הקטל הסורי וחוקי החירום

האם יום שישי הגדול אכן ביקע את חומת העריצות הסורית או שמא האלימות שמפעיל השלטון תכניע לבסוף את האזרחים השואפים לשחרור? מבחר פרשנויות מהעיתונות הערבית
ליקט ותרגם: אלטייב ע'נאים

עיניים רבות נשואות בימים אלה לסוריה, ומבטאות תקוות וחששות ביחס לתסריטים שיכריעו הימים הקרובים בעימותים בין המשטר לבין המתנגדים. ביומון הפלסטיני אלאַ'יאם, כותב חסן חַ'דִרְ עלהזירה הלוהטת בסוריה, וטוען כי המשבר הסורי עוד ישפיע לטובה או לרעה על המשחק האזורי והבינלאומי במזרח התיכון: המאבק הערבי-ישראלי, ההווה והעתיד של המהפכות העממיות בעולם הערבי, היחסים בין מדינות ערב, היחסים ביניהן לבין תורכיה ולבין איראן.

מפגינים סורים מאייתים בגופיהם "די לקטל"

חזבְּאללה, חמאס ואיראן הם החברים הבודדים של המשטר הסורי שיצטערו באם יחסיהם איתו יושפעו לרעה, אבל מה עם ישראל? שואל חַ'דִרְ, ומשיב כי בוודאי שישראל אינה "מסמפטת" את המשטר הסורי, אך מתייחסת אליו בהתאם לפתגם הערבי הידוע על אודות האויב השכלתן, שעדיף במקרים רבים על פני חבר בור.

השכלתנות של סוריה התגלמה במשך ארבעה עשורים בשקט ששרר ברמת הגולן, שקט שהתאים ל"משחק הנשלט על-ידי כללים, ששני הצדדים התרגלו אליהם". אפילו האמריקנים, טוען חַ'דִרְ, היו במקרים מסוימים בני ברית חיוניים, והדוגמא המובהקת לכך היא הצטרפות סוריה לברית הבינלאומית להוצאת סדאם חוסיין מכווית.

המשטר הסורי הוא אחד "מהמשטרים הסטליניסטיים" האחרונים בעולם, קריקטורה המורכבת משלטון מפלגת יחיד, מנהיג יחיד, פרלמנטים פיקטיביים, מערכות תקשורת הכפופות בבלעדיות למדינה, וכמובן –  עם רווי חרדה ממנגנוני הביטחון.

בתגובה להשוואה הקיימת בין יעילות השלטון הסיני הטוטאליטארי לבין מקבילתו הסורית, מציין חַ'דִרְ מספר הבדלים מהותיים: סין אינה רפובליקה המורישה את השלטון למשפחות המנהיגים, האליטה השלטת הסינית לא שייכת לעדה מסוימת, בנוסף לכך שרשתות הקרבה המשפחתית והייחוס כמו גם רשתות האינטרסים המסחריים והפיננסיים בסין, אינן משחקות את אותו תפקיד של מקבילותיה הסוריות. השלטון הסורי, בניגוד למתרחש בסין, אינו מאמץ שום פרויקט שאפתני להתפתחות וקדמה חברתית וכלכלית.

"חלק מהמשטרים איננו בר תיקון, והמשטר הסורי הוא אחד מהם", קובע חַ'דִרְ. הוא מסביר קביעה זו באמצעות ההבנות ששלטון אסד לא יתיר כל הגבלה בפריבילגיות שלו, ולא יאפשר שינוי בחלוקת מקורות העושר והשלטון עם שותפים אחרים. מטבע הדברים, רפורמה תחייב הבניה מחודשת של ההון והשלטון, מה שכרוך בשלילת השליטה (ולו חלקית) מהשלטון היחיד ובסיכון לנפילתו, אפשרות שאסד לא מוכן להעלות על הדעת.

הדגמים המצרי או התוניסאי לא יחזרו על עצמם במקרה הסורי, גורס חַ'דִרְ ומוסיף שהמודל הלובי קרוב יותר. הוא מציין שאין לקחת ברצינות את טיעוני השלטון ביחס לקיצוניים האסלאמיים שנמצאים לכאורה בדרעא, טיעונים מופרכים בהם השתמשו קד'אפי, בן עלי ועלי עבד אללה סאלח.

הכוח המופרז בו משתמשים כוחות הביטחון הסוריים נגד האזרחים המפגינים מעלה בזיכרון את המקרה של חמאת. חַ'דִרְ מדגיש את ההבדל בין הטבח בחמאת שבוצע בהוראת אסד האב לבין המתרחש כעת בשלטון אסד הבן. המקרה של חמאת לא נכלל במסגרת התקוממויות עממיות אזוריות, אלא "בהקשר של עימות מזוין עם קבוצה אסלאמית שביצעה התקפות טרור שפגעו באזרחים", ואילו כיום סוריה חווה הפגנות בלתי אלימות של קבוצות אזרחיות שונות.

הימים הבאים יתנו מענה לשאלת גבולות הכוח של המשטר. השימוש בכוח מערב אינטרסים מגוונים וסותרים של מנהיגי כוחות הבטחון, ומותיר את כל השאלות בשלב זה פתוחות.

יום שישי הגדול

במבטו החד והנוקב של אליאס ח'ורי העוקב אחר מהפכות העולם הערבי, ובמסגרת סדרת מאמריו על הזירה הכלל ערבית, מתייחס ח'ורי אל הסוגיה הסורית מתוך קרבה, בהיותו לבנוני-סורי אשר גלה מבחירה בדיוק בגלל אותם שלטונות מדכאים שהעמים מתקוממים נגדם כעת.

יום שישי הגדול, אומר ח'ורי, הוא הקש ששבר את הגמל, הוא החוליה שנפלה וגרמה לפריצה בחומת הביטחון הסורי ובשלטונו העריץ. ח'ורי מתאר את היום הזה כקץ העריצות: "כאשר חומת הפחד נופלת, והמשועבדים מכריזים על חירותם, העבדות נופלת, ובפני הרוצח לא נותר אלא לבצע את פשעיו עד הסוף, והסוף לא יהיה אלא סופו הוא".

ח'ורי בוחן את ההתקוממות הסורית בפרט והערבית בכלל, כמעשי גבורה המתעצמים עם הפלת שלטונות הדיכוי בעולם הערבי. בבסיס ההתקוממות עומדת סוגיית הכבוד. המשטר שלא חלק כבוד לעמו, ואשר סבר כי סבלנותו מבטאת כניעה מוחלטת, המשיך לדכא אותו כדי להבטיח את נאמנותו, ועל כן הופתע כשזה קם ומכריז שתם עידן ההשפלה.

הסרטונים ביוטיוב ובפייסבוק שהגיעו ממאורעות "יום השישי הגדול" הכריזו שאין חזרה. מאורעות דרעא וחוראן ניפצו את חומת הפחד, וגרמו להתקוממות להתפשט לדומא, חמס, פרברי דמשק, פניאס, גבלה, אלג'זירה, קאמשלי, חמאת, דמשק וחלב. אולם ביום שישי הגדול הוכרז הנתק הסופי בין העם לבין השלטון, "ובזאת גלומה החשיבות העצומה שיש ליום זה שייכנס להיסטוריה הסורית כהתחלת קץ הדיכוי", כותב ח'ורי.

את האשמה בנתק מייחס ח'ורי לשלטון הממשיך להפגין ניוון ואי נכונות לשינוי. משחק ביטול חוקי החירום אינו מהווה דבר "מלבד כיסוי להגברת הדיכוי", והרפורמה המובטחת היא בגדר אשליה, במדינה שמזה ארבעה עשורים הנכיחה חוקים שיארגנו את היחסים בין השלטון לבין הכפופים לו. רפורמה אמיתית, מסביר ח'ורי מתחילה בהפלת משטר השלטון היחיד וביטול אחיזת המשפחה השולטת, וממשיכה בפירוק המנגנונים הביטחוניים האיומים.

כל עוד גובר השימוש בכוח, מתרחקת הרפורמה, אבל דיכוי "הוא נשק עם השפעה מוגבלת", כותב ח'ורי. גולת הכותרת של ההתקוממות הסורית היא החזרת כבוד העם הסורי וכבוד אזרחיו כאינדיבידואלים, והשלטון לא יפתור את בעיית ההסתגרות הפוליטית והמשבר ביחסיו עם העולם כל עוד ימשיך לחנוק את האזרחים.

ח'ורי מתייחס ללבנון, אחותה-יריבתה של סוריה המתקוממת, ומשווה בין גדלות המהפכה הסורית לבין "ריקנותה ועקרותה" של הפוליטיקה הלבנונית: במקום "שנסיכי החורבן והעדות" יסיקו מסכנות מהתנגדות העם הסורי והתקוממות נגד שלטון העריצות, הם מתכנסים פנימה ומרחיבים את יריבותם, מבליטים את החלוקות הדתיות, העדתיות והפוליטיות.

זוהי נוסחה כושלת, מגיב ח'ורי ומסיים את המאמר עם הקביעה שדינו של הלבנוני שחס על השלטון הסורי העושק, כדינו של כל מי שתרם לצמיחת הגזענות נגד העם הסורי: "שניהם ניסו להרוס את היחסים ההיסטוריים העמוקים בין שני העמים".

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. מאור

    אשמח לשמוע עוד על היחס הסורי (והערבי בכלל) ללבנון ולהיפך. הייתי מצפה להערכה מסוימת ל-"מהפיכת הארזים" ולקואליציית ה-14 למרץ שהוציאו אל השלטון הסורי מלבנון. בכלל, מיהו "הלבנוני שחס על השלטון הסורי העושק"? האם בלבנון יש "גזענות נגד העם הסורי", או רק שינאה לשלטון אסד?