בן לאדן והרוקדים באמריקה

כשחבר סיפר לי על מותו של בן לאדן, בתחילה ביטלתי את העניין והקדשתי לו מחשבה מעטה בלבד. בן לאדן הוא חדשות ישנות, אליבי בלי כיסוי, בדיחה גרועה, ויש סיכוי שהוא נתפס וחוסל כבר לפני שנים. מה יום מיומיים? כלום, בעצם, חשבתי לעצמי. עשיתי סידורים והתיישבתי ללמוד ולכתוב עבודות. רק כשהדלקתי טלוויזיה בצהרים, נשביתי בדיווחים. התמונות שצולמו מחוץ לבית הלבן הזכירו את מפגני הארבעה ביולי, ונראה כאילו האמריקנים חוגגים בגראונד זירו את הצלחתה של מהפכה שחוללו.

למעשה, אזהרות המודיעין הולכות ומתרבות על נקמה מטעם אל-קעידה והדיון נסב פחות על סיומו של עידן ויותר על חיזוק המלחמה נגד הטרור, הרחבת יעדיה והחרפת הפרקטיקות הבטחוניות. המאבק אינו נגמר, מספרים לנו, וכוחות המשימה האמריקניים באפגניסטן נטולת הראש ובפקיסטן חסרת האונים מחדשים את רשיונם להישאר ולהמשיך את הכיבוש היקר ואת השפלת אומות אליה ושכניהן.

הרעיון של חגיגה בהקשר של כל מוות הוא דוחה. אבל אם מישהו זכאי לאנחת רווחה על לכידתו של בן לאדן ועל התבוסה הסימבולית של אל-קעידה, תהא אשר תהא, אלה מיליוני המוסלמים והערבים שמאז 9.11 שילמו בחייהם ובכבודם, באופן ישיר ועקיף, על מעשיו הנפשעים בשם המלחמה באימפריאליזם והגנה על האיסלאם. אך אם לא רואים אותנו רוקדים ברחובות היום, זה משום שאל-קעידה בלתי רלוונטים כבר שנים.

בעשור האחרון, המלחמה של ארה"ב בטרור ייצרה את פיקציית אוסמה בן לאדן, הופכת אותו משריד של מלחמה קרה לאליבי עכשווי לפלישה אכזרית ולמשימות רצחניות באפגניסטן ובפקיסטן. אלה מאיתנו  שיודעים שההיסטוריה לא החלה ב-11 בספטמבר, התנגדנו לחדירה החונקת של גורמים אימפריאליסטים וריאקציונרים לחיינו ולזהויותינו, התנגדות שנמשכת עד לימים אלה של מהפכות: בין תוניסיה, מצרים, לוב, סוריה, תימן, בחריין שאר מדינות האיזור, ערבים, מוסלמים ואחרים נלחמים כדי להביא לידי סיום את עידן משטרי הבובות של ארה"ב בתנאים שהם מכתיבים. קשה שלא לתהות באיזה "נצחון" יכולה ארה"ב להתנאות כשרצחה את בן לאדן על אדמת פקיסטן.

הניצחון, מספרים לנו, מצוי בעשיית הצדק. אבל איזו מידה של צדק, ובעבור מי? הממשלות בעולם הזה –  ספסריות מלחמה, תעשייניות נשק המדובררות על-ידי תאגידי תקשורת, חיסלו את אוסמה בן לאדן בדיוק בזמן כדי להציל את קמפיין הבחירות שלו, ולהשתיק כל משמעות של אחד במאי, באקלים של שעבוד ועושק מתגבר.

באמצעות האופיום של הפטריוטיזם (הגרסא הייחודית של אמריקה ללאומיות), אובמה מכין את אזרחיו לעשור נוסף של מלחמה, ומכוון ללא ספק לירי ברגליהם המשותקות זה מכבר של משלמי המיסים האמריקנים. חמישה חודשים מתחילת השנה שסומנה עד כה ברוחות מהפכניות, והנה – האמריקנים שגילו סולידאריות עם מהפכת המצרים ועם ההתקוממויות הנמשכות במדינות ערב, רבים מהם אחזו שלטים בנוסח "Walk Like an Egyptian" בוויסקונסין, מקיימים היום בגראונד זירו מפגן ביזארי של פטריוטיות. רק עשור חלף והותיר עיי חורבות בעיראק, אפגניסטן חרבה ומליונים של חיים שאבדו, כולל חיי אמריקנים.

המצג התיאטראלי הזה, למעשה, אינו מהווה כל מחווה לקרבנות ה-11 בספטמבר, ינוחו על משכבם בשלום, ולא מעניק משמעות לחיי החיילים שאבדו או הקרבנות של הכוחות האמריקנים באזורים בהם פעלו.  זהו שבח אקסטאטי למכונת הרג, שפעולותיה מותירות כמנצחים יחידים את האליטה הקפיטליסטית העולמית: תעשיות נשק, מנגנוני ביטחון, משטרי פשע ורודנות ותאגידים רבים המשגשגים בזמן אסון.

מה שמעליב עוד יותר בחגיגות הגראונד זירו הוא ההגזעה הנמשכת של חיי אדם, המתבטאת בכך שחגיגות דומות של מיעוטים אחרי ה-11 בספטמבר נתפסו כעדות לתרבות של אלימות מולדת, בעוד החגיגות הפופולאריות של הרצח הריק הזה מתעלות למעמד של צדק. אוסמה בן לאדן הוא סימבול, אך מה שאמריקנים רבים חוגגים היום הוא מעגל האימים של אלימות, מסורת היסטורית שבה מטרות אמיתיות או מומצאות זוכות להקדים כבוד אדם קולקטיבי וערך חיים.

הריקודים בתהלוכות הניצחון מעליבים בראש ובראשונה כלפי הקורבנות של ה-11 בספטמבר. בדידותם מזדעקת מתוך שירת ההמנון בחגיגות הרצח של אוסמה בן לאדן, הם בודדים כי לאף אחד בעולם לא באמת איכפת. אילו האמריקנים הרוקדים הללו היו הופכים את הפחד, ההשתוממות והאלימות שלהם לזעם ואומץ, וכובשים את אותם רחובות ממש במחאה נגד האליטות השולטות שמרוויחות מהאבל והאובדן של ה-11 בספטמבר והמלחמות שבאו בעקבותיו ונגד התאגידים שמנהלים את חייהם באופן בלתי דמוקרטי, הם היו עשויים למצוא זרועות של עובדים מכל רחבי העולם שנשלחות אליהם בסולידאריות.

פורסם באנגלית באתר Mondoweiss