר בצד ההנחיה והארגון פירסם מכרז
    אחת המועמדות שהגיעו הייתה קלריס חרבון,מאחר והתבקשתי להיות חלק מהועדה שתחליט מי תבחר,וראיינו לא מעט מועמדות לתפקיד,והגיעו מועמדות ראויות בהחלט,לאחר שראיינתי את קלריס ,לחצתי שהיא תתקבל כמנחה.לחצתי ועמדתי על כך שהיא המועמדת הראוייה מסיבות שלא כאן המקום לפרטן,
    לא אכביר במילים,קלריס קיבלה את הג'וב,נפגשנו בביתי מספר פעמים,על מנת להתוות ולבנות את הסדנה,ובמשך מספר חודשים הגעתי למפגשים על מנת לתמוך ולסייע,הגעתי כחלק מהמעגל,כשראיתי שמעגל הנשים תופס וזוכה להיענות,ומתחיל להיות מקום מרכזי עבור נשות השכונה הגעתי למסקנה שאפשר "לעזוב לקלריס את היד" ולתת לה להמשיך לבד,לי כבר היו עיסוקים ואתגרים אחרים לענות בהם.
    אם תשאל את קלריס היא תספר לך שזה היה חווייתי ומעצים לא רק עבור הנשים אלא גם עבורה,כשראיתי שהרעיון עובד טוב רציתי להרחיב אותו הלאה לעוד מקומות ולעוד שכונות.

    אז למה זה לא קרה?

    זה לא קרה ולא המשיך להתגלגל כי זה היה רעיון טוב ומוצלח,והיו כאלה שחשו מאויימות ולא הפסיקו לתקוע מקלות בגלגלים,
    מאחר ולא יכלו לטעון נגד הרעיון טענו נגד האישיות שבאה עם הרעיון"שנוייה במחלוקת" "בעייתית","אינדבדואליסטית" יש מחמאות יותר גרועות מאלה אבל לא אכנס לזה
    .אותו הדבר היה גם בקשת הדמוקרטית המזרחית כשהייתי פעילה אינטנסיבית בארגון.
    את מה שנקרא היום "מדרש קשת" התחלתי אני ויעיד על כך עורך האתר איציק ספורטא,שהיה אחד המשתתפים בפרוייקט הזה שהתחלתי,שהיה כמובן מוצלח,ובגלל זה תקעו לי מקלות בגלגלים.
    אותו דבר פרוייקט הספרייה של הקשת שאני התחלתי אותו
    אותו דבר כל הפרייקט של "תרבות ואמנות מזרחית"שאני הייתי בין אלה שהגו אותו בקשת ועמדתי על כך שהקשת לא תעסוק אך ורק בנושא הקרקעות,

    אני לא טוענת שאני היחידה שהיו לה רעיונות טובים, אני גם לא טוענת שאני היחידה שהודרה ושתקעו לה מקלות בגלגלים.

    מה שאני מנסה לרמוז לך זה, שאם השמות היחידים שהזכרת כאן למעלה אלה השמות שידועים לך
    זה לא מיקרי,זה לא בגלל שהשמות שהזכרת הן יותר מוכשרות,או יותר טובות או יותר יודעות,או יותר מיוחדות.
    נהפוך הוא,שאלת את עצמך אם, ואולי,ויכול להיות ,שהן יותר כוחניות?
    חשבת אולי שהאחרות שפחות ידועות לך, ואלה שכן ידועות לך ידועות לך לשימצה,גם הן שילמו מחיר יקר?
    שהן הודרו פעמיים,פעם אחת בשל היותן מזרחיות הן הודרו ע"י ההגמוניה האשכנזית
    ופעם שנייה בשל היכולות והכשרונות הן הודרו ע"י הקבוצה שהתיימרה להיות להן מקום תומך והפכה להיות מקום דורסני
    וזה לא רק הסיפור שלי זה סיפורן של הרבה נשים מזרחיות לא פחות טובות ממני ולא פחות מוכשרות שסולקו הצידה
    כדי שאתה תוכל לזכור רק את השמות שהזכרת כאן ברשימה?
    ואני מאוד מבקשת מעורכי האתר להעלות את תגובתי זו ולא להתעלם ממנה בטוענה כביכול שזה סגירת חשבון אישי
    אני לא מדברת כאן רק בשם עצמי ואם תעלה תגובתי זו ,אני מקווה שתהיינה עוד כאלה שתעזנה סוף סוף לומר זאת ולא להניח לי כל פעם להיות "המכשפה" שהחנתה את המטאטא שלה בפתח של ארגוני המאבק המזרחי

    1. כושית

      היו אומרים הדתיים אבל ירדנה לא היתה דתייה. מנוחתה עדן היו אומרים המאמינים אבל ירדנה האמינה בבני אדם, היתה מהפכנית ואאוטסיידרית. זו הסיבה שלמרות הידענות המופלגת שלה, לא נכנסה למילייה ההיסטורי של המזרחים, שכל כך התחברה אליהם. סעי בשלום אישה, גם לי לא היו כוחות אלייך, למרות הערכתי הרבה.

  5. מאיר עמור

    מכתבה של ירדנה אלון אינו היחיד שהופנה אלי בשפה של "תראה יש עוד הרבה א/נשים ומעשים שלא צויינו בדבריך, בדברי צבי, בדבריה של סמדר". אני יודע זאת. הרי בכך החל כל מסע הביקורת הזה.

    על כן, אחזור (בשינוי קל) על דברים שכבר כתבתי למעלה ובעבר. הנה הדברים פעם נוספת:

    אני משוכנע כי ישנן נשים רבות העסוקות ועוסקות במימושו של חזון פמיניסיטי מזרחי דרך ביטוי מלא של חייהן. העיסוק בהיסטוריה הוא חשוב; אבל הוא משמעותי רק אם הוא מהווה את הבסיס לפעולה בהווה ובתקווה לשינוי (פעיל) של העתיד. מאיר עמור

    עד כאן דברים שכתבתי. דרך אגב אין לי שום יומרה להיות האח הגדול, שיודע ורואה הכל. אני גם לא בן דוד של אלוהים. הידיעה שלי היא חלקית, וגם זה במקרה הטוב. אבל ויחד עם זאת אני חושב שיש צורך להבחין בין תפל לעיקר.

    גם אני חוויתי חוויות של הדרה ושל "איפסון" ושל "ניכוס" של דברי ופעולותי ועוד כהנה וכהנה, מאנשים שאמרו או אומרים כי הם דברים של "חזון" משותף כלשהו. אני מניח שכולנו – כל אחד ואחת – יכולים לעשות ספירת מלאי שכזו.
    עכשו אומר משהו מרגיז: אז מה? השאלה בעבורי היא מה עושים אחרי כל זה. אחרי "הניכוס" ו"הניצול" ו"האיפסון" ו"ההשכחה" ו"המחיקה" ו"הבריונות הגברית (וגם הנשית)" שכולנו חווים. ווט נקסט? ואז מה?!

    העיקר מבחינתי הוא לראות שאנו עסוקים בניסיון ליצור דינמיקה של שינוי חברתי אזרחי בחברה שמרנית וכמעט מאובנת עם פריבלגיה דורסנית וכמעט רצחנית.

    אינני מקל ראש בכאב הלב הנגרם בתהליך. אני רק מקווה שיחד עם כאב הלב והכעס רואים גם את היעד. אני משתדל לעשות זאת. לא תמיד אני מצליח. אני מאחל לכל הפעילות והפעילים לראות את היעד, מדי פעם. זאת על מנת שנוכל להבטיח משהו טוב יותר לאו דווקא "לנו" ו"לי" אלא דווקא לבאים אחרינו.
    מאיר עמור

  6. ג. אביבי

    בסדרת המאמרים של סמדר, מאיר וצבי קבלנו סקירה על ההיסטוריה של הפמיניזם המזרחי. לדעתי גם התוספת של ירדנה ראויה להתייחסות. הפמיניסטיות המזרחיות הן היחידות שמנהלות מאבק ציבורי הקשור לאינטרס ולזכויות של המזרחים בישראל. לצערי, המריבות בין האסכולות מראות עד כמה תודעת המאבק היא משנית אחרי הקריירה ומאבקי האגו (יותר אצל הגברים). לי נראה, ולוואי שאני טועה, שהגוורדיה הנוכחית של אנשי השיח מהמחנות השונים מרוכזת בעצמה ובהאדרת פרטיה. יוצאות מן הכלל הן מספר פעילות מזרחיות (מרכז תמורה, מחברות המסמך על הגזענות בתקצוב התרבות וכו' ). הדבר הזה שמספק להם את הtitle, קרי המאבק המזרחי, עשה את שלו ונשארו רק הפרסונות. למיטב הבנתי, רוב הבולטים בין אנשי השיח המזרחי כיום או לא מאמינים במאבק או פשוט לא מעוניינים בו.
    עם כל החשיבות של נושאים כגון: איזה כינוס קדם לאיזה ומי זכאית להירשם כאם כל הפמיניסטיות המזרחיות, הם לא צריכים להיות העניין המרכזי. השאלות החשובות בעיני הן:
    מתי ייכתב המניפסטו של המאבק המזרחי והאם הוא יפנה לכל ציבור המזרחים בישראל?
    האם הפמיניסטיות המזרחיות מעדיפות מאבק נפרד מן הגברים המזרחים?
    מהן מטרותיו של המאבק המזרחי?
    מי הם אלה שמסתפקים במאבק להשגת הגדרה/אוטונומיה תרבותית בלבד ומי מאמין במאבק שמטרתו שוויון פוליטי / סוציו-אקונומי מלא?

    למאבק המזרחי דרושה דרך חדשה וברורה ומנהיגות אחרת.

  7. אילנה שזור (סוגבקקר לשעבר)

    א. קבוצה שולית מאמצע שנות השמונים שבה התחילה הציפייה לבנות נראות/פמיניזם מזרחי. זוכר מאיר עמור?
    ב. הנרטיב והדיון לגביו הוא בעיקרו אקדמי, מזוית הראיה האקטיביסטית שלי, העלילה שונה באופן בסיסי.
    ג. כמות המלל לתפארתו, האנטי מלל והקו מלל כולם לא עומדים בפרופורציה מספרית לגודל המהפכה. לא פמיניזם ולא מזרחיות נעשו פופולריים יותר מאז לידתנו, הפמיניסטיות המזרחיות.
    אז יאללה, לעבודה.

  8. מאיר עמור

    ג. אביבי ואילנה שזור אמרו את רוב מה שיש לומר. אני מסכים עם הקביעות שבתגובות שלהם. ראשית צריך פחות "אגו" ויותר "מאבק"; ושנית פחות "מלל" אקדמי ויותר אמירות ובעיקר פעולות עם מסר וכוח פוליטי. אלה, אולי, תגדלנה את השורות ותיצורנה אולי, תנועה חברתית לשינוי אזרחי של החברה השמרנית ביותר במזרח התיכון. האינטרסים המשמרים בחברה הישראלית לא ישתנו בעקבות "שיח" אלא בעקבות "פעולה". הפריבלגיה האשכנזית האלימה והדורסנית לא תשתנה בעיקבות "ביקורת" אלא כפועל יוצא מכוחו של "מניפסטו" שיביא אנשים לככרות תחריר ישראליות (בכפר שלם, בחצור הגלילית וברהט). אילנה אני זוכר. ועוד איך. זכרונות טובים. צריך לעשות זאת מחדש ובגדול. בקנה מידה הרבה יותר גדול.

  9. מרוב שיח ביקורתי

    וכך כותבת סמדר. אין בלשונה שום שוליות או שוליים:

    הפמיניזם המזרחי הוא התנועה הפמיניסטית היחידה בישראל שהחברות בה מגיעות מכל מגזרי החברה, ובכללן אינטלקטואליות, אמניות, עוסקות זעירות, פועלות שפוטרו, ואמהות חסרות בית. התנועה נולדה מתוך רצונן של נשים מזרחיות להעניק סיוע מיידי עבור נשים בקהילותיהן המנוחשלות, ובבד בבד לקדם העצמה וצדק חברתי ארוכי טווח… באמצע שנות השמונים …, ביוזמת הפעילוֹת הפמיניסטיות אילנה סוּגאבקר וחנה כהן, נפגשה קבוצה של נשים מזרחיות בתל-אביב.

    הוריה של סוּגאבקר היגרו לישראל מהודו, ואילו כהן היא בת למהגרים מפרס. חברות הקבוצה האחרות היו התימניות יונית מנצור ויעל צדוק; התימנית-מרוקאית רונית דגן-טימסית; העירקיות אילנה שמאי, רותי גור, אירית דאלוּמי ושושה גורן; המצרית ויקי שירן; והפרסית זהבה גולדשטיין. כולן היו ציוניות, אך הן מתחו ביקורת על ההשפעה החזקה של בנות המעמד האנגלו-סקסי הבינוני-גבוה על ה"גברות" הפמיניסטיות בארץ, וכן גם על זכויות היתר שלהן וגזענותן כלפי נשים מזרחיות ופלסטיניות-ישראליות. שיח מזרחי של התנגדות היה קיים בישראל מאז שנות העשרים של המאה הקודמת, כאשר תימנים שהובאו לפלסטין בתור "פועלים טבעיים" של אשכנזי המושבות התארגנו באיגוד מקצועי; אולם רק באמצע שנות השמונים זיהו נשים מזרחיות את עצמן כחברות בקטגוריה זו…

  10. צבי

    תודה למאיר ולכל מי שקרא והעיר, קראה והעירה. לרשימת הנשים שמנה מאיר למעלה אפשר גם להוסיף למשל פעילות כמו אורלי נוי שמשבלבת פעילות בשורה של מסגרות.
    מעבר לכך אני חושב שהמאמרים והדיונים סביבם חשפו בעייתייות עמוקה באפשרות של היות אינטלקטואל מזרחי. נושא שיצטרך להדון במאמר אחר.  

  11. ירדנה אלון

    לג. אביבי, הפתעת אותי לטובה,תודה.
    לאילנה – מדובר בקבוצה שהשתלטה על הארגונים המזרחים המרכזיים,כמו הקשת ו-אחותי,השתלטה על המשאבים הכלכליים שלה.
    רוב המתנדבות באו לממש אידאולוגיה,הן לא באו לשרת אינטרסים אישיים של קבוצה כוחנית ושתלטנית,להתכחש לזה,ולהגיד "יאללה לעבודה",לא יואיל.

    לסמדר – זה לא מדוייק לומר שתנועת אחותי לא קיבלה משאבים מכל מיני קרנות על מנת לעשות את החיבור פמיניזם מזרחי והסכסוך הישראלי-פלשתיני.
    התנועה כן קיבלה משאבים

    תעיד על כך אילנה שאני והיא ישבנו ביחד בוועדת הגוי של התנועה על מנת לעשות בדיוק את זה.
    התוצאות היו עגומות למדי
    ולא כאן המקום לפרט.

  12. ג. אביבי

    אני מקווה שדברי הובנו, אבל למען הסר ספק אחדד מעט.
    כתבתי: "… שהגוורדיה הנוכחית של אנשי השיח מהמחנות השונים מרוכזת בעצמה ובהאדרת פרטיה. יוצאות מן הכלל הן מספר פעילות מזרחיות (מרכז תמורה, מחברות המסמך על הגזענות בתקצוב התרבות וכו' )."
    ה"וכו'" מתייחס למעשה לכל נשות השיח המזרחי שמתבטאות כאן: שולה קשת, אורלי נוי, סמדר לביא, קלריס חרבון ויסלחו שאר הנשים שלא הזכרתי. אני חושב שהן פועלות מתוך אמונה ויושר, מתוך תקווה להועיל למצב המזרחים החיים בישראל. זאת מבלי להיכנס לשאלה (או להתיימר לדעת) – איך כל אחת רואה את המאבק המזרחי. כשכתבתי "מנהיגות אחרת", היה לי ברור שיש בה מקום לכל הפעילות שהזכרתי ועוד אחרות שלא הזכרתי וגם לאנשי "נוער כהלכה".