מי מפחד מקלרה למליך?

לכבוד 1 במאי: בחזרה לתחילת המאה שעברה בניו יורק, כאשר שביתות העובדות סחפו את העיר והשריפה הקטלנית במפעל החולצות "טריאנגל" שינתה את כללי המשחק
נתן שקרצ'י
התופרות שובתות. גיבורות מעמד הפועלים, 1911

השנה, בין שאר ימי הזיכרון של העם היהודי – פסח, יום הזכרון לשואה ויום הזכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה – מתחבאים להם שני ימי זיכרון בינלאומיים של ארגוני העובדים בכל העולם. רציתי לנצל את התפר שבין יום הזיכרון הבינלאומי להרוגי תאונות עבודה, שצוין ביום חמישי האחרון ב-80 מדינות בעולם, לבין ה-1 במאי, כדי להאיר פינות נסתרות בהיסטוריה של האיגודים המקצועיים בעולם ולהכיר לכם כמה גיבורות – שיש להניח כי בשמן ובמעשיהן לא נתקלתם, ושתרמו בחייהן ובמותן הטרגי חלק גדול ממה שכיום תופסים עובדים כמובן מאליו. אולי הן יתנו לכם השראה.

הרבה בזכותה של ליזט כהן שרביט, שאביה נהרג בתנועת עבודה כמלגזן במפעל תנובה, והיוזמה לנהל טקס זכרון ראשון להרוגי תאונות עבודה באוניברסיטת בן גוריון, שחל כל שנה מאז 1996, שבה החלו איגודים ברחבי העולם לקיים את טקס הזכרון השנתי להרוגי ונפגעי תאונות עבודה (מומלץ מאוד להציץ באתר הארגון שהקימה כהן שרביט ליתומי נפגעי תאונות עבודה כדי לראות אם תוכלו לעזור בחלק מהפרויקטים שהיא מנסה לקדם). גם הכתבה הקודמת שלי שפורסמה באתר זה על, עובדי אקרשטיין ירוחם, עסקה בעקיפין בנפגעי תאונות עבודה והראתה את רמת הפיקוח של המדינה בנושא זה. לדוגמה, רק בשנה שעברה קמה יחידת חקירות פלילית של תאונות עבודה, רק השנה הוקמה ועדה ציבורית שתקדם את בטיחות העבודה ובריאות העובדים. בשנת 2010 נהרגו 52 עובדים במקום העבודה שלהם, רובם בנפילות מגובה בענף הבנייה, חלקם בענפי החקלאות והתעשייה. האסון הכי גדול שבו נפגעו עובדים השנה היה בבז"ן בחיפה, שם נהרגו שלושה עובדים משאיפת גזים רעילים.

בנוסף לתאונות עבודה, יש גורם נוסף לפגיעה בעובדים. הוא זוכה לקצת פחות פרסום, מכיוון שאינו פתאומי כי אם ארוך טווח: אלה הן מחלות מקצוע הנובעות מעבודה בתחומים מסוימים, כמו למשל סיליקוזיס במקרה של עובדי אקרשטיין, הרעלות מחומרים כימיים וכדומה. אני מניח שגם תחום זה מוזנח, אם על ידי משרד התמ"ת ואם על ידי ההסתדרות.

השריפה במפעל טריאנגל

ב-25 במארס השנה מלאו 100 שנים לאחד האסונות הכי גדולים במקום עבודה: השריפה במפעל טריאנגל בניו יורק. ביום שבת 25 במארס 1911, בשעה 16:40, פרצה שריפה בין הקומות 8-10 במפעל בלואר איסט סייד, שייצר בעיקר חולצות אופנתיות בשם shirtwaist. רוב העובדות במפעל היו מהגרות איטלקיות או יהודיות ממזרח אירופה. ביום השריפה היה המפעל מלא בעובדים. ההנהלה הספיקה לחמוק לגג, אך עבור העובדות בקומה התשיעית זה היה מאוחר מדי – רובן נהרגו, למעט אלה שחולצו כאשר מפעילי המעליות עלו וירדו תוך סיכון עצמם וניסו לחלץ כמה שיותר מהן.

146 נשים וגברים, בגילאים שנעו בין 14 ל-40, נהרגו. חלקם נשרפו למוות, בעיקר כי דלת היציאה שיכולה היתה להצילם הייתה נעולה בגלל חששם של הבוסים (יהודים מזרח-אירופים שהיגרו 20 שנה לפני כן לארה"ב) מכך שהעובדות יגנבו חולצות, בדים או חוטים. הסולמות של מכבי האש הגיעו אז עד הקומה השישית ולא יכלו להציל את העובדות, ולמעלה מ-50 מהן קפצו מהקומה התשיעית לתוך רשתות שהחזיקו שוטרי ניו יורק – ישר אל מותן. כל זה כאשר קהל גדול מהעוברים ושבים מביט בזוועה.

עובדות מפעל טריאנגל. רובן מהגרות איטלקיות ויהודיות ממזרח אירופה
השוטרים בזירת השריפה. 146 עובדות נשרפו למוות, כחמישים קפצו אל מותן

פרנסס פרקינס, מי שאחר כך הפכה לשרת העבודה של ממשל FDR והיתה בין הצופים, טענה אחר כך שהניו דיל נולד בשריפה של הטריאנגל. היא התכוונה לכך שוועדת החקירה שהוקמה לאחר האסון, שבה הייתה שותפה, הובילה בסיומה לחבילת חקיקה גדולה שעסקה בהרבה נושאים – בטיחות, סניטציה, העסקת ילדים ועוד. ראש AFL – American Federation of Labour, סמואל גומפרס, אמר על החקיקה שהיתה מדהימה בהיקפה – אך אסור לשכוח שנשים היו צריכות להישרף למוות בשבילה.

בחודש שעבר, נערכה לציון מאה שנה לאסון עצרת מרובת משתתפים ליד המפעל, בהשתתפות איגודים מקצועיים ואחרים. בבית הלבן נערך פאנל בהשתתפות שרת העבודה ועובדות המנסות להקים ועדים בענפי המשפחתונים, הסיעוד והטיפול, מוקדי שירות הלקוחות וכו'. רשת PBS הציבורית הפיקה סרט לזכר הקורבנות, רשת HBO הפיקה סרט דוקומנטרי וב-Grey Art Gallery של NYU מוצגת כעת תערוכה היסטורית בנושא (בנוסף ניתן למצוא עוד הרבה חומרים על באתר של אוניברסיטת קורנל).

במשפט שנערך מיד לאחר מכן הואשמו בעלי המפעל ברשלנות, בגלל סגירת הדלת. הם יצאו זכאים. בהלוויות נכחו כ-400,000 בני אדם, כעשירית מאוכלוסיית ניו יורק באותה עת.

השריפה במפעל החולצות. סולמות מכבי האש הגיעו רק לקומה 6

פרומו לסרט הדוקומנטרי של HBO:

התקוממות ה-20,000

עובדות מפעל טריאנגל לא היו זרות לתושבי ניו יורק, עוד לפני הסוף הטראגי של חלקן. רק שנתיים לפני כן הן היו חלק משביתה כללית שפרצה בענף ה-shirtwaist, והן התמידו בה יותר מעובדי המפעלים האחרים – בעיקר בגלל על התעקשותם של הבוסים במפעל. טריאנגל אמנם לא היה סדנת יזע אלא מפעל מתקדם, אך העובדות בו "נהנו" מעבודה בת 14 שעות ביום, ללא שעות נוספות, תמורת שכר שנע בין 4-6 דולר לשבוע (100 דולר של היום), תקלות, טעויות וציוד שנשבר נוכו משכרן, וחלקן הועסקו בקבלנות משנה או לפי תפוקה. עם השכר הזעום הן קיימו את עצמם, ואף שלחו כסף למשפחתם באיטליה או במזרח אירופה.

קלרה למליך. קראה ביידיש לשביתה כללית

השביתה פרצה לאחר שבמפגש של עובדי הענף בקופר יוניון – לאחר שסמואל גומפרס ירד מהבמה, עוד דובר עלה לנאום, אך טרם הוכרזה שביתה – קמה קלרה למליך, פעילת איגוד ועובדת בענף ה-shirtwaist וקראה ביידיש לשביתה כללית בענף. הקריאה נענתה מיד ברוב גדול (עניין מפתיע, כי האיגוד שבו היתה חברה, ILGWU, מנה מאות עובדות בלבד באותה עת). למליך, אגב, עדיין סבלה באותה עת משש צלעות שבורות, שחטפה בהפגנה מול המפעל שבו עבדה כאשר אירגנה שם שביתה "פראית". בעלי המפעל שבו עבדה שכרו בריונים שידאגו לכך, גם הם היו יהודים מזרח אירופאים (חברינו בחיפה כימיקלים דרום נתקלו גם הם בשיטה זו בעבר).

ביום שלמחרת יצאו לשביתה 15,000 אלף עובדים, עד סוף השבוע 20,000, ועוד הצטרפו לאחר מכן. הדרישות של העובדות היו לעבור לשבוע עבודה של 52 שעות, 20% העלאה בשכר, תוספת לשכר על שעות נוספות, והכנסת כל העובדים במפעל וכל עובד חדש כעובד איגוד, כדי לא ליצור מעמדות וניצול בקבלנות משנה. חלק גדול מהמפעלים, בעיקר הקטנים שבהם, נכנע תוך 48 שעות לתנאי האיגוד, אך טריאנגל ובעלי 20 מפעלים אחרים הקימו ארגון מעסיקים וסירבו בתוקף לדרישות העובדות.

השובתים, עובדי טריאנגל ומפעלים אחרים, המשיכו בשביתה עוד כחמישה שבועות. גם הם זכו לביקור של בריונים ששכרו בעלי המפעלים, כאשר השוטרים, אותם אלה שניסו להציל את הקופצות ממפעל טריאנגל, היו בכיס של המפעל ועצרו את השובתים, ובבתי המשפט הם נקנסו או נשלחו למחנה עבודה; עד כדי כך שאחד השופטים אמר להם שהם שובתים לא רק נגד המעסיקים, אלא גם מול הטבע והאלוהים. כמובן שגם שוברי שביתה הוזמנו לתפוס את מקומם, אך גם הם הצטרפו לאיגוד ולשביתה.

דבר מפתיע נוסף שקרה היה הצטרפותן של בנות עשירים, בעיקר בהובלתה של אן מורגן, בתו של ג'יי.פי מורגן, ואלווה בלמונט ונדרבילט, שהצטרפו למאבק השובתות בעיקר בגיוס כספים, תשלום הקנסות והופעה במשמרות השביתה מול מקומות העבודה. המשטרה והבריונים לא יכלו להתנהג כך ליד נשות ובנות העשירים, וכך הן הגנו עליהן במאבק כדרך לקדם רעיונות פמיניסטיים אחרים, בעיקר את נושא זכות ההצבעה לנשים.

נשות האיגוד. העשירות הצטרפו, כדי לקדם חקיקה פמיניסטית
מצעד הזדהות עם קורבנות השריפה בטריאנגל, 2010. צילום: LukeGordon1, cc by-nc-nd

בסופו של דבר, גם מנהלי טריאנגל והמפעלים הגדולים האחרים נכנעו לדרישות העובדים, למעט הדרישה להעסקת העובדים החדשים שנכנסים כעובדי איגוד מאורגנים, שבאותו זמן הייתה מאוד תקדימית. למליך וחברותיה לשביתה יצרו את הארגון הגדול בענף, והצליחו להשבית את כולו ולהגיע להישגים אדירים למרות שמנו רק כמה מאות חברות. למרבה הצער, האסון בטריאנגל התחולל כשנה וחצי לאחר מכן – הנה הנאום שנשאה פעילת זכויות העובדים רוז שניידרמן לאחריו.

קלרה למליך נכנסה לרשימה השחורה של הענף, ומאז הפכה לפעילת איגודים מקצועיים, לוחמת למען זכות ההצבעה לנשים, הקימה תנועות צרכניות, ואף כשיצאה לפנסיה ארגנה את בית האבות שלה לתמוך בפועלי החקלאות וסייעה לעובדיו להתארגן.

כנראה שיעניין אותך גם: