• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מצרים זקוקה לנילוס אחר

השירה הערבית חושפת את מאווייהם האישיים והלאומיים של הערבים, ומגלה שהאינטלקטואלים הערבים מעזים זה שנים לצאת נגד מנהיגיהם
צבי גבאי

לנוכח הזעזוע האדיר שהתחולל במצרים, שראשיתו בהפגנות ההמונים בתוניסיה, המשכו בתימן, בחריין, לוב וסופו מי ישורנו, נשאלת השאלה: למה הפרשנים וגורמי הערכה בארגוני המודיעין הישראליים, הזרים ואף הערביים, לא צפו מראש את ההתרחשויות האלה?

התשובה נעוצה, בחלקה לפחות, בהיעדר מעקב רציני אחר כתיבתם והתבטאויותיהם של האינטלקטואלים הערבים. הללו מעזים זה שנים לצאת חוצץ נגד מנהיגי המדינות, ומפנים אליהם שאלות נוקבות בנושאי חברה וזכויות אדם. הם דורשים "חופש לפני כיכר הלחם" ומביעים דאגה אמיתית לבני עמם, הסובלים מפיגור ומעוני, ונאנקים תחת עריצות המנהיגים, שעיקר דאגתם בשימור שלטונם, הנתפס בעיניהם כנחלתם, "אחוזתם המשפחתית".

הדרישה לשיפור בתנאי החיים ולזכויות אדם לא נולדה פתאום. היא מתבטאת, אם כן, במאמרי ובשירי האינטלקטואלים הערבים זה שנים, ובאחרונה היא מתבטאת בקרב ההמונים בכיכרות המרכזיים.

יש לציין כי ההתניה שהמנהיגים הערבים עושים בין העיסוק בסכסוך הערבי-ישראלי (בשאר אסד הודה בראיון ב'וול סטריט ג'ורנל' בסוף ינואר השנה, שהתמשכות העוינות כלפי ישראל מסייעת למשטרים הערביים להישאר בשלטון, ואילו מועמר קדאפי קרא לפליטים הפלסטינים להציף את חופי ישראל, זאת כדי להסיט את תשומת הלב מהקריאות לחופש בארצו) לבין מצבם העגום של העמים הערביים, איננה מקובלת כבר שנים על מרבית האינטלקטואלים והוגי הדעות הערבים. עם זאת, נבצר מהם להביע את דעתם בארצם, והם מפרסמים את דברם בביטאונים ערביים היוצאים לאור ברובם בנכר, בעיקר בלונדון.
חחח
המשורר הידוע בעולם הערבי, ניזאר קבאני, כתב כבר בשנות התשעים של המאה הקודמת שהאומה הערבית נמצאת במצב "חצי שיתוק", המונע ממנה את התנועה, הראייה והמבט "לעבר אופקי המאה העשרים ואחת" ('שירו מתי תשתתקנה הציפורים', 'אל חיאת', נובמבר 1993). מחאה לירית זו אמנם לא הביאה לרפורמה המיוחלת במשטרי המדינות, אך היא עודדה אינטלקטואלים רבים ללכת בעקבותיו, ובעקבות הוגה הדעות הבולט אדוניס.חח

כריכת ספרו של אדוניס (עלי אחמד סעיד) בתרגום לאנגלית אדוניס (עלי אחמד סעיד, סורי במוצאו) כתב בפברואר השנה במדורו ב'אל חיאת' הלונדוני, כי "מצרים זקוקה לנילוס אחר שמוצאו לא מן העננים, כי אם מכפות הידיים והרגליים שזורם בעורקי וּורידי האנשים", כדי להפסיק את הניצול והעושק של השליטים

בשנים האחרונות, האינטלקטואלים הערבים מעזים לבטא את דעתם לגבי הצורך בשינויים – פוליטיים חברתיים וכלכליים. בעידן האינטרנט, הטוויטר והפייסבוק, דבריהם מקבלים תפוצה רבה, והציבור, במיוחד הצעירים, ספג את דברי הביקורת והמתין לשעת כושר כדי להביע את זעמו.

כיום רשתות הקשר ואמצעי המדיה השונים עמוסים בדברי ביקורת ומחאה של האינטלקטואלים הערבים. אך כדי לעקוב אחר התבטאויות אלה, צריך לקרוא את דבריהם, ובייחוד את שירתם, שכן השירה הערבית היא הביטוי האותנטי להבנת נפשם, רגשותיהם ומאווייהם האישיים והלאומיים של הערבים.

בעקבות פרסום מחזהו של מחמד סלמאוי "כנפי הפרפר", שבו צפה את התקוממות ההמונית הנוכחית, פרשן 'א-שרק אל אוסט' (31.1.11) עבד א-רחמן א-ראשד, מגיע למסקנה שאילו השלטונות המצריים היו קוראים גם מחזות – במקום לקרוא דוחות משטרתיים – ההתקוממות הנוכחית בכיכר א-תחריר לא היתה מתרחשת!

זכורה לכולנו אמרתו של האינטלקטואל המצרי ד"ר חוסיין פאוזי – "אילו המודיעין הישראלי היה קורא את השירה שנכתבה במצרים אחרי 67 – הוא היה יודע שמלחמת אוקטובר 73, היתה בלתי נמנעת מבחינתנו".

זה היה נכון אז וזה נכון כיום. כל עוד גורמי הממשל והפרשנים יתעלמו מהצורך לעקוב אחר כתיבתם של האינטלקטואלים הערבים, כולל שירתם, צפויות הפתעות כמו "רעידת האדמה" הנוכחית במזרח התיכון.

הכותב הוא מזרחן ומחבר הספר "השירה – האימפריאליזם היפה, משירת שכנינו", בהוצאת ספרי 'עתון 77'

פורסם בגיליון האחרון של עתון 77

כנראה שיעניין אותך גם: