מצרים זקוקה לנילוס אחר

השירה הערבית חושפת את מאווייהם האישיים והלאומיים של הערבים, ומגלה שהאינטלקטואלים הערבים מעזים זה שנים לצאת נגד מנהיגיהם
צבי גבאי

לנוכח הזעזוע האדיר שהתחולל במצרים, שראשיתו בהפגנות ההמונים בתוניסיה, המשכו בתימן, בחריין, לוב וסופו מי ישורנו, נשאלת השאלה: למה הפרשנים וגורמי הערכה בארגוני המודיעין הישראליים, הזרים ואף הערביים, לא צפו מראש את ההתרחשויות האלה?

התשובה נעוצה, בחלקה לפחות, בהיעדר מעקב רציני אחר כתיבתם והתבטאויותיהם של האינטלקטואלים הערבים. הללו מעזים זה שנים לצאת חוצץ נגד מנהיגי המדינות, ומפנים אליהם שאלות נוקבות בנושאי חברה וזכויות אדם. הם דורשים "חופש לפני כיכר הלחם" ומביעים דאגה אמיתית לבני עמם, הסובלים מפיגור ומעוני, ונאנקים תחת עריצות המנהיגים, שעיקר דאגתם בשימור שלטונם, הנתפס בעיניהם כנחלתם, "אחוזתם המשפחתית".

הדרישה לשיפור בתנאי החיים ולזכויות אדם לא נולדה פתאום. היא מתבטאת, אם כן, במאמרי ובשירי האינטלקטואלים הערבים זה שנים, ובאחרונה היא מתבטאת בקרב ההמונים בכיכרות המרכזיים.

יש לציין כי ההתניה שהמנהיגים הערבים עושים בין העיסוק בסכסוך הערבי-ישראלי (בשאר אסד הודה בראיון ב'וול סטריט ג'ורנל' בסוף ינואר השנה, שהתמשכות העוינות כלפי ישראל מסייעת למשטרים הערביים להישאר בשלטון, ואילו מועמר קדאפי קרא לפליטים הפלסטינים להציף את חופי ישראל, זאת כדי להסיט את תשומת הלב מהקריאות לחופש בארצו) לבין מצבם העגום של העמים הערביים, איננה מקובלת כבר שנים על מרבית האינטלקטואלים והוגי הדעות הערבים. עם זאת, נבצר מהם להביע את דעתם בארצם, והם מפרסמים את דברם בביטאונים ערביים היוצאים לאור ברובם בנכר, בעיקר בלונדון.
חחח
המשורר הידוע בעולם הערבי, ניזאר קבאני, כתב כבר בשנות התשעים של המאה הקודמת שהאומה הערבית נמצאת במצב "חצי שיתוק", המונע ממנה את התנועה, הראייה והמבט "לעבר אופקי המאה העשרים ואחת" ('שירו מתי תשתתקנה הציפורים', 'אל חיאת', נובמבר 1993). מחאה לירית זו אמנם לא הביאה לרפורמה המיוחלת במשטרי המדינות, אך היא עודדה אינטלקטואלים רבים ללכת בעקבותיו, ובעקבות הוגה הדעות הבולט אדוניס.חח

כריכת ספרו של אדוניס (עלי אחמד סעיד) בתרגום לאנגלית אדוניס (עלי אחמד סעיד, סורי במוצאו) כתב בפברואר השנה במדורו ב'אל חיאת' הלונדוני, כי "מצרים זקוקה לנילוס אחר שמוצאו לא מן העננים, כי אם מכפות הידיים והרגליים שזורם בעורקי וּורידי האנשים", כדי להפסיק את הניצול והעושק של השליטים

בשנים האחרונות, האינטלקטואלים הערבים מעזים לבטא את דעתם לגבי הצורך בשינויים – פוליטיים חברתיים וכלכליים. בעידן האינטרנט, הטוויטר והפייסבוק, דבריהם מקבלים תפוצה רבה, והציבור, במיוחד הצעירים, ספג את דברי הביקורת והמתין לשעת כושר כדי להביע את זעמו.

כיום רשתות הקשר ואמצעי המדיה השונים עמוסים בדברי ביקורת ומחאה של האינטלקטואלים הערבים. אך כדי לעקוב אחר התבטאויות אלה, צריך לקרוא את דבריהם, ובייחוד את שירתם, שכן השירה הערבית היא הביטוי האותנטי להבנת נפשם, רגשותיהם ומאווייהם האישיים והלאומיים של הערבים.

בעקבות פרסום מחזהו של מחמד סלמאוי "כנפי הפרפר", שבו צפה את התקוממות ההמונית הנוכחית, פרשן 'א-שרק אל אוסט' (31.1.11) עבד א-רחמן א-ראשד, מגיע למסקנה שאילו השלטונות המצריים היו קוראים גם מחזות – במקום לקרוא דוחות משטרתיים – ההתקוממות הנוכחית בכיכר א-תחריר לא היתה מתרחשת!

זכורה לכולנו אמרתו של האינטלקטואל המצרי ד"ר חוסיין פאוזי – "אילו המודיעין הישראלי היה קורא את השירה שנכתבה במצרים אחרי 67 – הוא היה יודע שמלחמת אוקטובר 73, היתה בלתי נמנעת מבחינתנו".

זה היה נכון אז וזה נכון כיום. כל עוד גורמי הממשל והפרשנים יתעלמו מהצורך לעקוב אחר כתיבתם של האינטלקטואלים הערבים, כולל שירתם, צפויות הפתעות כמו "רעידת האדמה" הנוכחית במזרח התיכון.

הכותב הוא מזרחן ומחבר הספר "השירה – האימפריאליזם היפה, משירת שכנינו", בהוצאת ספרי 'עתון 77'

פורסם בגיליון האחרון של עתון 77

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. בוקובזה

    אחר כך כולם ישאלו איך לא צפו את זה

  2. שור

    הלוואי שאכן תשכון הדמוקרטיה והחופש בקרב העמים הערביים מחופי האוקיינוס האטלנטי במרוקו ועד לעומאן בחופי הים הפרסי אבל לצערנו תהליכים אלו הם ארכוים מאוד, נמשכו מאות שנים באירופה, ולכן סביר שדווקא האיסלם הרדיקלי יפרח במדינות ערב ולא החופש והקפיטליזם

    שור